newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הפכה הפסקת האש לאויבת העם?

אף שהציבור הישראלי מבין שפלישה לרפיח לא תביא ל"ניצחון המוחלט" ועלולה לפגוע קשות ביחסים עם ארה"ב, הוא מאוחד סביב ההתנגדות להפסקת האש. אולי מפני שזו תאלץ אותו להפנים שאין מנוס מהכרה בקיומו של העם האחר ובזכויותיו

מאת:

הפסקת אש תכפה על הציבור היהודי להכיר בכך שהמטרות שנתניהו והצבא הציגו פשוט לא היו ריאליות. הפגנה נגד המשך המלחמה, תל אביב, 5 בדצמבר 2023 (צילום: אורן זיו)

ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבטל את ביקור המשלחת הישראלית, שהיתה אמורה לצאת לוושינגטון לדון בפלישה הישראלית לרפיח, התקבלה בביקורת קשה בקרב עיתונאים ופוליטיקאים במה שמכונה "המחנה הליברלי". "במקום לתקוף ברפיח, נתניהו בחר לתקוף את וושינגטון", כתב הפרשן הבכיר של "הארץ", יוסי ורטר, ואילו בני גנץ, המנהיג הבלתי מוכתר של המחנה, מתח ביקורת על כך שנתניהו ביטל את הביקור וטען שנתניהו עצמו היה צריך לצאת בראש המשלחת לארה"ב.

בקרב מבקריו של נתניהו היה קונצנזוס שהוא מעמיד בסכנה את הנכס הכי חשוב לישראל – הברית שלה עם ארה"ב. אבל הקונצנזוס הזה במחנה הליברלי לא אתגר את הקונצנזוס הכמעט מוחלט בישראל, הנע מאיתמר בן גביר עד בני גנץ ועד כמעט בכלל, לפיו עצם הרעיון של הפסקת אש הוא אנטי-ישראלי, כמעט אנטישמי.

הקונצנזוס הישראלי סביב ההתנגדות להפסקת אש כה רחב, עד שהתקבל כמובן מאליו. זו הרי מהותו של כל קונצנזוס: הוא שולל את האפשרות, או אפילו את הצורך, בדיון על שאלות מסוימות, שכן התשובות עליהן לכאורה ברורות ומוסכמות על כולם. לכן בדיווח של גל"צ על החלטת מועצת הביטחון, אפשר היה לומר ש"כולנו מרגישים אכזבה וכעס על ההחלטה של מועצת הביטחון ומתפללים לשובם של 134 החטופים". ביחד ננצח, ביחד נתנגד להפסקת אש.

המלחמה היא המטרה

ההתנגדות הנרחבת להפסקת אש מבטאת הסכמה רחבה נוספת, אולי קצת יותר נסתרת, והיא שישראל צריכה להמשיך את המלחמה בעזה ללא קץ נראה לעין, שעצם המשך המלחמה הוא המטרה. "המלחמה אסור לה לעצור… המלחמה חייבת להימשך", אמר אתמול (שני) השר חילי טרופר מ"המחנה הממלכתי" של גנץ. ההבדלים נוגעים, אם כבר, לגובה הרצוי של להבות המלחמה. בנאום ההתפטרות שלו אתמול, גדעון סער התלונן על "האטת ההתקדמות הצבאית" שפוגעת ב"אינטרס הלאומי", בעוד פרשנים המקורבים לצבא מדברים על "מלחמת התשה (ש)תימשך זמן רב, ואף שנים". אבל אין מחלוקת אמיתית על כך שמלחמה היא כרגע האופציה היחידה.

הקונצנזוס סביב הפלישה לרפיח מבטא בדיוק את ההסכמה הזו. גם המצדדים הנלהבים בפלישה לרפיח, כולל נתניהו עצמו, אינם טוענים שכיבושה יביא לסוף המלחמה, או שישיג את ה"ניצחון המוחלט" המיוחל. פלישה לרפיח מוצגת כשלב הכרחי, אבל לא מוחלט, בדרך "לחיסול חמאס". למעשה, אפשר לטעון שעצם העובדה שהפלישה לרפיח נדחית ושוב ושוב – ואולי אפילו מצטיירת כבלתי אפשרית בגלל ההתנגדות האמריקאית הנחרצת והחשש שתוביל לסנקציות, כולל עצירת משלוחי תחמושת אמריקאית חיונית – תורמת לרעיון של מלחמה ללא קץ.

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

גם המצדדים הנלהבים בפלישה לרפיח, כולל נתניהו עצמו, אינם טוענים שכיבושה יביא לסוף המלחמה. בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

קאטו הזקן סיים כל נאום בסנאט הרומאי במלים "וחוץ מזה, אני סבור שיש להחריב את קרתגו", לאו דווקא כדי להחריב פיזית את העיר, אלא כדי להשאיר חי את הרעיון שהמלחמה נגד האימפריה הצפון אפריקאית חיונית לקיומה של רומא. רפיח היא מקום ממשי שבו מצאו מקלט יותר ממיליון פלסטינים שנעקרו מבתיהם, ולכן פלישה צבאית אליה עלולה להסתיים במרחץ דמים שיעלה על כל זוועות המלחמה עד כה. אבל היא גם מכשיר פוליטי-תעמולתי שנועד להשאיר חי את רעיון המלחמה המתמדת, שכן עד שתיכבש, עד שתיחרב, כמו שנהג לומר קאטו, אין סיכוי לסיים אותה.

על האינטרס הפוליטי והאישי של נתניהו להמשיך במלחמה עד אין קץ נכתב כאן כבר בתחילתה. גם האמריקאים, ואפילו מקור בכיר בממסד הישראלי, שלא לדבר על מתנגדיו הפוליטיים של נתניהו, אומרים שהוא ממשיך במלחמה מסיבות פוליטיות ולא ענייניות. משפחות החטופים אולי חוששות לומר את הדברים במפורש, אבל הביקורת הגוברת שלהן על "גרירת הרגליים" מצדו של נתניהו בעניין החטופים והקריאות הגוברות שלהן ל"עסקה עכשיו" מערערות על התועלת שבהמשך המלחמה.

גם בתוך הממסד הביטחוני גוברים הקולות האומרים בגלוי ש"חיסול החמאס" הוא לא מטרה ניתנת להשגה. "(זו) הטעיה… של הציבור (כ)שאומרים שיום יבוא ויהיה ניצחון מוחלט בעזה – זה שקר מוחלט", אמר בשבוע שעבר דובר צה"ל לשעבר, רונן מנליס, "אין לישראל אפשרות להעלים את חמאס באופן מוחלט במבצע שנמשך חודשים בודדים". הוא לא היחיד שמביע הערכות כאלה. עצם העובדה שהצבא חוזר למקום כמו בית חולים שיפאא, שלכאורה הכריע בו את חמאס לפני שלושה חודשים, מלמדת עד כמה "הניצחון המוחלט" רחוק.

הקונצנזוס קרס, יחי הקונצנזוס החדש

אז אם ההכרה שנתניהו ממשיך במלחמה מאינטרסים אישיים הולכת וגוברת; אם חוסר התוחלת בהמשך המלחמה הולך ומחלחל גם במה שנוגע למיטוט חמאס וגם במה שנוגע לשחרור החטופים; אם הולך ומתבהר שהמשך המלחמה עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב ועם מעט הידידות שעוד נשארו לישראל בעולם – כיצד אפשר להסביר את הקונצנזוס סביב ה"סכנה" שבהפסקת אש ואת ההסכמה שחייבים להמשיך במלחמה, לא משנה כמעט באיזו דרך? איך אפשר להסביר שיותר ממחצית הציבור היהודי, לפי סקר שפורסם היום, סבורים שישראל צריכה להמשיך במלחמה, אפילו ללא תיאום עם ארה"ב?

הסבר אחד הוא כמובן הטראומה שהותיר הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. כל עוד חמאס קיים, וכל עוד הפלסטינים בעזה (ולא רק בה) תומכים בו – אומרים לעצמם ישראלים רבים מאוד – אין שום דרך אלא להמשיך להילחם. הסבר שני נוגע לכישרון הרטורי הבלתי ניתן להכחשה של נתניהו, שלמרות חולשתו הפוליטית, הצליח להטמיע את סיסמת "הניצחון המוחלט" גם אצל מי שלא מאמינים לאף מילה שלו, וגם אצל מי שמבינים, באופן מודע או לא מודע, שהניצחון הזה לא אפשרי.

אבל נראה שיש הסבר נוסף. עד 6 באוקטובר, הקונצנזוס בקרב הציבור היהודי בישראל היה ש"העניין הפלסטיני" לא אמור להטריד אותו יותר מדי. היו כאלה, כמו נתניהו עצמו וגם הצבא – שפשוט זלזלו ביכולתם של הפלסטינים להשפיע על המציאות והאמינו שאפשר להתעלם מהם; היו כאלה שדגלו ביוזמת שונות ל"צמצום הסכסוך" או לניהולו; אפילו רוב אלה שהביעו תמיכה עקרונית ברעיון שתי המדינות, כמו לפיד בנאומו באו"ם בספטמבר 2022, לא חשבו שיש בו דחיפות מיוחדת. בקיצור, בעיני רוב מוחלט של היהודים בישראל, המצב הקיים, הסטטוס קוו, היה עדיף על כל אפשרות אחרת. זה היה הקונצנזוס.

7 באוקטובר ריסק את הקונצנזוס הזה. "העניין הפלסטיני" הופיע במלוא כוחו ואלימותו על המפה. הסטטוס קוו שקדם למלחמה הנוכחית התבסס למעשה על עקרון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. אבל "קיר הברזל" היה אמור להיות אמצעי זמני בלבד, עד שתוקם מדינה יהודית חזקה והערבים יתייאשו. והנה ב-7 באוקטובר הפלסטינים חצו אותו בקלות בלתי נסבלת והוכיחו את כישלונו.

זכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני למאבק נגד הכיבוש לא יכולה להצדיק פגיעה כלשהי באוכלוסייה אזרחית. בית בקיבוץ בארי אחרי מתקפת חמאס (צילום: אדי ישראל / פלאש 90)

"העניין הפלסטיני" הופיע במלוא כוחו ואלימותו על המפה. בית בקיבוץ בארי אחרי מתקפת חמאס (צילום: אדי ישראל / פלאש 90)

מול ריקונו מתוכן של הסטטוס קוו, של "קיר הברזל", עמדו לכאורה שתי אפשרויות: הסדר מדיני אמיתי, שמכיר בנוכחותו של עם נוסף בארץ הזו ובזכויות שלו לחיים של כבוד וחירות, או מלחמת הכחדה של האויב שמעבר לקיר. הציבור היהודי, שמעולם לא ממש הפנים את האפשרות הראשונה, בחר בשנייה והתלכד סביב הרעיון של מלחמה מתמדת. הקריסה של "קיר הברזל" ב-7 באוקטובר מקשה עליו אפילו לחזור לסטטוס קוו הקודם. גם הוא נראה עכשיו מסוכן.

במובן זה, עצם הרעיון של הפסקת אש נראה מאיים. הוא יכפה על הציבור היהודי להכיר בכך שהמטרות שנתניהו והצבא הציגו – "מיטוט החמאס" ושחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי – פשוט לא היו ריאליות. הוא יצטרך להודות במה שעשוי להיתפס ככישלון, אפילו כתבוסה מול חמאס, ואחרי הטראומה של 7 באוקטובר, עצם הודאה בכישלון כזה עלולה לערער על הביטחון האישי של רבים מהיהודים, בוודאי אלה שגרים בעוטף עזה או בגליל.

דהירה לצומת טי

אבל במובן העמוק יותר, הפסקת אש עשויה לאלץ את הציבור היהודי להתמודד עם שאלות מהותיות יותר. אם הסטטוס קוו וקיר הברזל לא עובדים, ואם מלחמה מתמדת מול הפלסטינים לא יכולה להשיג את ההכרעה המיוחלת, הרי מה שנותר הוא אותה הכרה שבארץ הזו יש עוד עם, ושהדרך היחידה שבה היהודים יוכלו להשיג חיים בטוחים היא באמצעות הסדר שיכבד את זכויותיהם של הפלסטינים.

הדחייה המוחלטת של הפסקת האש והצגתה כאיום על ישראל מלמדות שאנחנו רחוקים משם. אבל באופן מוזר, אנחנו יכולים להיות קרובים יותר ממה שחושבים. ב-1992, כשישראלים נאלצו לבחור בין קרע עם ארה"ב עקב סירובו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, להסכים למתווה שהציגו האמריקאים לשיחות עם הפלסטינים, ובין איחוי הקרע, הם בחרו באופציה השנייה, יצחק רבין נבחר לראשות הממשלה וכעבור שנה חתם על הסכם אוסלו.

האם הקרע המסתמן עכשיו עם הממשל האמריקאי ישכנע את היהודים בישראל לרדת מרעיון המלחמה המתמדת ולהסכים לתת סיכוי למהלך מדיני מול הפלסטינים? ממש לא בטוח. אבל מה שבטוח שישראל מתקרבת במהירות לצומת טי שבו תצטרך לבחור לאיפה היא פונה: להפסקת אש ואפשרות של דיאלוג עם הפלסטינים או למלחמה מתמדת ובידוד בינלאומי שכמוהו לא ידעה. כי האופציה של ללכת אחורה, לסטטוס קוו של 6 באוקטובר, כמעט בלתי אפשרית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf