תסתכלו בפניו של איאד אלחלאק, אלה הם פני הסיפוח

קטע מפרוטוקול-חקירה / סמיח אל קאסם. בתרגומו של פרופ' ששון סומך

ואיך אתה קורא לארץ?

ארצי.

אתה מודה, אם כן?

כן, אדוני, אני מודה. ואין אני תייר במקצועי.

"ארצי" אתה אומר?

"ארצי" אני אומר.

אם כן, היכן ארצי?

ארצך.

וארצך, היכן?

ארצי.

ותרועת הרעם?

צהלת סוסי.

והמולת הרוח?

המשך כפיי.

וירק העמקים?

עמל ידי.

וגובה ההרים?

גאוות חיי.

ומה תקרא לארץ?

ארצי.

וארצי, כיצד אקרא לה?

ארצי.

הפגנה בכיכר רבין בתל אביב נגד הסיפוח, ב-6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הזיות הסיפוח של הימין, שהפכו לאחרונה להבטחת בחירות בתמיכת התעתוע הנכלולי המכונה "המרכז הפוליטי" – זה שהיה אמור להוות את האלטרנטיבה לשלטון מושחת והפך למשרתו הנרצע והנאמן ביותר – הזכירו לי לא פעם את השיר היפה הזה של אל-קאסם. בדרכו הפיוטית הוא שופך אור על אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הקולוניאליזם הישראלי מזה יותר מ-70 שנה: אימת הכובש מפני שייכותו השורשית של היליד, והניסיון העיקש להכחידה. אימה ששפת הדיבור שלה עם האחר הוא לעולם פרוטוקול חקירה.

רעיון הסיפוח לא נולד יש מאין; הוא המשך ישיר למדיניות ארוכת שנים של לכבוש ולרשת, לגרש ולרשת, להחריב ולרשת. שהרי מדינה שמבססת את שליטתה על תושבים נטולי זכויות בכוח צבא אלים, באמצעות הכתבת מציאות בשטח על ידי מאות אלפי מתנחלים וחקיקה דוגמת חוק ההסדרה, אך טבעי שבסופו של דבר תרצה להקנות לגזל הזה מעמד רשמי.

מי שמתנחם במחשבה שהסיפוח ייאלץ את מדינת ישראל להכריע בין אפרטהייד מוצהר לבין דמוקרטיה, ראוי שיסתכל בפניו של איאד אלחלאק ז"ל, שנרצח לפני שבוע בדיוק על ידי כוחות הכיבוש בירושלים המזרחית המסופחת: אלה הם פני הסיפוח.

כירושלמית, אני רואה אותם מדי יום בעיר ששום דגל זר ונלעג לא מצליח להגליד את פצעיה, שאף הבטחה לשוויון או זכויות לא הגיעה עם הריבונות שנכפתה על תושביה הפלסטינים, שחייהם ורכושם נותרו טרף בידי כיבוש חסר עכבות.

מאבק נגד התוכנית הרעה הזאת אינו המאבק של הפלסטינים בלבד. אנחנו, הציבור היהודי, מחויבים לו לא רק מתוך סולידריות, אלא למען צלם האנוש של עצמנו, שלא נמשיך להמית ולמות כממזרים חסרי כבוד, אדונים באדמות לא לנו.

הקולוניאליזם לעולם לא יצליח להפוך אדמה כבושה למולדת בכוח הזרוע וחוקי אפרטהייד. התפיסה הנואלת של המציאות כמשחק סכום אפס אינה גזירת גורל.

בימים אלה, רבבות אנשים בארה"ב יוצאים לרחובות תחת הסיסמה "חיי שחורים חשובים". מול הרצח של איאד אלחלאק ותוכנית הסיפוח הנואלת עלינו להדהד גם כאן את הסיסמה: "חיי פלסטינים חשובים".

הסיסמה הזאת צריכה להישמע גם מול כל מחסום צבאי שחונק בשרירותיות חיים של כפר שלם, מול כל בית פלסטיני שישראל מחריבה, מול כל יישוב שהיא מפנה כחלק מהטיהור האתני בגדה. כי משמעות החיים היא גם חירות, חופש תנועה, ריבונות, זכויות אזרחיות ולאומיות. לא על הקיום הפיזי בלבד ראוי להיאבק, אלא על החיים במובנם השלם ביותר.