"אחרי הפצצות, הצוות הקים אזור מיוחד שבו ילדים יכולים למות"

"הייתי חייב להגיד לו: 'סליחה, אבל היא לא תשרוד. תרים אותה וקח אותה לשם'". פלסטינים בבית חולים נאסר בח'אן יונס לאחר הפצצה אווירית ישראלית, ב-20 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ב-2 באוקטובר 2024 שלחו כ-100 אנשי ונשות רפואה אמריקאיים שהתנדבו בעזה במהלך החודשים הראשונים של אותה שנה מכתב לנשיא ארצות הברית וסגניתו, שבו פירטו את מה שראו בזמן שהותם בעזה וקראו להפסקת המלחמה ועצירת אספקת הנשק לישראל. ב-21 באוקטובר שלחנו אנחנו, כ-280 אנשי צוותים רפואיים ישראלים, מכתב תמיכה במכתב האמריקאי, והצענו להמשיך לשתף פעולה עם ד"ר פרוז סידהוא (Feroze Sidhwa), ממובילי הקמפיין האמריקאי. כך הכרתי לראשונה את פרוז.

אני מניחה שכך אנשים רבים הכירו את פרוז, כי מאז שהותו לראשונה בעזה במרץ-אפריל 2024, הוא השקיע את רוב זמנו בקמפיין פוליטי ענף להפסקת המלחמה בעזה. מכירורג כללי וכירורג טראומה צעיר יחסית, שגר בקליפורניה ועבד בכמה אזורים מוכי אסון בעברו, כולל האיטי, אוקראינה וזימבבואה, הוא הפך ללוביסט פוליטי מוכר. בכל פעם שניסיתי לתפוס אותו לשיחת זום או אפילו להרצאה בכנס של צוותים רפואיים נגד המלחמה שקיימנו בינואר 2025, הוא היה עסוק בוושינגטון או בוועדה פוליטית כלשהי.

>> עדויות מטֶבח הרמדאן

אין לו סיבה ברורה למעורבות כה אישית בסיפור הלוחמה הישראלית בעזה. משפחתו היא במקור הודית-פרסית, והוריו, כפי שהוא עצמו מעיד, הם איסלמופובים בשל רדיפה שעברו בהודו כמיעוט. אין לו קשר אישי לפלסטין או למדינת ישראל. הוא יודע שלוש מילים בעברית ושתי מילים בערבית – החשובה ביניהן היא "חלאס" – כדי להסביר לאדם מולו שקרוב משפחתו נפטר. ובכל זאת, ממש לפני סיום הפסקת האש הוא בחר לחזור להתנדב בעזה, מתוך ידיעה ברורה שהפסקת האש עומדת להיגמר וזו ההזדמנות האחרונה שלו להיכנס לשם.

בביקור הנוכחי הוא מתנדב עם ארגון MedGlobal בבית החולים נאסר בח'אן יונס. זה בית החולים המתפקד הגדול ביותר כרגע בכל דרום הרצועה, עם כ-450–500 מיטות. אף שהופצץ פעמים רבות במהלך המלחמה (בפברואר 2024 נמסר מפי ארגון הבריאות העולמי כי הוא בעצם סגור ואינו תפקודי – בלי מים, מזון או חמצן למטופלים), לפי דיווחי הצוות הרפואי הזר שנמצא שם, הוא כעת אחד מבתי החולים הגדולים והתפקודיים ביותר. פרוז מספר כי הפעם חווייתו קלה יותר, למרות אינספור התקפות צבאיות באזור בית החולים בשבוע האחרון והגעתם של מאות פצועים והרוגים הגיעו אליו.

"הביקור הזה הוא בוודאות שונה. בפעם שעברה הייתי בבית החולים האירופאי במזרח ח'אן יונס. הגענו לשם בשיא הקרבות בח'אן יונס ולא היה רגע של שקט בלי הפצצות. למעשה, הזמן היחיד שבו התותחים נדמו היה במהלך השעות לאחר ההרג של שבעה מתנדבי המטבח המרכזי העולמי (World Central Kitchen) במתקפת כטב"ם על משלחת רכבים של הארגון ב-1 באפריל 2024. הם כנראה לא רצו אז עוד פרסום שלילי.

"בית החולים נאסר נמצא במצב טוב בהרבה מזה של בית החולים האירופאי אז. קודם כל אין כרגע מחנה פליטים בתוך בית החולים. בכנות – אני מעדיף הפצצות של בית החולים על מחנה עקורים בשטח בית החולים. אי אפשר היה לתפקד אז – נשים היו חותכות ירקות או מרוקנות שאריות מרק בכיור של טיפול נמרץ. זה היה מגוחך. והפעם יש צוות רב יותר שדובר אנגלית, גם זרים אבל גם הצוות המקומי, ויש יותר צוות באופן כללי. הפעם בכל ניתוח יש איתי עוד רופא מנתח בחדר.

"מה עוד שונה? בית החולים שלי לא הופצץ בביקור הקודם. אני מניח שגם זה שונה".

"אתה חייב להיות מסוגל להסתכל על עצמך במראה בסוף היום". ד"ר פרוז סידהוא (באדיבות המצולם)

ב-23 במרץ, בשעות הערב, המחלקה הכירורגית הממוקמת בקומה השנייה בבית החולים נאסר הופצצה במה שהצבא כינה "פעולה כירורגית" – פעיל חמאס אסמאעיל ברהום, ראש המחלקה הכלכלית של חמאס ברפיח, חוסל, יחד עם ארבעה מטופלים אחרים בבית החולים, בהם נער בן 16, אברהים, שטופל בידי פרוז.

"הוא היה נער בן 16 שאמור היה להשתחרר באותו היום. היו לו פציעות במעי, שטיפלנו בהן, אבל הן היו די הרסניות כך שהוא נאלץ לקבל קולוסטומיה הגנתית [פיום מעי]. אבל הוא החלים יפה במחלקה, הוא היה במצב טוב. מעולם לא ציפיתי שמטופל שלי ייהרג במיטת בית החולים שלו. זה די יוצא דופן. אני לא יודע אם יש רופאים שאי פעם חוו חוויה כזו מחוץ לרצועת עזה. הייתי כבר שלוש פעמים באוקראינה מאז תחילת המלחמה שם. לפני המלחמה בעזה – אוקראינה היתה המקום הגרוע בעולם מבחינת התקפות על מערכת הבריאות, אבל לא היה שום רגע שבו ציפיתי שהרוסים יפציצו אותי או שטיל יחדור דרך הדלת. זה פשוט מטורף.

"הישראלים אמרו מפורשות שהם הפציצו את בית החולים. הם לא ניסו להסתיר את זה, וזו הדרך שבה ממשלת ישראל נוהגת כבר שנים בתמיכתה המלאה של ארצות הברית. אז לא – זה לא היה הלם מבחינתי שישראל הפציצה את בית החולים, אני די מופתע שהעולם בכלל התייחס לכך. למה ההפצצה הזו שונה מאחרות, רק כי אני צייצתי שכמעט נהרגתי? אני נבוך אם זו הסיבה. ובאמת כמעט נהרגתי. הייתי בדרכי למחלקה לבקר את אברהים, ובדיוק בזמן ההפצצה רופאה ביקשה ממני להיכנס ליחידת טיפול נמרץ. אם לא היתה עושה זאת, הייתי נהרג ליד מיטתו של אברהים. אבל מדוע אני חשוב ממנו? הוא נער בן 16. ונניח שהיה פעיל חמאס בן 50 – איך זה משנה? הוא מטופל בבית חולים. זה החוק ההומניטרי הכי חשוב – אם אתה מחוץ לאזור לחימה, פצוע ומטופל בידי רופא, אינך מטרה, אתה מוגן".

שליש מהפצועים – ילדים

הפצצת בית החולים עצמו לא היתה האירוע הדרמטי ביותר שפרוז חווה מאז הגעתו. זה התרחש כמה ימים קודם לכן, ב-18 במרץ, במה שמכונה מאז בתקשורת העולמית "טבח הרמדאן". בשעה 2:20 לפנות בוקר, בזמן ארוחת הסֻחור של הרמדאן, ישראל תקפה מהאוויר באופן סימולטני כ-100 אתרים שונים – יותר מ-400 פלסטינים נהרגו, בהם 174 ילדים.

"לפנות בוקר, כשההפצצות התחילו, הדלת לאזור המגורים של הצוות נפתחה מהדף הפיצוץ ופגעה בשידה מאחוריה. כך התעוררתי. זה היה חזק מאוד, וללא ספק מבהיל בהתחלה. מעולם לא ראיתי מקרי טראומה רבים כמו בשעות הראשונות לאחר ההתקפה. ראינו 130 מטופלים במהלך שש השעות הראשונות. ביצעתי שישה ניתוחים דחופים ועוד שלושה במהלך היום, מחציתם ילדים קטנים. ראיתי יותר טראומה בילדים באותו לילה ממה שאני רואה בשנה בארצות הברית.

"ניסיתי להשוות את המספרים לאלה של ההפצצה במרתון בבוסטון ב-2013 [פיגוע טרור שבו שתי פצצות ליד קו הסיום של המרתון גרמו ל-500 פצועים ו-3 הרוגים]. הייתי אז מתמחה במרכז הרפואי של בוסטון (BMC), שהיה בית החולים העמוס ביותר באותו יום. ראינו יותר פצועים מכל מרכז אחר. בכל מרכזי הטראומה הגדולים בבוסטון יש כ-4,000 מיטות ויותר מ-100 כירורגים כשירים, הם כולם ראו יחד את מספר המטופלים שאנחנו ראינו בלילה האחד הזה. יתר על כן, בפיגוע במרתון רק 10 ילדים נפצעו, אבל כאן בעזה שליש מהפצועים הם ילדים. אז כן, זה היה אירוע רב נפגעים עצום. יחד ביצענו כ-30 ניתוחים באותו היום.

חדר מתים בבית החולים האירופי בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-18 במרץ 2025 (צילום: דואה אלבאז / אקטיבסטילס)

"אבל זה אפילו לא היום הכי גרוע שהיה בבית החולים הזה. הכירורגים המקומיים כאן זוכרים ימים בהם בוצעו 100 ניתוחים במחלקה. לא היה ניצול משאבים כזה בשום בית חולים בעולם לדעתי, גם לא בניו יורק ב-11 בספטמבר, והכירורגים כאן עושים את זה כבר ימים רבים. כך שלא מפתיע שהמערכת הרפואית סחוטה לגמרי, גם אילו היתה מצוידת היטב בציוד רפואי וכוח אדם, מה שהיא לא, וגם אלמלא היתה עוברת התקפות ישירות בעצמה.

"אני חייב להגיד שהצוות המקצועי כאן עשה עבודה מדהימה. עדיין היה כאוס רב, אבל הם הצליחו לשמור על קדמת בית החולים פנויה: הם לא אפשרו למאות בני משפחה להיכנס, והם הקימו אזור מיוחד שבו ילדים יכולים למות. הרופאים המקומיים היו אחראים על מיון המטופלים. הם מאוד מנוסים. כפי שמקובל בעולם, הם מחלקים את המטופלים לפי צבע – חולה המסומן בירוק הוא חולה פצוע אבל מתנייד, אין סכנה לחייו; חולה בצבע צהוב – אולי יש סכנה לחייו אבל הוא יציב כרגע ויכול להמתין להערכה, וחולה בצבע אדום – דורש הערכה מיידית בגלל נתיב אויר או פגיעה בנשימה או בזרימת דם.

חולה המסומן בשחור הוא מת, או חולה שלא ניתן לעזור לו, והם מופנים ישירות לחדר המתים: מי שנערף ראשם, אישונים שווים ולא מגיבים לאור, ללא דופק, מי שנקרע לגזרים, או בלי מעיים. אבל זה כמעט בלתי אפשרי, מבחינה תרבותית, לסמן פה ילדים בשחור. אי אפשר להגיד לנהג אמבולנס לקחת ילדים ישירות לחדר המתים. ולכן יש אזור שבו הם יכולים למות, ליד ילדים אחרים במצב דומה, אזור שבו המשפחות איתם ומתפללות.

"הדבר הראשון שעשיתי ב-18 במרץ היה לשלוח אב עם ילדה לאזור הזה. היא עדיין נשמה אבל נשימה סופנית, עם דופק חוטי ופגיעות רסיסים קשות למוחה. אין לנו נוירוכירורג ואין שום דרך בעולם לפתור את הבעיה הזו. הייתי חייב להגיד לו: 'סליחה, אבל היא לא תשרוד. תרים אותה וקח אותה לשם'. בפועל, אני הרמתי אותה והעברתי אותה אליו, רק הצבעתי לכיוון כי אני לא יודע להסביר את זה בערבית. נראה היה שהוא מבין אבל אני לא יודע".

"אי אפשר להגיד לנהג אמבולנס לקחת ילדים ישירות לחדר המתים". פלסטינים נושאים גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית על ח'אן יונס, ב-18 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

כשאני מקשיבה לסיפורים של פרוז, או רופאים זרים אחרים שהיו בעזה, אני תמיד מנסה לדמיין את עצמי במקומם. אמנם איני רופאת טראומה או טיפול נמרץ, אבל בכל שנות הקריירה שלי נאלצתי לקבוע את מותם של 5 ילדים בלבד. מוות של ילדים הוא לא חלק שכיח בהכשרתו של רופא ילדים טיפוסי. יתר על כן, חלק גדול מזמני כרופאת ילדים בבית חולים מושקע בישיבות מולטידיסציפלינריות ארוכות ומורכבות, שמטרתן הצלת חיים ושיפור איכות חיים בילדים עם מחלות כרוניות. אנחנו מתפלפלים שעות בהשוואות בין שימוש בתרופה חדשנית אחת לאחרת, בין ניתוח מסובך לטיפול שמרני, בין בדיקת MRI כזו או אחרת, ולא חושבים על מה שקורה במרחק שעתיים נסיעה מפה. על אירועים רבי נפגעים בלתי נתפסים ויומיומיים עם מוות של ילדים שלא פוסק. שאלתי את פרוז איך הוא מתמודד עם כל המוות הזה.

"בכנות, אני לא יודע אם אני מיזנטרופ או פסיכופת אבל זה לא מאוד מטריד אותי, המוות. אני כירורג טראומה, אני רגיל לראות מטופלים כאובים מאוד או מדממים, ואני רגיל לבשר לאנשים שקרוביהם נפטרו, גם כשמדובר בילדים. אני מתגורר באזור הכי אלים במדינת קליפורניה, ואני רגיל לאלימות כנופיות ואלימות בין אישית יומיומית. כמובן שלא בסדר גודל הזה, אבל אני כן מורגל בזה. זה לא המוות או הסבל של האנשים האלה שמטריד אותי, זו העובדה שאני גורם לזה. זה מה שמרגיז אותי. אני לא באמת נהנה לדבר עם התקשורת, וכנראה קיימתי כבר 20 ראיונות רק ביומיים האחרונים, אומר אותם משפטים ארורים שוב ושוב.

"זו לא ההתמודדות עם המוות. זו ההתמודדות עם האחריות שלי. אני לא ישראלי כמובן, אני אמריקאי. אבל זוהי לא התקפה ישראלית על עזה. זו התקפה ישראלית-אמריקאית על עזה. אין בכלל דבר כזה, התקפה ישראלית על מישהו. יש רק התקפות ישראליות-אמריקאיות. זה מה שמטריד אותי.

"אולי זה מנגנון הגנה, אבל זה לא הסבל שנוגע בי. זו העובדה שאני יודע שיש לי אחריות מוסרית משמעותית. בזמן שהחזקתי לילדה קטנה את הלסת, מחכה שהיא תונשם סופסוף בידי מרדים – רק חשבתי: האם אלה תשלומי המיסים שלי שתרמו לרסיסים במוחה של הילדה, או האם אלה תשלומי המיסים של השכן שלי".

שאלתי אותו מה אני יכולה לעשות, כרופאה ישראלית, מול המציאות הזו.

"כשאת אומרת שאת מרגישה חסרת אונים ואשמה – אני מבין אותך. אני רק רוצה להדגיש שאני גם חולק איתך אשמה. שום דבר מזה לא היה קורה בלי שישראל תעשה את זה, אבל גם בלי שארצות הברית תעשה את זה. ואני יודע שאת לא יכולה לבוא לעבוד פה בעצמך, אבל אם לומר את האמת – אני לא עושה פה הרבה חוץ מלהיות עד למה שקורה. נורא לומר זאת, אבל זה חשוב שמטופל שלי נהרג ואני יכול לספר את זה, לעורר רעש מכך שנער בן 16 לא אמור להתפוצץ במיטת בית החולים שלו".

יום לפני הראיון שלנו, פקידה מהשגרירות האמריקאית בישראל צלצלה אל פרוז כדי לשאול לשלומו לאחר שקראו את הציוץ שלו על הפצצת בית החולים שבו הוא עובד. הוא צוחק בקול כשהוא מספר על החוויה. "רק רצינו לוודא שאתה בסדר", היא אמרה, והוא ענה – "כן, זה נחמד מצידך, לא נפגעתי, אבל את יכולה אולי למסור לישראלים להפסיק להפציץ את המרכז הרפואי נאסר?"

"אתה יודע, זה לא בדיוק תפקידנו", היא השיבה.

והוא ענה – "את טועה. תפקידכם הוא להגן עליי, ואני מוגן בידי החוק הבינלאומי. אנחנו מספקים לישראל נשק, ויש מספיק חוקים נגד הפרת זכויות אדם עם נשק אמריקאי, אז נראה לי שזה כן תפקידך. אין לך מה לשאול לשלומי. את רק צריכה לדאוג שישראל תפסיק להפציץ בתי חולים".

היא הודתה לו וניתקה את השיחה. "אני חושב שממשלת ארצות הברית רק מנסה להוכיח את הביקורת שלי עליה. אי אפשר להמציא את השיט הזה".

ולבסוף, השאלה שהכי מעניינת אותי – מה מניע אותו לחזור להתנדב בעזה תוך כדי סכנה לחייו. הוא יודע שחייו בסכנה, והוא אף מנסה להתריע בפני כל רופא שפונה אליו בבקשה להתנדב גם כן.

"הם חייבים להבין שהם מגיעים למקום שבו אם הישראלים רוצים לרצוח אותם – הם יכולים, והם גם יחמקו מעונש, וגם הממשלה שלהם לא תעזור להם כהוא זה.

"המוטיבציה שלי? הילדים שאני עוזר להם. העבודה הזו טוענת לי מחדש את סוללות המוסר. לא רק באזור המלחמה המטורלל הזה, אם כי הוא ללא ספק המקום הכי אלים שבו עבדתי אי פעם; אני מניח שזה המקום הכי אלים על פני כדור הארץ ב-60 השנה האחרונות. ייתכן שהנוכחות שלי כאן מגנה עליהם קצת. אולי ישראל היתה מפציצה את בית החולים עם פצצת 200 טון אלמלא הייתי כאן. הרי הם יכולים להוריד את בית החולים, אבל זה ייראה רע מאוד אם ייהרגו כמה אזרחים בינלאומיים. לפני כמה ימים הוצאתי כדור מגופה של אישה צעירה בת 25 שנורתה מהאוויר. יש לה פחות טחול, אבל היא בסדר ותוכל לחזור לילדים שלה. יש לנו חלקים שאפשר לאבד, אבל אני חושב שאת הנפש, הנשמה – ואני לא אדם דתי – או את המצפון, אי אפשר לאבד. אתה חייב להיות מסוגל להסתכל על עצמך במראה בסוף היום, ואם אתה לא יכול – החיים לא שווים דבר".

ד"ר מיכל פלדון היא רופאת ילדים