newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ריססו על הבת שלי (3) גז מדמיע ואמרו לי 'אז מה?'. זה קשה מנשוא"

ג'סיקה מורגיין איבדה את עבודתה, ויחסיה עם אנשים מהחיים שלפני המחאה נפגעו. היא סוחבת תחושות קשות כלפי המשטרה, שפעלה לדבריה למטרות ענישה ולא לשמירה על הסדר הציבורי. מהצד החיובי, היא שמחה על הכוח שקיבלו בנותיה מהמחאה, וממשיכה לפעול למען הצדק

מאת:

"אמרו לי שאביא 'מחלות של מפגינים' ופיטרו אותי. פיטורים פוליטיים". ג'סיקה מורגיין (צילום: מתן גולן)

ג'סיקה מורגיין, אמא לשתיים, נשואה, מבקעת הירדן.

"יצאתי למחאה דווקא מכיוון שהיא שויכה יותר לשמאל, ורציתי להראות שזה לא עניין של שמאל או ימין. אני מתיישבת מבקעת הירדן. היה לי חשוב מאוד להיות שם ולהשמיע את הקולות האלה, שלא מסכימים עם מה שקורה – עם השחיתות, עם המדיניות, ולא מרגישים שהממשלה הזאת שירתה את האזרחים באשר הם, שמאל או ימין.

"החודשים של המחאה היו מאוד אינטנסיביים, ועלו לנו המון כסף. אנחנו עדיין סוחבים חובות. אני עוסקת בהדרכות עם בעלי חיים ברחבי הארץ, ועל רקע הקורונה הפעילות של העסק הוקפאה. יש לנו גירעון של כ-60 אלף שקל שיצרה המחאה.

"בבקעת הירדן אין הרבה מקומות עבודה. לפני המחאה השלמתי הכנסה במטע התמרים של המושב. ברגע שהתחילה המחאה, הודיעו לי שאני לא יכולה יותר לעבוד במטע, כי אני אביא 'מחלות של מפגינים', ופיטרו אותי. אפילו שאני עובדת לבד במטע. פיטורים פוליטיים.

"גם היום קשה לנו למצוא עבודה בבקעה. אנשים כאן נחלקים לשתי קטגוריות – כאלה שמסכימים אתנו ומפחדים שיתנכלו להם, וכאלה ששונאים אותנו ואת הדעה שלנו. בגלל הדברים האלה קשה לנו מאוד לחזור לשוק העבודה.

"היה שינוי ביחסים שלי עם אנשים מהחיים שלפני המחאה, ספציפית עם האנשים פה במושב. הרבה מהם התרחקו. ומבחינה פסיכולוגית, כשאת מתמודדת עם הדברים האלה, אחר כך מאוד קשה לחזור ולדבר על משהו שמישהו אמר למישהו במושב. זה פתאום נראה קטן וחסר משמעות. את מחפשת אנשים ושיחות עם עומק, וגם אנשים שאפשר לדבר אתם על המשקעים הנפשיים שהפעולות שם השאירו. והן השאירו.

"מיד אחרי המחאה אני חושבת שישנתי חודש. זה היה כל כך אינטנסיבי, שכשזה נגמר הייתי בהסתגרות כזאת של – אני צריכה לקחת רגע ולתת לכל מה שקרה כאן לשקוע. חודש שלם הייתי בתת תפקוד. פשוט הסתגרות פנימית עם עצמי, כדי להבין מה חווינו, לטוב ולרע, ומה צריך לעשות הלאה. מה נפתר, ומה עדיין לא בסדר. ביבי היה בצוואר הבקבוק. החולדות שאנחנו רואים עכשיו זה כלום לעומת אלה שעוד יצוצו. אבל זה היה כל כך אינטנסיבי שפשוט הייתי צריכה רגע, וראיתי את זה גם אצל חברים.

"מגיל 13 אני מגיעה להפגנות רבות – נגד הכיבוש, נגד גדר ההפרדה. חוויתי וראיתי אלימות ממסדית לפני כן. אבל עדיין, קשה לומר שההפגנות בבלפור לא הותירו דבר, ואי אפשר לומר שאת לא חוזרת הביתה עם שריטות חדשות. בין אם זה לראות חברים נפגעים, בין אם זה פשוט להבין שמבחינת המדינה את לא אזרחית, את נתינה. הם השתמשו בכל כוח אפשרי כדי שנבין את זה.

"הענישו אותי על זה שהפגנתי". ג'סיקה מורגיין מפגינה (צילום: מתן גולן)

"זה כואב לי מאוד, כמישהי שמגדירה את עצמה ציונית, שאוהבת את המדינה שלי – ציונות לא פשיסטית כמו שהיא היום, אלא ציונות אחרת, מכילה, שרוצה שכולם יחיו פה ביחד, גם ערבים וגם יהודים. כזאת שלא אומרת וקובעת מי יותר טוב מאחר, שמאמינה במדינה ובחברה פה. זה שבר מאוד גדול.

"אני חושבת שמהדהדים בי הדברים שהמשטרה עשתה שהיו אקטים של ענישה, ולא אקטים של שמירה על הסדר הציבורי. כשאנחנו יוצאים מהכיכר, או כשאנחנו במצור, ובא אלי שוטר ומגרש אותי – הוא עושה את העבודה שלו. ואני מקבלת את זה. זו העבודה שלי כמפגינה להפגין, ושלהם כשוטרים לשמור על הסדר הציבורי. כששוטר מכניס לי יד לתוך החולצה ותופס לי את הציצי – זו כבר לא העבודה שלו. זה אקט של ענישה.

"כשמפנים את הכיכר ומפעילים מכת"זית, ואני באה לקצין בשטח ואומרת לו שאני לא רוצה להיות פה, שאני רוצה ללכת, שהבנתי וסיימתי, תגיד לי לאן ללכת – והוא דוחף אותי מול המכת"זית, הוא לא שומר על הסדר הציבורי. הוא מעניש אותי על עצם זה שהפגנתי.

"אלה הדברים שאני סוחבת אתי. שריססו על הבת שלי, קאסי, בגז מדמיע, והשוטרים פשוט עמדו שם, עם מי שריסס על ילדה בת שלוש, ואמרו לי, 'אז מה?' ולא נתנו לי להגיש תלונה נגד האדם במשטרה כי הם עסוקים עם העצורים שלנו, על זה שהם דיברו במגפון בין שתיים לארבע, אלה דברים קשים מנשוא.

"לרוב ההפגנות הגעתי עם הבנות שלי, גם כי לא היתה לי ברירה. בהתחלה היינו מזמינים בייביסיטר, אבל נגמר הכסף. וכשעשינו את המאזן בין לא להפגין לבין לא לחשוף את הבנות, החלטנו שהן כן ייחשפו לזה, אבל בתנאים. אחד מאיתנו תמיד היה הולך עם הבנות אחורה, והכל היה מאוד מתווך ומאוד מדובר בבית. אנחנו משפחה כזאת שמדברת על דברים עם הילדים.

"היה לי חשוב לתת להן את הכוח הזה". ג'סיקה מורגיין ובנותיה (צילום: מתן גולן)

"היה לי חשוב גם לתת להן את הכוח הזה – שמותר להן לעמוד על שלהן, להפגין, ואני רואה את ההשפעות של זה עד היום. הבת שלי בת השמונה, לונה, למשל, הפכה להיות יותר מעורבת חברתית, יש לה יותר כוח, היא הרבה יותר חכמה ומבינה ועומדת על שלה, מפרקת דברים, חושבת עליהם. היא יוצאת נגד דברים שהיא חושבת שהם לא צודקים, בין אם זה שלא נותנים לה לצבוע את השיער בבית הספר או ללכת ללוות ילדים פלסטינים בעוג'ה. היא שואלת בקול למה זה קורה.

"אני חושבת שהתפקיד שלי כהורה הוא הרבה יותר מלגונן עליהן. זה גם להכיל אותן, להפוך אותן לנשים עם תחושת מסוגלות, גם על ידי דוגמה אישית.

"לונה העבירה שיעור בבית הספר על המחאה, לבקשת המורה. היא עמדה מול הכיתה והעבירה שיעור על למה עושים מחאה, איך אפשר לעשות מחאה, על כל מיני צורות של מחאה – אלימה ולא אלימה, על אמנות מחאה. בעקבות זה החברים של לונה יצאו להפגין פה בבקעה נגד ביבי בתקופת המחאה.

"לא היתה רמפת נכים בכניסה לגן השעשועים במושב. אין נכים במושב, אבל הילדים החליטו שלא יכול להיות שיבוא אולי ילד נכה ולא יוכל להיכנס לשחק. הם דרשו מהמועצה רמפה, כי זה שטח ציבורי, והם קיבלו רמפה. בבית הספר הם עושים אמנות מחאה סביב משבר האקלים. לפני זה לונה בכלל לא נגעה בדברים האלה.

"בפועל, אני לא יכולה לחזור לחיים של לפני המחאה. אולי אני יכולה, אבל אני לא רוצה. אני חושבת שיש פה גל. יש עדיין מומנט של אנשים שנפתחו להם העיניים. אני מרגישה את זה, ולא רוצה שזה יתבזבז. אנחנו עדיין מלווים את המשפחה של סלומון טקה, מתעסקים בנושא החברה הערבית בזווית פחות מתוקשרת. זה עדיין קורה.

"אנחנו לומדים ערבית, שזה אקט פוליטי מבחינתי. אנחנו הולכים לקורס של בניית סדנאות לעידוד חשיבה ביקורתית וצריכת תכנים, כדי שבני אדם יוכלו לדעת איך לחפש נתונים בעצמם, דבר שהוא קריטי בעיני בחברה שלנו ומול התקשורת הממסדית – ללמוד איך להפריד בין אמת לשקר, בין עיקר לטפל, ואיך להעביר את הידע הזה הלאה".

פרויקט מיוחד

>>>השבר של בלפור, החיים לפני ואחרי המחאה

>>>"המשטרה השאירה עלי רושם קשה. זה ממשיך ללוות אותי ביומיום"

>>>"מאז בלפור אני סובל מסיוטים, קושי להתרכז, התקפי זעם"

>>>"הגעתי למצב שאני בעבודה ומדמיין את השוטר שבעט בי בראש מגיע"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf