הזלילה הגדולה של האדון על שולחנו של המדוכא
המשתה שערך איוב קרא לרגל מינויו לשר הוא התגלמות התקווה של היליד שאם רק יכבד את המדכא במאכלים כיד המלך, הוא יוכל לרצות אותו ולהינצל מנחת זרועו. האדון, מצדו, רואה בכבשים השחוטים את ההוכחה הניצחת לכניעתו של המדוכא
כותב אורח: מרזוק אלחלבי
בשיחה הראשונה שלי עם עמיתה-לעתיד לעבודה, יהודייה למהדרין, היא שאלה אותי אודות המאכלים האותנטיים המפורסמים של דלית אל כרמל. המסכנה כנראה שלא צפתה את תגובתי, שהייתה חריפה בצורה שלא ראויה לצעיר כמוני, נעים הליכות ומנומס מבית טוב. גערתי בה והוכחתי אותה על אוריינטליזם מאוס והזהרתי בל תחזור על אותה הטעות. כי בכל זאת, בדלית אל כרמל ישנם עוד אלף ואחד דברים מעניינים חוץ מאוכל. כמה משוררים טובים, כמה אומנים מצליחים וכמוהם מוזיקאים ואינטלקטואלים, וחיים שלמים של קהילה היוצרת את חייה בחדווה.
נזכרתי במקרה הנ"ל לפנות ערב אתמול, חמישי, לאור מכוניות השרד שהגיעו ליישוב למסיבה שארגן השר הטרי איוב אלקרא, לרגל מינויו כשר ללא תיק. אורחים רבים הגיעו, גם שרים וסגני שרים, כדי לכלות כ-68 כבשים ועזים וטונות של מאכלים (שאלקרא הבטיח ברש גלי) שאותה עמיתה לעבודה דמיינה בראשה ברגע ששמעה על דלית אל כרמל. היו שם כתריסר ניידות ועשרות אנשי ביטחון מזרועות שונים כדי להבטיח את ה"ברית" עם הילידים, שחלקם לפחות מאמין עדין בכוחו של כיבוד כיד המלך כדי להינצל מנחת זרועו של האדון. מהריסת בתים למשל, מהפלייה בתשתיות ובהשקעות, מפגיעה בזכויות התכנון וחיים בכבוד. כדי לעשות כך, חושבים חלק מהילידים, נלעיט את האדון במעדני בשר כבשים, והוא יכבוש את יצרו וינצור את אצבעותיו המהירות הן על ההדק והן על כלי המשחית שהורסים בתים בהרף עין.
> אתם הטוענים להחלפת נתניהו, מדוע נדם היום קולכם?
לארוחות שחיתות אלו שני צדדים וריבוי משמעויות. בצד אחד הילידים המזדהים עם האדון המדכא, הסבורים שמא ארוחה טובה תרצה את האדון ותשכנע אותו להיות טוב לב ורחום כלפי המזמינים. כמו כן, ארוחות אלה, שלא מביישות את הפיאודלים הצרפתים מדושני העונג, חושבים המארחים, יוכלו אולי להעבירם ממקומם המעורער כילידים וכמדוכאים אל מקומו הרם של המדכא. הרי פעולת ההאכלה והאוכל, בצד היותה חייתית משהו, היא גם אינטימית, מסגירה יצרים והרגלי בטן ותאוות.
אינטימיות זו, חושבים הילידים, מהווה מגן פסיכולוגי מול יצר הדיכוי של המדכאים, תמנע הריסת בית או תזרים כסף לאוכלוסייה. הזמנה כזו של עשרות אורחים לשולחן של עשרות כבשים ועזים ואלוהיו יודע מה עוד, בהפגנתיות כזו ובנדיבות כזו, יחשבו אחדים, תהווה מצד הילידים היפוך בעמדות הכוח ובכללי המשחק. הרי באירוע כזה המדכא הופך להיות שבוי של המארחים הנדיבים. הם לכדו אותו בבטנו וחשפו לכל את חולשתו הקולינרית והביאו אותו עד דלית אל כרמל כדי לסעוד את אשר בישלו לו. גם כאן המשמעות עצומה, הוא אוכל רק את אשר בישלו לו. להבדל משגרת החיים, בה הוא מבשל את הדייסות והם אוכלים אותה ובגדול.
המחווה האנושית של האדון
בצד השני, המדכא הבא לסעוד בהנאה. מסתבר שאין בישראל שר או פקיד בכיר ככל שיהיה שלא ניתן להכניעו בארוחה דשנה אחת או בשתי חפיסות סיגרים ושלושה בקבוקי יין משובחים. יש שמזמינים ויש שנענים להזמנה, והם, כפי שקרא בערב יום החמישי האחרון בדלית אל כרמל, באו בהמוניהם. ומה חושבים לעצמם שרי ישראל? ברגע שהם סועדים על שולחנו של היליד, הם נתקפים תחושות של שבעים על חשבונו של היליד.
להיות שבע על שולחנו של המדוכא שלך זה סימן של הצלחה מסחררת של הדיכוי ושיטותיו. אתה נתפס כמבטל את העליונות ומכבד את המדוכאים במחווה אנושי ואף מרגש במיוחד. הנה, אתה לא אדון, ולא מתנשא ולא מנוכר ואינך זר למקום ובעליו, אלא חובב אדם וסועד על שולחנם של קורבנותיך. ובכך אתה משתחרר מרגשות אשם ונקיפות מצפון כלפי הילידים, במקרה זה הדרוזים, המשוועים כמו שאר המדוכאים במדינה הזאת לשוויון, חמלה ומידה מה של צדק. כמו כן, האורחים הנכבדים רמי המעלה, גם הם מייחסים מידה של אינטימיות לארוחות נדיבות. הם סימן של כניעה מצדו של המדוכא. ואם לא כניעה אז לכל הפחות הצהרת כוונות דרך המנהג האתני של הזמנה לארוחה, שהנה הילידים מקבלים את נוכחותו ומעניקים לה לגיטימציה למרות שנוכחות זו טבולה בדם וביזע, בדרך כלל של הילידים עצמם.
> מה ההבדל בין ערבי מת בשטח ישראל לערבי מת ב״שטחים״?
על כבשים ואוריינטליזם
ולאלה שדיברו בהתנשאות ובלעג אודות האירוע ומר גורלם של הכבשים שאלקרא הבטיח לשחוט לכבוד האירוע והאורחים הנכבדים שכבדו אותו בתואר שר: אלקרא הוא תוצר חי ונושם של הפוליטיקה הישראלית, שטיפחה דמויות כאלה בין הילידים. האם ישנה מפלגה אחת בישראל, מתקדמת ככל שתהיה, שלא כתתה את רגליה למפתני בתיהם של נכבדי העדה, החמולה, ושל עסקנים בשקל כדי לזכות בקולות מספר קנויים בכסף או בהבטחה שלטונית שברוב המקרים לא ממומשת? זו דרכו של אדון המחפש דמויות כלבבו, הסרות למרותו ועושה כרצונו. דמויות בצלמו המזדהות עם מפעלו ומוכנות לשכב על הגדר כדי שיעבור אל מבוקשו.
ובכן, הכבשים של אלקרא, הם במידה גדולה, הדימוי שבראש האדון על המקום והילידים. בדיוק כמו הדימוי שבראש העמיתה שלי שהזכרתי. והדימוי כאן אינו נטול משמעות, ואינו תחום לענייני תאוות האוכל; הוא כלי שליטה קוגניטיבי חשוב. כלי זה, למשל, הוא ביסוד התפיסה האוריינטליסטית המצויה בישראל. הדימוי הוא בבסיס כל מנגנוני הפעולה של המדכא כדי להבטיח שליטה. הדימוי הוא החומר ממנו מייצר האדון את הצידוקים לאדנותו. ובאותה נשמה, הדימוי של המדכא בעיני המדוכא יוצרת אלף ואחד התנהגויות שתכליתם לחסוך מהילידים את מכאובי הדיכוי שנוחת עליהם.
ארוחה כזו שהייתה בדלית אל כרמל, ספק אם תצליח להציל חיל משוחרר דרוזי מקנס כספי משמעותי על שבנה בית באדמתו הפרטית, שהמדינה לא תכננה עבורו. ספק אם כל ההמולה שהייתה וחסימת אזור המסיבה יצילו את בתי ירכא מהריסה. נהפוך הוא, ידו הקשה של האדון מכה בדרך כלל אחרי ארוחות ואחרי אי אלו יחסי קרבה שמתפתחים בינו לבין קורבנותיו. הוא חייב לממש את עודף הכוח ולתת לו ביוטי אחרת הילידים, המדוכאים ירימו ראש. וכדי לעשות זאת, הוא נתקף אמנזיה בכל הנוגע לארוחת המלכים שזכה לה. ולצערי, גם המזמינים שוכחים.
מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן