"קולוניאליזם ירוק": החוות הסולאריות בשירות האפרטהייד הישראלי

הקרקע שעליה נבנה המתקן הוחרמה ממחוז טובאס בשנת 1997 והועברה להתנחלות באמצעות ההסתדרות הציונית העולמית. החווה הסולארית בשדמות מחולה (צילום: סופיה פאני גוטמן)

הכתבה היא חלק מפרויקט "כיבוש השמש" של Caravan Collective

"איך אתם מטעינים את הטלפונים שלכם?" שאלנו. "מהשמש", ענה אחמד, והחווה בראשו לעבר צביר הפאנלים הסולאריים הקטן שמאחוריו. זה 47 שנים שנבע אל-ע'זאל – כפר זעיר המשתייך לקהילת אל-פרסיה – שורד בקצה הצפוני של בקעת הירדן, בגדה המערבית. כ-20 מבני משפחת דראע'מה חיים בו – ובהם אחמד, הנחשב למנהיג הבלתי רשמי של הקהילה. החשמל במקום מופק כולו מקומץ פאנלים סולאריים. בעבר היה לקהילה גנרטור, אך מתנחלים הרסו אותו לפני שנתיים ולתושבים לא היו האמצעים להחליפו.

אל-פרסיה היא אחת מקהילות הרועים הפלסטיניות האחרונות שנותרו בבקעת הירדן, לאחר שרובן נעקרו בשל התנכלויות אלימות והטרדות מתמשכות מצד מתנחלים הנתמכים על ידי המדינה, בייחוד מאז 7 באוקטובר. למשפחת דראע'מה כמה מאות כבשים ורצועה קטנה של שדות שעורה. אלה משמשים מקור פרנסתם העיקרי, אך נחנקים בהתמדה בידי מתנחלים מהאזור, החוסמים את הגישה לאדמות מרעה, מעבירים דרך קבע את עדריהם בשדות ופוגעים בגידולים.

טובאס, העיירה הפלסטינית הקרובה ביותר, היתה בעבר במרחק חצי שעת נסיעה. כיום, ומכיוון שהצבא סגר כמעט לחלוטין את מחסום תיאסיר הסמוך, הנסיעה לשם מחייבת עיקוף של כמה שעות. בשטח C, המהווה יותר מ-60% מהגדה ונמצא תחת שליטה אזרחית וצבאית ישראלית מלאה, אנרגיה סולארית היא לעיתים קרובות מקור החשמל היחיד הזמין לקהילות רועים פלסטיניות כמו זו. ישראל סירבה לחבר את הכפרים לרשת החשמל, למרות חובתה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי לספק שירותים בסיסיים לאוכלוסייה כבושה.

כמו קהילות פלסטיניות רבות בשטח C, הפאנלים הסולאריים של אל-פרסיה הותקנו על ידי Comet-ME, ארגון ישראלי-פלסטיני המספק תשתיות מים ואנרגיה בסיסיות לכפרים הנתונים תחת מתקפה. אך גם מתקנים אלה הפכו למטרות. "יש את המתנחלים, ויש את הצבא", אמר אחמד, בן ה-32, למגזין 972+. "כל יומיים הם באים לתקוף אותנו". בספטמבר 2023 תקפו אותו תשעה מתנחלים רעולי פנים באדמות המרעה שלו, שברו את ידו במוט ברזל והוא נותר מגובס במשך שבועות. משטרת ישראל סירבה לחקור.

האלימות הסלימה באפריל 2024, אז פשטו עשרות מתנחלים על אל-פרסיה בלילה, תקפו תושבים, שרפו מכונית, הרסו את הגנרטור וניפצו כמעט את כל הפאנלים הסולאריים. המשטרה שוב סירבה לפתוח בחקירה. כיום משמשים הפאנלים המנופצים גדר מאולתרת סביב בתי התושבים.

במרחק כמה עשרות מטרים בלבד עוברים צינורות מים וקווי חשמל, אך הם אינם מועילים לקהילה; ישראל הקימה את התשתיות האלה כדי לשרת את ההתנחלויות הסמוכות, ואלו מוזנות יותר ויותר באנרגיה המופקת מחוות סולאריות גדולות במימון בינלאומי. בינתיים נאבקות קהילות פלסטיניות באותם אזורים רק כדי להדליק את האורות, ומערכות החשמל הקטנות והמאולתרות שלהן נהרסות שוב ושוב על ידי הצבא (הרואה בהן "בנייה בלתי חוקית") או מושחתות בידי מתנחלים. התוצאה היא שתי מציאויות אנרגיה שונות בתכלית באותו מרחב, מה שחלק מהתושבים והפעילים מכנים "אפרטהייד אנרגטי". עבור ישראל הפכה ההתרחבות המהירה של האנרגיה הסולארית בגדה לכלי נוסף של קולוניזציה. "גרינוושינג" זה, המוצג כ"פיתוח ירוק", מסתיר את המתרחש בשטח: העברה שיטתית של אדמות ומשאבים פלסטיניים לידי תאגידים ישראליים ובינלאומיים.

"סימן דולר, זאת המשמעות שלהם"

בעוד קהילת אל-פרסיה נאבקת לשמור על כמה פאנלים סולאריים שבירים, חברות בינלאומיות מרוויחות מההתנחלויות שסביבה. במרחק 10 דקות נסיעה בלבד צפונה שוכנת שדמות מחולה, והניגוד ניכר כבר בכביש.

דרך העפר המובילה מאל-פרסיה מפנה את מקומה לכביש סלול העולה לעבר רצועת פאנלים סולאריים נוצצים באורך חצי קילומטר. נועם ביגון, מזכיר ההתנחלות, הסביר כי פאנלים אלה מחוברים ישירות לחברת החשמל.

שדמות מחולה, שנוסדה בשנת 1979 כחלק ממאמץ רחב ליצור תשתית צבאית ישראלית לאורך הגבול הירדני, הוסבה להתנחלות אזרחית בשנת 1984 וכיום מתגוררים בה כ-650 תושבים. ארבעה חיילים מוצבים בשער החשמלי הגדול של ההתנחלות. מעבר לגדר נראה כי הטופוגרפיה המדברית של בקעת הירדן נעלמה. עצים שאינם אופייניים לאזור פורחים לאורך המדרכות. מדשאות מטופחות מקיפות בתים מוקפדים עם גגות רעפים. אפילו האוויר בתוך המתחם צלול יותר.

פאנלים סולאריים באל-פרסייה שניזוקו בעקבות התקפת מתנחלים (צילום: סופיה פאני גוטמן)

ביגון קיבל את פנינו במשרדו הממוזג, והציע תה וקפה מול מפה גדולה של ההתנחלות. עליה סומנו מיקומיהם של בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, בתי ספר, בריכות שחייה ואזור המיועד ל-120 יחידות דיור טרומיות – בתים צמודי קרקע שכפי שציין בגאווה, ניתן להקים בתוך שבועיים בלבד.

"משפחות מכל רחבי הארץ רוצות לגור כאן", אמר. "זאת סביבה רגועה".

ביגון החליק את אצבעו על המפה לעבר הכביש שבו נסענו והצביע על חוות האנרגיה הסולארית של שדמות מחולה. המתקן, שנבנה בשנת 2016, משתרע על פני יותר מ-50,000 מ"ר ובעל קיבולת של חמישה מגה-וואט, במימון השקעה ישראלית פרטית בשווי 40 מיליון שקל. הקרקע שעליה נבנה המתקן הוחרמה ממחוז טובאס בשנת 1997 והועברה להתנחלות באמצעות ההסתדרות הציונית העולמית.

פרויקט חדש יותר נמצא אף הוא בעיצומו. בשנת 2023 תיאר המנהל האזרחי – הזרוע הביורוקרטית של הכיבוש – תוכניות ל"שער סולארי" שיקיף את ההתנחלות כולה. "שער ההתנחלות עצמו יהיה עשוי מפאנלים סולאריים", הסביר ביגון. "הוא ייצר תאורת אבטחה משלו. תחזרו בעוד שנתיים ותראו".

חוות האנרגיה הסולארית פועלת בהסדר מיוחד שאושר על ידי משרד האנרגיה ורשות החשמל ליזמים בגדה. במסגרת תוכנית זו, התחייבה הממשלה לרכוש חשמל מהחווה למשך 20 שנה לפחות במחיר גבוה באופן חריג של 0.51–0.54 שקל לקילו-וואט.

כאשר נשאל אם לתושבי שדמות מחולה אכפת מהמשמעות הסביבתית של הפאנלים, הדגיש ביגון כי מעל לכול הם מקור רווח לקהילה. "אפשר לצייר על הפאנלים סימן דולר", אמר. "זו המשמעות שלהם".

אולם הקשר בין שדמות מחולה לאל-פרסיה עמוק בהרבה מפערים באנרגיה ותפיסת אדמות. על פי עדויות שנאספו על ידי ארגון זכויות האדם "פעילי בקעת הירדן", מתנחלים משדמות מחולה היו מעורבים במשך שנים בתקיפות אלימות כלפי הקהילה הפלסטינית השכנה.

כך למשל, המתנחלים ששברו את ידו של אחמד במוט ברזל בספטמבר 2023 הגיעו משדמות מחולה. בתוקפים היו, על פי "פעילי בקעת הירדן", האחים רוזנברג – נכדי הרב שייסד את בית הספר הדתי של ההתנחלות. רכז הביטחון של ההתנחלות צפה בתקיפה מבלי להתערב.

מדובר צה"ל נמסר למגזין 972+ כי חיילים הגיעו לאזור לאחר דיווחים על "חיכוכים" בין ישראלים לפלסטינים, וכי "הטיפול הנוסף הועבר למשטרת ישראל". האחים רוזנברג לא נענו לבקשת תגובה.

"סביבה רגועה". ההתנחלות שדמות מחולה, אוקטובר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

זה לא היה מקרה בודד. ב-15 ביוני 2024 ניפצו מתנחלים משדמות מחולה את חלונות מכוניתו של אחמד באבנים, תקפו מתנדב של "פעילי בקעת הירדן" בשוקר בקר וגרמו לו כוויות חשמל קשות. הצבא מסר כי "לא זוהו חשודים". פחות מחודש לאחר מכן דקר מתנחל מהקהילה את אחמד בזרועו ובבטנו.

שנה לאחר מכן, ב-9 ביוני 2025, ירדו שני מתנחלים משדמות מחולה והחלו בבניית גדר באורך 150 מטרים, במרחק שני מטרים בלבד מבתי אל-פרסיה. בכך, למעשה, ניתקו את הכפר מאדמתו שנותרה. הצבא הצהיר כי מדובר ב"עבודה לגיטימית שאינה כרוכה בניתוק הכפר".

האלימות האכזרית כלפי אחמד ומשפחתו אינה נפרדת מהפרויקטים בתחום האנרגיה הירוקה של ההתנחלות. מדובר בשני צדדים של אותה מערכת, שנועדה להוציא קהילות פלסטיניות מבקעת הירדן ולהחליף אותן במתנחלים. הגברים שתכננו את הפאנלים הסולאריים והגברים שתקפו את אחמד גרים באותן שכונות ופועלים למען אותה מטרה.

זריחה לא שוויונית

ישראל השקיעה רבות במיתוג עצמה כחלוצה בתחום האנרגיה הירוקה מאז 2010. בנאום שנשא באו"ם בשנת 2015 התרברב השגריר הישראלי כי המדינה הפכה ל"מרכז למחקר ופיתוח אנרגיה מתחדשת".

"השמש שזורחת באופן שווה על כולנו אינה בבעלות אף אחד מאיתנו, ויכולה לספק בשפע אנרגיה מקדמת שלום באופן טבעי", הוא הוסיף.

מיתוג עצמי זה הפך אגרסיבי הרבה יותר לאחר 2020, כאשר ישראל הכריזה על יעדי האנרגיה המתחדשת שלה לשנת 2030. מאז הציף סיקור פרסומי של מגזר האנרגיה הסולארית בישראל את התקשורת העולמית.

בכתבה ב"ניו יורק טיימס" משנת 2022 על מגדל האנרגיה הסולארית "המסנוור" בנגב, שתואר כגבוה מסוגו, הוא הוצג כחלון ראווה של חדשנות. ההתייחסויות האגביות היחידות לפלסטינים ציינו כי אלפי ערבים בדואים גרים בקרבת מקום בכפרים עניים, לעיתים קרובות בלתי מוכרים וללא גישה לחשמל, וכי חמושים בעזה עלולים לתקוף את המגדל באמצעות רקטות.

באותה שנה פורסם ב"פורבס" מאמר דעה תחת הכותרת "העולם רוצה את החדשנות האנרגטית והסביבתית של ישראל", שהציג את ישראל כמודל לעסקים ולתשתיות בעלי תודעת אקלים. המאמר תיאר את ההתיישבות הציונית המוקדמת כמעשה של מהגרים יהודים ש"קנו אדמות" ופיתחו טכניקות לאיסוף מים, ומסגר היסטוריה קולוניאלית כסיפור מקורי של תושייה סביבתית מודרנית.

סיפורים דומים שהופיעו בשלל במות פרסום בתחומי הטכנולוגיה וסחר האנרגיה, מקדמים בעקביות את "טכנולוגיית האנרגיה" של ישראל ומבקשים להציבה כמובילה עולמית בתחום האקלים וכראויה להשקעה. כמעט אף אחד מהם אינו מזכיר את הפרות זכויות האדם שהפלסטינים סובלים מהן בדרך להשגת עתיד נוח וידידותי לסביבה שכזה.

לא ניתן להכחיש את הצורך האמיתי במערכות אנרגיה בנות קיימא. אך המיתוג העצמי של ישראל כמובילה בתחום הקיימות משרת גם מטרה פוליטית, ומטשטש עד כמה מנוע האנרגיה המתחדשת שלה מסתמך על תפיסת אדמות פלסטיניות ובה בעת מוזן ממנה. בניגוד לדברי השגריר, בגדה המערבית השמש אינה זורחת באופן שווה על כולם.

חוסר האיזון המבני נמשך זה עשרות שנים. בעקבות הסכמי אוסלו שנחתמו בשנות ה-90, פלסטינים בשטחי A ו-B (שניהם תחת שליטה מנהלית של הרשות הפלסטינית) נאלצו לרכוש את רוב החשמל מחברת החשמל בישראל. החברה, מצידה, מספקת חשמל שמקורו באזורי תעשייה בגדה המערבית ובנגב – אזורים שמהם נעקרו עשרות כפרים פלסטיניים וקהילות בדואיות כדי לפנות מקום לשדות סולאריים ותשתיות נלוות.

"מי מרוויח", מרכז מחקר עצמאי העוקב אחר מעורבות תאגידית בכיבוש, תיאר את מגזר החשמל הפלסטיני כ"שוק שבוי" של חברת החשמל בישראל, הנתון לחובות, מגבלות אספקה ​​ותלות מוחלטת בספק זר. בינתיים, קהילות פלסטיניות בשטח C מנועות מלהיכנס להסכמים רשמיים עם חברת החשמל – או כל ספק חלופי – משום שזו שומרת לעצמה שליטה דה פקטו על שימוש בקרקע, היתרי בנייה, אישור תשתיות וזרימת טכנולוגיה מיובאת באזור זה.

לא נותר לקהילות אלו אלא להסתמך על גנרטורים יקרים ומערכות סולאריות קטנות ומאולתרות, שנהרסות לעיתים קרובות על ידי המנהל האזרחי או מתנחלים. על פי ארגון זכויות האדם הפלסטיני אל-חק, פחות מ-2% מבקשות ההיתר הפלסטיניות למתקנים סולאריים בשטח C מאושרות, ואפילו פרויקטים סולאריים במימון האיחוד האירופי מפורקים באופן שגרתי.

פלסטינים עומדים ליד פאנל סוליארי שנהרס במהלך מתקפת מתנחלים בכפר ג'בעה, ב-3 בפברואר 2025 (צילום: ערן ורדי / אקטיבסטילס)

אנרגיה סולארית צריכה לשמש עורק חיים. בקעת הירדן לבדה נשטפת ביותר מ-3,000 שעות שמש בשנה. ישראל מבינה זאת היטב: בעשור האחרון השקיעו שותפויות ציבוריות-פרטיות בתשתיות סולאריות ברחבי האזור, במטרה לכסות יותר מ-300 דונם בפאנלים סולאריים. חברות ישראליות וחברות בינלאומיות כאחד, ובהן חברת Canadian Solar Inc, התחייבו להרחיב את התשתיות.

התוצאות היו דרמטיות. ייצור החשמל הסולארי בישראל גדל כמעט מאפס בשנת 2008 ל-10,793 ג'יגה-וואט בשנת 2024, המהווים 84% מהאנרגיה המתחדשת של המדינה ויותר מ-13% מכלל תפוקת האנרגיה שלה. עד 2030 מקווה ישראל כי אנרגיה מתחדשת תספק 30% מהחשמל שלה, בעיקר אנרגיה סולארית.

ההתעצמות המהירה הזו לא התרחשה בחלל ריק. היא הונעה על ידי מערך אגרסיבי של תמריצים כלכליים שנועדו להקל על השקעות פרטיות בשוק הסולארי. סובסידיות, תעריפי הזנה ארוכי טווח, גישה מובטחת לרשת והליכי רישוי מואצים הפכו את האנרגיה המתחדשת למיזם רווחי ביותר.

כפי שדיווח פרויקט "מי מרוויח" בשנת 2024: "בין 2017 ל-2022 הרוויחה רשות מקרקעי ישראל מעל 184.5 מיליון שקלים מפרויקטים של חוות סולאריות, ואישרה 68 עסקאות חדשות בהספק כולל של 750 מגה-וואט".

פריחת האנרגיה המתחדשת של ישראל שזורה עמוקות במדיניות ההתנחלויות שלה. בעוד הממשלה קובעת מכסות למתקנים סולאריים, היא ממשיכה לנתב פרויקטים גדולים להתנחלויות ברחבי הגדה. שדות תעשייה גדולים – כמו אלה בהתנחלויות נתיב הגדוד וקליה, ליד יריחו – נהנו מגיבוי מדינתי ומהשקעות תאגידיות בינלאומיות.

במקביל, מתנחלים המתקינים מערכי סולאריים למגורים יכולים להתחבר לרשת החשמל הארצית ולהרוויח מהחשמל שהם מייצרים, כמו שקורה בשדמות מחולה. חשמל זה מחולק למשקי בית ישראליים משני צידי הקו הירוק, אך לא לפלסטינים החיים תחת כיבוש. המעבר לאנרגיה ירוקה הפך אפוא למנגנון נוסף המסבסד את מעברם של אזרחים ישראלים לשטח כבוש.

שותפות בינלאומית

תאגידים בינלאומיים מושקעים באופן עמוק בתשתית הסולארית התומכת בהשתלטות ישראל על אדמות פלסטיניות, הן בגדה המערבית והן בנגב. משני צידי הקו הירוק, עשרות חברות זרות מייצרות, מוכרות ומתחזקות מערכות סולאריות המופעלות בהתנחלויות ובאזורי תעשייה – באופן ישיר או באמצעות שותפויות עם חברות ישראליות. המחקר שלנו מראה שהמדינות המעורבות ביותר מבחינה מסחרית הן ארה"ב, גרמניה, סין, צרפת ואיטליה.

אחת השחקניות המובילות היא SolarEdge, חברה אמריקאית שהפכה לספקית מרכזית של פאנלים סולאריים להתנחלויות כמו שדמות מחולה. החברה, שנוסדה בשנת 2006 על ידי גיא סלע, ​​חבר לשעבר במועצה לביטחון לאומי של ישראל, קיבלה מימון משמעותי ממשרדי הממשלה. היא רשומה בנאסד"ק מאז 2015, ומגובה על ידי משקיעים גלובליים גדולים, בהם בלאקרוק, UBS, מורגן סטנלי, GMO, סיטיגרופ, BNP פריבס, ברקליס ורויאל בנק אוף קנדה.

SolarEdge לא הגיבה לבקשות תגובה של מגזין 972+.

באירופה, בולטת ענקית האנרגיה הצרפתית EDF כאחת החברות המושקעות ביותר במגזר הסולארי בישראל. החברה מפעילה כמה שדות ברחבי הנגב עם קיבולת כוללת של כ-160 מגה-וואט, ולאחרונה זכתה במכרז להקמת מה שצפוי להפוך למתקן הסולארי הגדול ביותר בישראל – בהספק של 300 מגה-וואט – החל משנת 2026.

המשרד הראשי של SolarEdge בהרצליה, אוגוסט 2022 (צילום: David Shay/CC BY-SA 4.0)

EDF פועלת באופן ישיר וגם באמצעות חברות בת כגון EDF Energies Nouvelles Israel, ומשתפת פעולה עם חברות כמו Solex. היא גם מקיימת קשר מסחרי עם "שיכון ובינוי", חברה ישראלית המעורבת בבנייה וניהול של חוות סולאריות ברחבי השטחים ובחו"ל.

EDF לא הגיבה לבקשות מגזין 972+ לתגובה.

חברת Enerpoint Israel, הקשורה לאיטליה, שנוסדה במקור כחברת בת של Enerpoint Italy לפני שהפכה עצמאית, היא קבלנית מרכזית נוספת הפועלת הן בנגב והן בגדה המערבית. בשיתוף פעולה עם החברה הישראלית Green Is Us, היא בנתה את פרויקט חוות האנרגיה הסולארית התעשייתית הגדולה בנתיב הגדוד – אחד הרווחיים ביותר בשטחים.

Enerpoint לא הגיבה לבקשות לתגובה, אתר האינטרנט שלה אינו זמין מאז 2024, והוא מפנה לחברה הישראלית קולמוביל אנרג'י.

גם הון גרמני מעורב במידה רבה בתשתית הסולארית של ישראל. Siemens Project Ventures GmbH השקיעה בשלב מוקדם בחברת האנרגיה ערבה, שהשיקה את אחת מחוות האנרגיה הסולאריות הראשונות בקנה מידה גדול בישראל בשנת 2011 בנגב. בתגובה לפניית 972+, דובר מטעם סימנס הצהיר כי החברה מכרה את חלקה בערבה בשנת 2014, והוסיף כי ביטול ההשקעה "היה חלק מניהול תיק ההשקעות הפעיל המתמשך שלנו". חברות גרמניות אחרות, ובהן PADCON (Belectric) ו-Refu Elektronik, סיפקו ישירות ציוד סולארי להתנחלויות כמו קליה ונתיב הגדוד.

אף אחת מהחברות לא הגיבה לבקשות התגובה של מגזין 972+.

מעבר לשחקני הדגל הללו, חוות האנרגיה הסולאריות של ישראל מסתמכות על ציוד מרשת רחבה של יצרנים רב-לאומיים. דו"ח משנת 2018 של פרויקט "מי מרוויח" פירט חברות נוספות שהשקיעו בפרויקטים של פאנלים סולאריים בשטחים או סיפקו להם ציוד, ובהן First Solar (ארה"ב), SunTech (סין), SMA Solar Technology (גרמניה) ו-ABB (שוויץ ושבדיה).

מאז, ABB "מכרה התקשרויות הקשורות למכירת פרויקטים סולאריים בגדה המערבית", אמר דובר מטעם החברה למגזין 972+, והוסיף כי לחברה "אין נוכחות בגדה המערבית". החברות האחרות שהוזכרו לא הגיבו לבקשות לתגובה.

התוצאה היא מערכת אקולוגית מתרחבת של פרויקטים בגיבוי מדינות זרות, המניעים את הרחבת ההתנחלויות – לרבות במוקדי אלימות מתנחלים כגון בקעת הירדן ודרום הר חברון; אזורים שבהם תשתית "ירוקה" מקדימה לעיתים קרובות עקירה אלימה או מלווה אותה.

מה שמתפתח בגדה המערבית אינו ייחודי; יש לכך תקדימים בדרום הגלובלי. חוקרים מתייחסים יותר ויותר לתופעה זו כאל "קולוניאליזם ירוק": שימוש באנרגיה מתחדשת כדי להשתלט על אדמות, לעקור קהילות ילידיות ו"לכבס" את המוניטין של מדינות ותאגידים. ישראל רתמה את הדחף הבינלאומי לאנרגיה נקייה כדי לבסס את אחיזתה בגדה המערבית, תוך חיזור אחר משקיעים זרים והצגת הרחבת השימוש באנרגיה סולארית כסמל לקידמה סביבתית. בפועל, חברות אלו הופכות למממנות ישירות של הפרויקט הקולוניאלי הישראלי בגדה. בבקעת הירדן נוצרה מציאות של שתי מערכות חיים מקבילות: עבור תושבי שדמות מחולה, חיי היומיום דומים לאלה של תושבי תל אביב: תשתית מסובסדת על ידי המדינה, חופש תנועה, בטיחות, זכויות אזרח וגישה למים וחשמל.

עבור פלסטינים כמו אחמד, החיים מוגדרים כמצב מתמיד של איום. התקפות מתנחלים יכולות לפרוץ בכל עת. פשיטות לילות של חמושים הן דבר שבשגרה. הוא וילדיו התרגלו לאלימות, אך חנק כלכלי עלול בסופו של דבר לאלץ אותם לעזוב את אדמתם. ללא מרעה, אדמות חקלאיות, מים או חשמל במחיר סביר, ייתכן שבקרוב למשפחות באל-פרסיה לא תהיה ברירה אלא לעזוב. על כך סומכות הרשויות הישראליות, יחד עם המתנחלים.

"אנחנו צריכים עזרה", אמר אחמד, "או שנצטרך לעזוב את המקום הזה. אין לי תוכנית לעתיד".

סופיה פאני גוטמן היא חוקרת וצלמת עיתונות העובדת בין פלסטין לניו יורק. היא הוכשרה כאדריכלית בבית הספר לאדריכלות Irwin S. Chanin בקופר יוניון, תוך התמקדות בזהות לאומית ובאי-צדק מרחבי. עבודותיה כצלמת עיתונות פורסמו ב"מגזין 972+", "הגרדיאן", בצלם, יש דין ובבמות נוספות.

אנדריי X הוא עיתונאי עצמאי ופעיל זכויות אדם המתגורר בגדה המערבית. הוא בעל תואר באנתרופולוגיה מאוניברסיטת קולג' לונדון. בעבר עבד עם כלי תקשורת מרכזיים של האופוזיציה הרוסית (Meduza, Novaya Gazeta, DOXA ואחרים), וסיקר פוליטיקה במרחב הפוסט-סובייטי. מתחילת 2023 הוא עובד עם ארגוני זכויות אדם בגדה המערבית.

קרולינה פדרצי היא עיתונאית חוקרת מולטימדיה בעלת ניסיון שטח בדיווח מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, הים התיכון וארה"ב. בוגרת בית הספר לעיתונאות של קולומביה. תחומי העניין שלה נעים בין התערבות צבאית זרה בעולם הערבי, למחקרים על דת, הגירה ונושאים בינלאומיים.

הכתבה התפרסמה במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי