איך חזרתי להגיד את המילה "שלום"

אפשר להתווכח על מדינה אחת או שתיים או על יוזמת הליגה הערבית, אבל כך או כך חייבים קודם להחזיר את האמונה שפתרון הוא אפשרי. מאות הנשים שצמו במשך חמישים ימים במאהל של "נשים עושות שלום" החזירו לי את התקווה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: תמי יקירה

בתחילת אוגוסט נסעתי עם חברה טובה כדי לצום 24 שעות במאהל "צום איתן" של תנועת "נשים עושות שלום", תנועה שקמה אחרי המלחמה האיומה בקיץ הקודם. הייתי אחת מכ-300 נשים, חברות התנועה ותומכות, שצמו במהלך ימי פעילות המאהל, שהוקם ליד בית ראש הממשלה בירושלים.

המאהל הוקם ועמד במשך 50 ימים – כחמישים ימי "צוק איתן" – כדי להזכיר את המלחמה, להזכיר שמאז המלחמה לא נעשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את המלחמה הבאה. כדי לדרוש מהממשלה לפעול לקידום הסכם מדיני מוסכם ומכבד. נסעתי לירושלים כדי להביע סולידריות עם הנשים הצמות, נסעתי כי נמאס לשבת בבית כשהאדמה בוערת והסיבוב הבא מעבר לפינה, נסעתי כדי להראות לילדים שלי שאני מנסה לעשות משהו – לפחות משהו – כדי למנוע את המלחמה הבאה.

היממה במאהל הייתה עבורי חוויה מטלטלת: חוויה של הזדהות, של שייכות, של התרגשות גדולה. השהות במחיצת נשים שחשו וחשות כמוני, שרעדו באזעקות ולא יכולות לדמיין את עצמן חוות מלחמה נוספת, שהבטן שלהן מתהפכת מהמחשבה על ילדים ונשים וגברים בעוטף עזה שממשיכים לחיות תחת האיום של הרקטות והמנהרות, ושל ילדים ונשים וגברים בעזה שעולמם חרב לפני שנה ושחייהם אינם חיים, השהות הזו – היה בה משהו מנחם ומעצים.

אבל על הכל התעלתה תחושה אחת, יוצאת דופן, שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן: תקווה.

הנשים מעוררות ההשראה הללו מתעקשות להאמין, מתעקשות לדרוש, מתעקשות לעשות שלום. הן שבות ומזכירות שסכסוכים קשים ומרים לא פחות מהסכסוך שלנו נפתרו בעבר, גם כשרבים מיאנו להאמין שהשינוי יבוא. הן מזכירות ששינויים קורים – אבל בשביל שיקרו צריך להילחם עליהם.

> איך אפשר לצום 50 ימים למען הסכם שלום ולהישאר לא פוליטיות?

אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

אוהל הצום של "נשים עושות שלום" מול בית ראש הממשלה (מיכאל סולסברי-כורך)

קראתי את שנכתב על המאהל, בטור שפורסם כאן בשיחה מקומית והעביר ביקורת מסוימת על האסטרטגיה של התנועה, שנמנעת מהזדהות מפלגתית, ואף נמנעת מלהגדיר עצמה "שמאל". ובכן, גם לי קשה עם ההימנעות של התנועה מהזדהות כשמאל. גם לי קשה עם מעגלי שיח מכילים (כפי שהבין גם המתנחל משילה שהתיישב במאהל בציפייה למעגל שיח מחבק, ונראה מופתע מהוויכוח הנוקב והסוער שהתפתח שם ביני לבינו…), גם לי קשה עם החיבוק המצולם של שרה נתניהו עם כמה מחברות התנועה, וקשה לי עם הפגישה עם ראש הממשלה, אותו אחד שאחראי למלחמה האחרונה, להסתה, לתחושת הייאוש המתפשטת סביב.

גם בעיני בדיבור על ה"שלום", ולבטח בקריאה לחזור ל"תהליך" – טמונות סכנות. הוא עשוי לטשטש את המציאות הא-סימטרית בין כובש לנכבש. הוא עשוי להסתיר את העוולות היומיומיות הקונקרטיות שמתרחשות בשטח.

א-ב-ל, וזה אבל גדול, בלי תקווה אין סיכוי שמשהו ישתנה פה. והתקווה המפעמת הזו, הקריאה הכל כך חיובית הזו שיוצאת מהאוהל של נשים עושות שלום, ושאותה חורתת התנועה על דגלה, באמת עשתה קסמים. רבות רבות מהנשים שהיו במאהל מעידות על אותן תחושות, על אותה עוצמה מרגשת, על הקסם הזה שמרגישות כשהתקווה מתעוררת.

כדי להתרחב, כדי לייצר כח חזק, תנועה עם מסה קריטית שתניע שינוי – צריך משהו "למכור". ואין משהו מתוק יותר, וחשוב יותר, ומניע יותר לפעולה מאשר תקווה. תקווה היא התרופה לייאוש המשתק שאחז בציבור הרחב כל כך שרוצה לחיות חיים נורמליים ושפויים, שמתנגד למלחמות סרק ומבין גם הוא שהן לא מביאות כל תועלת.

ורק כך, על ידי החזרת השאיפה לשלום ולפיוס להיות נחלת הכלל, להיות חלק מהשיח המיינסטרימי, אפשר לבלום את הסחף ימינה. במקביל אפשר להתווכח ויכוחים מרים ונוקבים על הפתרונות – שתי מדינות לשני עמים, שתי מדינות מולדת אחת, יוזמת הליגה הערבית. אבל כך או כך חייבים להחזיר את האמונה בכך שפתרון הוא אפשרי, שהחיים על החרב אינם גזירת גורל. חייבים לשוב ולהזכיר שסכסוכים קשים ומרים בהיסטוריה כבר נפתרו. חייבות וחייבים להחזיר את הקריאה לעשות שלום למרכז הדיון הציבורי, וחייבים להבהיר שהסכם הוא בר-השגה – למעשה הסכם הוא הדרך היחידה לפתור את הסכסוך, להשכין ביטחון, למנוע את המלחמה הבאה. הדרך היחידה ואין בילתה.

התחושה הזו – התקווה – היא, אני חושבת, סם החיים עבור המחנה שפעם התקרא מחנה השלום, או מחנה השמאל.

> בתקשורת הישראלית הקורבן הוא חייל שמנסה לעצור באלימות ילד פצוע

אלפים השתתפו באירוע הסיום של מאהל "צום איתן" שארגנה תנועת נשים עושות שלום בתום חמישים ימי קמפיין (צילום: תמי יקירה)

אלפים השתתפו באירוע הסיום של מאהל "צום איתן" שארגנה תנועת נשים עושות שלום בתום חמישים ימי קמפיין (צילום: תמי יקירה)

בטקס הסיום של "צום איתן" שנערך ביום השנה לסיום מלחמת "צוק איתן", היו על הבמה 12 נשים: יהודיות, ערביות, חילוניות, מסורתיות ודתיות, מזרחיות, יוצאת ברה"מ, אשכנזיות. מאופקים, מאשקלון, מטירה, מכפר יאסיף, מכפר ורדים, ממעיין ברוך, מירושלים, מתל אביב. המילים שהוקראו היו חלקן בערבית. השירים ששרו על הבמה היו בעברית ובערבית. המסר היה חד כתער: רק הסכם מדיני ימנע את המלחמה הבאה. הנשים קראו בקול גדול לראש הממשלה מעל הבמה: תן לנו לחיות בשקט, בלי שנאה ובלי הסתה ובלי מלחמות.

ועל אף שלא נאמרה המילה "שמאל", המסרים לא טושטשו כלל. להפך, הם היו צלולים ובהירים וחדים. מגוון הנשים הלא-שגרתי על הבמה היה כל-כך טבעי, והמסר שעלה בצורה כל כך עוצמתית היה – כולנו חפצות חיים, כולנו רוצות שלום, יש בינינו שותפות גורל וסולידריות ואחווה. והשלום הזה בוא יבוא.

אני בשנים האחרונות חדלתי מלהשתמש במונח "שלום", וודאי שלא "תהליך שלום" המאוס. אלו נשמעו לי מילים ריקות מתוכן, עלה תאנה עלוב להסתיר בו את ערוות ישראל התוקפנית ומחרחרת המלחמה. כתבתי ודיברתי על הכיבוש, על השלטון הצבאי, על התוקפנות והאלימות, על אפרטהייד. אבל לא על שלום.

אבל "נשים עושות שלום" הביאו אותי לחשוב על זה שוב, ולבחור בתקווה, לחזור להאמין בפיוס וביכולת שלנו להביא לעתיד טוב יותר של שכנות טובה וצדק ושלום עם שכנינו הפלסטינים. כן – שלום. דווקא, למרות, כאמירה חתרנית ורדיקלית, על אפה ועל חמתה של הממשלה הזו שרוצה להשכיח מאיתנו את האפשרות של חיים אחרים, טובים יותר, נורמליים.

אז אולי הן לא "פוליטיות" במובן הרגיל של המילה, אבל "נשים עושות שלום" הן פוליטיות. הן עושות שינוי, משקות את זרעי התקווה, מרחיבות מעגלים, מחזירות למרכז הבמה את הדרישה לקדם הסכם ולמנוע את המלחמה הבאה, ולא מתבטלות בפני אף אחד. ואינשאללה הן עוד יביאו את השלום.

תמי יקירה היא עורכת דין לזכויות עובדים, חברה בתנועה "נשים עושות שלום". 

> לנהל מפגש דו-קיום יהודי-ערבי ברוסית

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"חשב שאסור לערבב את 'העברים הטהורים, עם מה שהוא הגדיר כיהודי המזרח. ארתור רופין (צילום: אברהם מלבסקי/ ארכיון קק"ל)

"חשב שאסור לערבב את 'העברים הטהורים, עם מה שהוא הגדיר כיהודי המזרח. ארתור רופין (צילום: אברהם מלבסקי/ ארכיון קק"ל)

ארתור רופין והקופסה השחורה של הציונות

בספר חדש טוען החוקר איתן בלום כי ארתור רופין, שהקים ביפו את "המשרד הארצישראלי"  ב-1908, השפיע על הציונות הרבה יותר מהרצל, ולא לטובה. כגזען וקולוניאליסט, אומר בלום בראיון ל"שיחה מקומית", הוא עיצב את הציונות עד היום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf