רמאללה: הבירה שאיש אינו מעוניין בה

עד שנות ה-90 חסתה רמאללה בצילה של ירושלים, ואיש לא ראה בה מטרופולין פלסטיני חשוב. פלסטינים מניפים דגלים בכיכר מנארה ברמאללה, ב-23 בספטמבר 2011 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בקליפ שפרסם הראפר הפלסטיני שָׁבְּ ג'דיד (شب جديد) לקידום אלבומו הראשון, הוא וחבריו מצולמים על רקע הגבעות של רמאללה. הסרטון, שמאגד כמה קטעים מהאלבום, עוסק בקונפליקט הפנימי שהראפר מצוי בו בין מחויבותו האידאולוגית למאבק הפלסטיני לבין רצונו כאומן לפרוק מעל גבו את משקל המאבק הלאומי. "הבער את אש המלחמה מול פני כוחות האויב, ואל תמות בטרם תהיה להם ליריב", הוא פותח בציטוט של הסופר ע'סאן כנפאני, ומוסיף פרשנות: "זה מה שאומרים לך שוב ושוב, עד שנמאס לך ואתה מהגר".

אלא ששב ג'דיד ועמיתיו ללייבל הפלסטיני המצליח BLTNM דווקא לא היגרו. הראפר גדל בשכונת כפר עקב בצפון ירושלים, מעבר לקו ההפרדה. השכונה נחשבת לחלק משטח השיפוט המוניציפלי של ירושלים, אך בפועל היא מנותקת פיזית מהעיר על ידי מחסום קלנדיה ומהווה מעין מובלעת בין ירושלים לרמאללה. הוא וחבריו מתגוררים היום ברמאללה, ועמלו יחד בשנים האחרונות על פיתוח סגנון שמאזן בין עמדות לאומיות נחרצות לחתרנות המאפיינת את תרבות ההיפ הופ. יצירתם יונקת מהמסורת הפלסטינית המיוצגת על ידי ירושלים, אך מעוגנת בהקשר העכשווי של הבירה הזמנית רמאללה, כפי שנרמז מהכותרת של אותו קליפ מ-2019: "מרמאללה לירושלים ובחזרה".

עם זאת, חברי הלייבל אינם מרבים להזכיר את רמאללה בשיריהם. העיר אומנם נוכחת בשפה הוויזואלית של הקליפים ומוזכרת במשתמע בביטויים כגון "העיר שלי", אך בכל הנוגע לעיסוק ישיר, הראפרים הפלסטינים מעדיפים לשיר על ירושלים, כמו בלהיט "שיח' ג'ראח" של הראפר המצליח ביותר בחבורה, דאבור (ضبور). גם באזכורים המועטים של עירם, החבורה מעדיפה לרוב להתמקד במחנות הפליטים שמסביב לרמאללה כסמל למאבק ולאנרגיה צעירה, ולא בעיר עצמה.

הראפרים הצעירים אינם לבד. יותר משלושה עשורים לאחר שהוכתרה רמאללה כבירת הרשות הפלסטינית, קשה למצוא אומנים הרואים בה מקור להשראה. הסופר הפלסטיני-ירדני מוחמד ג'מיל ח'דר ניסה להסביר זאת במאמרו "עיר הבירה שאיש אינו מעוניין בה", שהתפרסם במוסף התרבות של האתר אל-ערבי אל-ג'דיד. ח'דר סבור שרמאללה לא ניחנה במטען התרבותי המתאים לבירה פלסטינית, ושהיא נקלעה לתפקיד שגדול על מידותיה בשל הצטרפות נסיבות פוליטיות בשנות ה-90. מאז, העיר גדלה בתנופת בנייה חריגה, אך מעט הקסם הכפרי שהיה בה לא נדד לרובעים החדשים, והיא נותרה עיר מבולבלת וחסרת זהות.

לטענת ח'דר, רמאללה היא עיר חסרת אופי בהשוואה לערים אחרות בגדה, שהתברכו בזהות מובחנת: בשכם נידפים תמיד ניחוחות מהשוק רחב הידיים; חברון מתהדרת במשפחות מיוחסות ועשירות; ג'נין היא מוקד עיקש של התנגדות עממית; וטולכרם משמרת מסורת כפרית. אפילו בתוך המחוז שלה, רמאללה מחווירה לעומת שכנותיה: הכפרים הסובבים אותה ניחנים בדיאלקטים ייחודיים ובסגנונות טווייה מקומיים, וארבעת מחנות הפליטים המסופחים לה (אל-אמערי, ג'ילזון, דיר עמאר וקדורה) נושאים את תרבות הערים שמהן הגיעו תושביהם. ברמאללה המקרה הפוך: מרבית האוכלוסייה המקורית של העיר היגרה בשנות ה-40 לחו"ל, ובפרט לשיקגו, ניו ג'רזי וניו יורק, או שנדדה לפרברים בשנות ה-80, כך שהעיר נותרה מנותקת משורשיה.

לפי הסיפור המקובל, מייסד העיר רמאללה הוא ראשד אל-חדאדין, ראש חמולה נוצרית מהעיר הבדואית כַּרַכּ שבירדן, שהיגר במאה ה-17 לאזור אל-בירה בעקבות סכסוך משפחתי. הוא ומשפחתו קנו את שטח החורבה שליד אל-בירה, והקימו בה את התשתית לעיר הנוכחית. בשל כך קיימות ברמאללה כנסיות רבות, ביניהן כנסיית ההִשתָנוּת (كنيسة التجلي) הפעילה מאז שנת 1852. סגנון הבנייה הנפוץ בעיר העתיקה מזכיר ערים פלסטיניות שנבנו במאה ה-18, עם לבנים שהגיעו מאזור קבאטיה ושכם.

עד שנות ה-90 חסתה רמאללה בצילה של ירושלים, ואיש לא ראה בה מטרופולין פלסטיני חשוב. מרכזיותה בשיח הפלסטיני נולדה בעקבות הסכם "עזה ויריחו תחילה" (1994), החלק הראשון של הסכמי אוסלו. בעקבות ההסכם, החל מספר הולך וגדל של פלסטינים מהתפוצות להגר לעיר. הם התיישבו במלונות או בבתים צנועים בשולי העיר, וכך דרבנו את העירייה לקדם תנופת בנייה חריגה. מגמה זו התווספה לבנייה של משרדי ממשלה ולפתיחה של מסעדות. עד 1998, לפי ח'דר, הגיעו לרמאללה אלפי פלסטינים מהתפוצות, בתקווה שהיא תשמש תחנת ביניים בדרך חזרה לבתים שמהם נמלטו משפחותיהם ב-1948. עם הפיכת הסכמי אוסלו למציאות קבועה, התגלתה תחנת הביניים כתחנה סופית עבור אותם מהגרים, וגם מעמדה הזמני כעיר בירה הפך בפועל לקבוע.

עם הפיכת הסכמי אוסלו למציאות קבועה, גם מעמדה הזמני של רמאללה כעיר בירה הפך בפועל לקבוע. מתחם המוקאטעה ברמאללה (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

רמאללה תחתית: מוקד של עירוניות בלב הכרך

הפיתוח האורבני המזורז של רמאללה בעשורים האחרונים פגע קשות באופייה, אך מבעד למרקם המגושם שנוצר, קווי האופי ההיסטוריים של העיר מבצבצים לעיתים. לפי ח'דר, הבלחות אלה מתרחשות לרוב בחלק העתיק של העיר, המכונה רמאללה תחתית. לדוגמה, הסצנה הקולינרית כוללת מרדנות מסוימת, עם "ערק רמאללה" ו"בירה טייבה" המיוצרים באזור. גם אזורים כמו שקרה, דאר ג'ריס, דאר אבראהים, אל-קדירה ואל-חברה או רחובות כגון א-סהל, אל-בלדיה ודיר א-רום, הם נקודות אור משום שהשתמר בהם אופי פלאחי המרמז על שורשיה של העיר.

חלק מהרחובות ברמאללה תחתית, לדוגמה רחוב א-סהל, בנויים כמדרחובים נעימים בדומה לרחובות האורבניים של ביירות ועמאן. החלק ההיסטורי מתחיל בכנסייה הלטינית ממזרח, ומשתרע עד שכונת בטן אל-הווא ממערב, ומבניין העירייה מדרום עד אזור עין מסבאח מצפון. ח'דר מצביע על כמה פרויקטים מעוררי תקווה המתנהלים בעיר התחתית, רובם מוזיקליים: פרויקט אל-כמנג'אתי (الكمنجاتي) המציע שיעורי מוזיקה לצעירים, ארגון Nawa לקידום מוזיקה פלסטינית ועוד. סגנון הבנייה ומוסדות התרבות משווים לרמאללה תחתית קסם שאינו קיים ברובעים עשירים יותר של העיר, דוגמת שכונת אל-באלוע, המאכלסת בעשורים האחרונים את בכירי הרשות.

אלא שגם רמאללה תחתית עוברת תמורות המאיימות על ההמשכיות שלה. ח'דר מתריע שכמה מהמשפחות הוותיקות עוזבות את האזור, ובמקביל, משפחות גדולות ועשירות משתלטות על העיר העתיקה ומסכנות את ההטרוגניות הנחוצה לשמירה על מרקם עירוני מעניין. נוסף על כך, בין אנשי התרבות של העיר ניטש בימים אלו ויכוח סביב הסבה של בתים פרטיים ברמאללה תחתית למסעדות ולמלונות. שימוש מסחרי, חלקם טוענים, אינו משמר כראוי את ייחודו ואת יופיו של בית עתיק. מנגד, התומכים סבורים שזו הדרך היחידה להציל את הבתים הללו מאימת הנדל"ניסטים.

העיר גדלה בתנופת בנייה חריגה ונותרה מבולבלת וחסרת זהות. שלטים המפרסמים בנייה חדשה ברמאללה, ב-23 בפברואר 2014 (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

ח'דר סבור שמעמדה הנוכחי של רמאללה אינו תולדה של פיתוח טבעי אלא של ההחלטה השרירותית להקים בה את מוסדות השלטון של הרשות הפלסטינית. בחירה זו הניעה משקיעים זרים לקדם בה שורה של פרויקטים בעידוד ישראל. עבור הישראלים, האינטרס לבסס את מעמדה של רמאללה כבירה הפלסטינית ברור: הוא מרחיק את הפלסטינים מתקוותם להכתיר את ירושלים כבירה. ואכן, קיימת נטייה לראות בפיתוח העירוני של רמאללה תקווה לערעור הלאומיות הפלסטינית. דוגמה מהעת האחרונה היא העניין החריג שהפגינה התקשורת הישראלית באירוע השקת קניון ICON Mall בעיר, תוך פירוש עצם קיום האירוע הנוצץ בשעה שמתרחשת מלחמה קשה בעזה כסימן להתפרקות הסולידריות בחברה הפלסטינית.

אולם פרשנותו הנוקבת של ח'דר מחמיצה את ההזדמנויות הטמונות במעמד שקנתה לה רמאללה. בראיון שהעניק שב ג'דיד לפודקאסט הלבנוני Sarde After Dinner, הוא הסביר שרמאללה מעניקה לו ולעמיתיו עוגן שאינו קיים במקומות אחרים בגדה. אומנם הוא מרבה לנסוע לירושלים, שיש לה מקום רגשי חשוב ביצירתו, אך רוב הזמן הוא זקוק לנוחות שרמאללה מספקת. לדבריו, אפילו מבחינה חומרית לא ניתן להשוות בין תשתית האינטרנט היציבה שקיימת ברמאללה, או אספקת החשמל הקבועה שיש בה, למצב ביתר ערי הגדה או בעזה.

במילים אחרות, הנוחות החומרית של רמאללה היא בעיני הדור הצעיר ייחוד בפני עצמו, כמו אותם המאפיינים הייחודיים שמנה ח'דר בהתייחס לשכם או לג'נין. נוחות זאת, על פי הדגם של שב ג'דיד וחבריו, אינה גורמת לפירוק הסולידריות בחברה, אלא מאפשרת להקים פלטפורמות אומנותיות ולפתח תרבות צעירה המעוגנת היטב בהקשר הפוליטי.

איל ספיר כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת