newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אולי מהזבל תבוא הישועה

בשכונת שפירא בתל אביב פועל מיזם של מטבע קהילתי, המבוסס על זבל אורגני שמביאים התושבים לקומפוסטרים. היוזמה הקהילתית התרחבה גם לחווה חקלאית, ועשויה להיות בסיס למודל של השגת ריבונות מזון מקומית

מאת:
פרי סמנון, מיוזמי "לירה שפירא" (צילום: אמנון האס)

מודל פורץ דרך של כלכלה מעגלית. פרי סמנון, מיוזמי "לירה שפירא" (צילום: אמנון האס)

כבר כמה שנים שמתבצעים בישראל מהלכי חקיקה להגבלת השימוש במזומן, כאשר צמצום נוסף צפוי בקרוב, לפי הצעת חוק ההסדרים. מטרת החקיקה היא להילחם בכסף השחור, אך היא מעוררת חששות מפני אובדן חירות, קניין ופרטיות, ומתן עודף כוח למדינה, והחששות מתגברים עוד כשהרעיון הדמוקרטי כבר אינו מובן מאליו.

הנפגעים המרכזיים מצמצום שימוש במזומן אינם דווקא מעלימי מס גדולים, אלא אוכלוסיות מעוטות הזדמנויות, כמו מהגרי עבודה ופליטים, אנשים שחיים בעוני או נמצאים בהליכים של פשיטת רגל, וקשישים. דוגמה לכך כבר קיבלנו כשרשות האוכלוסין הפסיקה לקבל מזומן.

מול המגמה הזאת, נוצרת באופן מתבקש ממש תנועת נגד, שמעודדת מסחר במטבעות מקומיים מבוססי קהילות. אף שמטבעות כאלה שנוצרו בשנים האחרונות לא הצליחו להתבסס יותר מדי, יוזמה אחת, יצירתית במיוחד, שמשלבת גם שיקולים סביבתיים, ממשיכה לפעול בשכונת שפירא בתל אביב: "לירה שפירא", שמציעה מטבע מקומי המבוסס על זבל אורגני. תושבי השכונה מגיעים לאחת מעמדות הקומפוסט המוצבות בה, שוקלים את הזבל הממוין על משקל שנמצא ליד העמדה, וזוכים בלירה אחת לכל קילו זבל. הדיווח מתבצע באמצעות טופס מקוון, ומבוסס על אמון.

פרי סמנון, מיוזמי המטבע, מספר: "התחלנו את הפרויקט לפני שלוש וחצי שנים. בזמנו הייתי רכז הקיימוּת של השכונה וגם פעיל סביבתי בגינות קהילתיות ובקומפוסטציה (הפיכת זבל אורגני לדשן באמצעות פירוק ביולוגי; מד"ש) הקהילתית". סמנון, בן 35, הוא מורה לטבע בבתי ספר יסודיים ובתיכון החברתי החדש, תיכון מקצועי שכולל מגמת חקלאות אקולוגית עירונית.

לדבריו, תל אביב מפעילה בכמה שכונות תוכנית עירונית בשם "משכונה קיימת לשכונה מקיימת", שמטרתה להטמיע אורח חיים מקיים בפעילות יומיומית, ו"שפירא היתה בין השכונות הראשונות שלקחה בו חלק. הרעיון הוא שיש מעין 'סוכן' של העיריה שיוצר שותפויות עם הקהילה ומנסה לעודד ולעזור גם במשאבים כלכליים וגם ביצירת קשרים. הוא עוזר בעצם ליוזמות כאלה לקרות, משמש כמתווך לפעילות שמתרחשת מלמעלה למטה ולהיפך". התוכנית הזאת, אומר סמנון, היתה למעשה הבסיס ליצירת היוזמה.

"לאורך הדרך הרגשתי שכל הנושא של איכות הסביבה בעיר נוגע רק בפני השטח, ולא יכול להביא לשינוי משמעותי. אני חושב שלכלכלה שלנו ולאיך שאנחנו מתנהגים עם כסף יש השפעה, וחיפשתי דרך להשתמש בכלים האלה כדי להביא לשגשוג. בהתחלה חיפשתי שטח אדמה גדול לגדל בו ירקות וכך להזין את הפעילות הסביבתית בשכונה. קצת התבדיתי. הבנתי שאנחנו גרים בעיר צפופה, שבה כל שטח הוא נדל"ן יקר.

"אז שטח אדמה זה נדיר, אבל זבל יש לנו הרבה, וזבל יכול להיות גם משאב. החלטתי שזבל יהיה הבסיס של מה שננסה ליצור. ובסופו של דבר זה גם מייצר ערך. לפנות פסולת זה מאוד יקר לעירייה. ממה שנאמר לי, עלות פינוי זבל בתל אביב היא שקל לקילו זבל, כולל כל המערך (פינוי, שינוע, היטל הטמנה וכו')". וזבל באמת לא חסר פה. לפי המשרד להגנת הסביבה, בכל שנה מיוצרים בישראל 5.3 מיליון טונות פסולת עירונית ומסחרית, כשאדם יחיד בישראל מייצר 1.7 קילוגרם פסולת ביום, שזה 51 ק"ג בחודש.

סמנון מספר כי "אחד ממקורות ההשראה שלי היה העיר קוריטיבה בברזיל, שנתנה לתושבים שוברי נסיעה בחינם, מזון וספרי לימוד בתמורה לפסולת ממוינת. בנוסף, הסתייעתי במיכל לוי, שעבדה בזמנו בפיתוח אסטרטגיה בעיר וניסתה לקדם מטבעות מקומיים. היא לא כל כך הצליחה, אבל היה לה המון ידע והמון השראה. כל אלו הובילו אותי ליזום את 'לירה שפירא'".

"לירה שפירא" מבוסס על מודל פורץ דרך של כלכלה מעגלית, גישה כלכלית החותרת לקיימות ולמניעת בזבוז וזיהום באמצעות שימוש בחומרי גלם או באנרגיה באופן מיטבי. אך למרות התרומה האקולוגית והיתרונות החברתיים-כלכליים לקהילה המקומית, הוא מתמודד עם אתגרים לא מעטים. אחד מהם הוא חוסר עניין של חלק מהאוכלוסיות המגוונות המתגוררות בשכונה. אתגר נוסף וקשור הוא הקושי להקנות ערך למטבע, כשללא ערך קשה לייצר ביקוש. "רוב העסקים מקבלים רק חלק מסכום הקנייה בלירה", אומר סמנון, "כלומר זה בעצם סוג של הנחה".

כדי לייצר ערך למטבע, חזרו המובילים לרעיון המקורי של סמנון. ממש לאחרונה, הם קיבלו שטח ציבורי של שני דונם והקימו בו חווה חקלאית אקולוגית בשם "תל חובז". "יש לנו ארבע חלקות", אומר סמנון, "שתיים מהן לימודיות, שבהן אנחנו מעבירים קורס להקמת גן ירק יצרני בתמיכה חלקית של העירייה, והירקות שגדלים שם נמכרים לתושבים בשוק שמיועד לכך. את היבול הזה אפשר לקנות רק בלירות המקומיות. אנשים שמגיעים מחוץ לשכונה ואינם שותפים לטיפול בזבל לא יכולים לקנות שם בשקלים. זו הצהרת כוונות, שזה מיועד רק לקהילה".

שתי החלקות הנוספות בחווה הן ערוגות שמושכרות לתושבים, כשהשכירות משולמת בלירות. "אנחנו מקווים שהקהילה שתגדל ירקות תשתתף במכירה בשוק, ושזו תהיה פלטפורמה לסחר בין התושבים", אומר סמנון. לדבריו, "מי שפעיל מאוד זה אנשים צעירים, משפחות צעירות עם ילדים שהנושא נוגע לליבם. אבל אני חושב שבזכות הפרויקטים השונים עוד קהילות נכנסות למעגלים. נגיד עכשיו בתל חובז יש פרויקט של עולים ותיקים מבוכרה".

וההכנסות הצפויות מהחווה יגדילו את הביקוש, לדעתך?

"יש לנו שני דונם נטו של שטח גידול. משטח כזה ניתן לייצר תנובה בשווי של 15-16 אלף שקל לחודש. כמובן שזה תלוי במקצועיות של החקלאי, ובהיצע והביקוש. מכיוון שאנחנו לא מוכרים בשקלים, אלא בלירות, המשמעות היא שניתן לתת ערך ל-15 טון זבל אורגני בחודש. מאז שהתחלנו את הפעילות בחווה ראינו עלייה בשימוש בלירה, מ-500 מטבעות ל-1,000 מטבעות".

פרט לחווה, ב"לירה שפירא" הקימו עמותה, שיכולה לגייס תרומות. "אנחנו מקווים שכעמותה נוכל יותר לתמוך בעסקים, ובכך לגרום למטבע להיות בעל ערך עבורם," אומר סמנון, "וגם שהעסקים יוכלו לרכוש ירקות שאנחנו מגדלים, כך שההנחה תוכל להיות גדולה יותר".

בדרך לריבונות מזון

מעבר לסוגיית המטבע, לחווה החקלאית יכול להיות ערך נוסף, שיגדיל עוד יותר את ערכה הכלכלי והחברתי: הזנת תושבי השכונה, גם אם באופן חלקי, ויצירת חוסן תזונתי מקומי. לדברי סמנון, "הכיוון הוא יותר מקומי ופחות גלובלי, גם מבחינת גידול מזון וגם מבחינת הכלכלה".

הרפורמה בחקלאות, שהחלה בממשלה הקודמת ומקודמת על ידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ (אך שר החקלאות אבי דיכטר מתנגד לה), פועלת לכיוון ההפוך. בין השאר, היא פועלת להקל על תהליך היבוא, כדי להגדיל את יבוא הפירות והירקות, בטענה כי הדבר יוריד את יוקר המחיה. כיום, יבוא פירות וירקות מחייב רישיון יבוא, שכולל תהליך הערכת סיכונים. הרפורמה רוצה לאפשר יבוא בכפוף להצהרת בריאות והצהרת יבוא בלבד.

הגינה הקהילתית "תל חובז" בשכונת שפירא בתל אביב (צילום: אמנון האס)

הגינה הקהילתית "תל חובז" בשכונת שפירא בתל אביב (צילום: אמנון האס)

החשש העיקרי, לפי סיכום ועדת מומחים וסקר ספרות של מרכז השלטון המקומי שביצעו ד"ר מירי צלוק והילה אקרמן, הוא שההקלות האלה עלולות לפגוע באופן הרסני בחקלאות ובמערכות אקולוגיות, מכיוון שהכנסת סחורה ללא בדיקה עלולה להכניס מינים פולשים שגורמים למפגעים ונגעים, שבעולם גורמים לאובדן של 40% מהתנובה החקלאית ולנזק שמוערך בכ-200 מיליארד דולר בשנה.

במקום להקל על היבוא במחיר גבוה כל כך, כשבכלל לא ברור אם בכלל יתרום לירידה במחיר, ניתן להגדיל את הנגישות לירקות ולפירות באמצעות מודלים של חקלאות אקולוגית מקומית, כמו זה שמיושם בחווה החקלאית תל חובז. מודלים כאלה יכולים לחזק עמידות של זנים ולעודד מגוון ביולוגי, לייצר ביטחון תזונתי ולקדם שוויון.

הותרת העושר בקהילה, לצד השגת ביטחון תזונתי מקומי באופן שמיטיב עם האדמה, מייצרים ריבונות מזון דה-פקטו. ריבונות מזון היא מודל שחותר לשליטה דמוקרטית של האנשים במנגנוני ייצור והפצת המזון. אמנם מדובר בקשר בין חקלאים לצרכנים, אך למדינה ולרשויות המקומיות יש תפקיד חשוב בקידומו. "לירה שפירא" היא דוגמה יפה לכך.

לפני כמה שבועות דווח כי "עץבעיר" (מרכז ידע לאקולוגיה עירונית שפועל בתל אביב כבר 16 שנה; מד"ש), עוזבים את העיר, בין היתר בגלל היעדר תמיכה של העירייה בהיבט הסביבתי – בגינות קהילתיות, במערך הקומפוסטרים וכדומה. אבל במקרה של "לירה שפירא" נראה שהעירייה דווקא שותפה משמעותית ליוזמה.

סמנון: "אני מכיר את הטענות ממקומות שונים בעיר, והעבודה מול העירייה יכולה להיות מתסכלת. הם עובדים לאט, הם גוף גדול ויש הרבה עניינים משפטיים שמעלים אצלם חשש. כדי לייצר שיתוף פעולה פורה חשוב להבין איפה היתרונות של העירייה ובמה הם יכולים לעזור, ומנגד איפה הם לא יכולים לעזור בגלל הגודל והסרבול".

חוץ מהפעילות הסביבתית, אתה לוקח חלק גם במאבקים החברתיים השכונתיים?

"אנחנו עוסקים פחות במאבק ויותר בשיתופי פעולה, עם הרשות לאיכות הסביבה, עם העירייה, עם העסקים בשכונה ועם הקהילות השונות. זה משהו שנוצר לאט לאט. למשל, יש משתלה קהילתית במרכז יום לקשיש, ונוצר חיבור כי זה מקומי. קל יותר ליצור שותפויות בזכות המקומיות".

וסמנון מסכם: "אני חושב ששפירא היא אחת הקהילות היותר מגוונות מבחינת אוכלוסייה. יש מורכבויות, אבל מה שיפה זה שבסופו של דבר האדמה והזבל שאנחנו מייצרים יכולים לאחד את כולם, כי כולם רוצים שיהיה נקי מסביבם ושיהיה להם אוכל בריא".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf