ערים משותפות כמרחב לשיבוש העליונות היהודית

בתור עכואי, אני יודע היטב שהערים הדו-לאומיות רחוקות מאד מפרקטיקה דו-לאומית. חוף הים בעכו, אוגוסט 2018 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

זוהי עת אפלה. זהו זמן אסון. אסון שנולד ומתמשך מתוך שנאה, ערלות לב, פנטזיות פוליטיות קטלניות – וגם, ואולי מעל הכול – מתוך הכחשה: הכחשת הדו-לאומיות של המולדת ושל האזרחות המשותפת, הכחשת הצורך להתפייס עם הדמוגרפיה, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של המקום. את ההכחשה הזאת עוטפת תיאולוגיה חדשה ומתגברת של מלחמה מתמדת – מלחמה למען עצמה.

>> הערים – מעורבות, המרחב הציבורי בהן מיועד כמעט אך ורק ליהודים

קאטו הזקן סיים כל נאום בסנאט הרומאי באמירה: "וחוץ מזה, אני סבור שאת קרתגו יש להחריב". זו לא היתה בהכרח קריאה להשמדה ממשית בכל פעם מחדש. המטרה היתה שמירה על רעיון המלחמה בחיים. כך גם אצלנו, המלחמה הפכה לתכלית עצמה. מנסים לשכנע אותנו שטוב להיות ספרטה; אבל חברה משותפת, דמוקרטית צודקת וחומלת, לא יכולה לצמוח בספרטה. בספרטה צומחת רק נתינות מיליטריסטית – וכזו אכן צומחת מול עינינו.

בספרה של חנה ארנדט, "אנשים בזמנים אפלים" (Men in Dark Times) שהתפרסם ב-1968 וכלל מאמרים משנות ה-50 וה-60, האפלה אינה רק מטפורה למצב היסטורי; זוהי קטגוריה קיומית-פוליטית. היו רגעים היסטוריים שבהם "האור בעולם הציבורי כבה", היא כותבת, לא משום שהשמש שקעה, אלא משום שבני אדם חדלו להאיר זה את זה. האפלה, אם כן, איננה היעדר אור פיזי, אלא אי ראייה הדדית של האחר. התחלתם של רגעים שבהם איננו רואים אלה את אלה כבני אדם.

ארנדט אינה תוהה רק על האפלה – היא מציעה דרך להתנגד: "אנשים בזמנים אפלים" הוא ספר דיוקנאות של אנשים שלא נכנעו, שהשכילו לשמר בתוכם אור מסוים – חשיבה, שיפוט ופעולה – גם כשהסביבה חדלה להאיר.

חשיבה לא במובן של איסוף ידע טכני, אלא כשיחה פנימית. האדם  מדבר עם עצמו כדי לבחון את מעשיו. החשיבה אינה מבטיחה שפיות מוסרית מלאה, אבל היא מבטיחה שלא יהיה שקט פנימי אם יעשה רוע, היא השומרת על המצפון שישפוט לא לפי נוסחאות מוכנות, אלא לפי היכולת להעמיד את עצמך במקומו של האחר, ופעולה לא רק כאמצעי להשגת תוצאה, אלא כגילוי של חירות.

לשמור עעל האנושיות. מיצג של תמונות ילדים שנהרגו בעזה, 26 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

שלושת המרכיבים הללו: לחשוב, לשפוט ולפעול – אינם מרכיבים של פתרון קסם; הם אינם מבטיחים תיקון מיידי. אבל הם תנאי לקיומה של אנושיות בתוך עולם שאינו אנושי. הם, קודם כול, מגדירים את הדרך להישאר אדם, כשמסביב הכל מתפרק.

ולכן, כאשר כל האורות הציבוריים כבים, האחריות עוברת מהמדינה אל היחיד וממנו, חשוב להוסיף – אל היחידים שמרכיבים קהילה. ארנדט אינה דורשת מהאדם להאיר את העולם כולו. היא דורשת שכל אחד יימנע לכבות את מה שנותר מן האור. השאלה הפשוטה והנוקבת היא: האם אנחנו מוסיפים נר קטן לעולם הציבורי, או שאנחנו מושיטים יד אל האפלה.

זו קריאה מעשית. לא די בכעס או ברטוריקה כי הן נחמות ריקות. נדרשת כאן אחריות: צריך לחשוב פנימית, לשפוט באופן דמיוני ומוסרי, ולפעול – לא כאמצעי לנקמה, אלא כאמצעי להנחת בסיס לריבונות אזרחית משותפת.

חשיבות המשמעות כהתנגדות

אם ארנדט לימדה אותנו שהאפלה היא הרגע שבו בני האדם חדלים להאיר זה את זה, הרי שוויקטור פרנקל מציע את התשובה לשאלה המתבקשת: מה מאפשר לנו להמשיך לראות, לחשוב ולפעול דווקא באותם זמנים אפלים. התשובה לפי פרנקל היא המשמעות.

וחשוב להדגיש: בזמנים אפלים, מציאת משמעות איננה עניין פרטי של נפש עייפה – היא מעשה פוליטי. בעולם שבו הציות מתוגמל, השנאה מתארגנת והאור הציבורי דועך, עצם החיפוש אחר משמעות הוא מרד מוסרי של היחיד. הוא סירוב להיגרר אחרי הלוגיקה של הפחד. זהו מעשה של ריבונות פנימית, שמחזיר לאדם את היכולת לבחור – לבחור יחס, לבחור שפה, לבחור פעולה.

המשמעות, אפוא, אצל פרנקל, היא האנרגיה של ההופעה והפעולה שעליהן מדברת ארנדט. הכוח של המשמעות לא נמדד רק בכמות המשתתפים, אלא במשקל הסגולי של המעשה. המשמעות יוצרת זמן ארוך –  זמן של עמידה, של דיבור, של שפה מתפתחת – והיא מחסנת מפני נפילת הרוח. בעוד הפוליטיקה סביבנו נעה בקצב של תגובה-זעם-נקמה, המשמעות יוצרת מרחב של התכוונות ושל אחריות. היא מספקת אוויר לריצה ארוכה. אין זה אומר שצריך לוותר על הריצות הקצרות לטובת הריצות הארוכות.

בחירות הן מהלך לטווח קצר שקריטי לטווח הארוך. ח"כ איימן עודה וח"כ אחמד טיבי בישיבת סיעת חד"ש-תע"ל בכנסת, ב-30 ביוני 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הבחירות הקרובות הן דוגמה לריצה קצרה שקריטית כדי לאפשר את המשך הריצה הארוכה. תפקיד האנשים בקהילה משותפת הוא לספק את השפה והדוגמה לשותפות כדי שזו תחלחל למעלה לפוליטיקה של המפלגות. באחריות השותפים היהודים לתבוע ממנהיגיהם להתייחס באופן שוויוני ומכבד לנציגי הפוליטיקה הפלסטינית באזרחות הישראלית. חלקם כבר עושים זאת.

מתוך כך אני מציע לחשוב, להבין, לממש ולדבר חברה משותפת – לא רק כמודל או כמדיניות, אלא גם כפרקטיקה יומיומית, כמתכונת למשמעות וכאשרור של חירות. הדרך שלנו לא תיבחן רק בתוצאות, אלא גם, ואף בעיקר, ביכולת לספק לעצמנו ולאחרים דרך להאיר אור באפלה ולספק בכך משמעות בחיים המכוונים לכינונה של חברה משותפת. חברה משותפת לפי הבנה זו צריכה להיות מנוסחת ומקודמת כמשנת חיים משנה חיים – לא פחות מכך ועל כל המשתמע מכך.

השפה בעיתות אפלה

"שני איומים זוהו בעזה, והוסרו", בישר הצבא הישראלי לפני כמה שבועות. אנו, שעודנו מפעילים שיפוט על הודעות כאלו, יודעים ששני האיומים היו האחים ג'ומעה ופאדי אבו עאסי, בני 10 ו-12 בהתאמה. "כאשר האווירה הכללית רעה, השפה חייבת לסבול מכך", כתב ג'ורג' אורוול, והוסיף, "אם המחשבה משחיתה את השפה – גם השפה עשויה להשחית את המחשבה". אפלה מוסרית מתאפיינת בשחיקת השפה. כשהמילים מאבדות את יכולתן לשאת אמת, מורכבוּת או חמלה – מתחילה דה-הומניזציה. העמימות, הקלישאה והמכבסה הלשונית אינן רק סימפטומים של פוליטיקה מושחתת – הן מנגנון שמתחייב מקיומה. וכשהשפה נחלשת, המחשבה מתכווצת; כשהדיוק נעלם, גם האחריות נעלמת עימו.

ומכאן עולה שהמאבק על השפה אינו רק עיסוק סמנטי דקדקני, אלא מעשה פוליטי-מוסרי ראשון במעלה. בכל פעם שהשיחה הציבורית נשחקת לקלישאה, חובה לחזור אל הדיוק, אל ההבחנה, אל המשמעות. בעיתות אפלה, שמירה על שפה חדה ונאמנה למציאות אינה מותרות של אקדמאים – היא מעשה התנגדות. היא המאמץ להחזיר את המחשבה למילים ואת המילים לעולם. השפה היא אחד המבצרים החשובים שבהם אפשר עדיין להדליק אור – לא כקישוט של אופטימיות, אלא כמעשה מוסרי של התבוננות נכוחה.

בתוך כך ובשביל כך אני מציע לנו לדבר חברה משותפת דו-לאומית. לא להתמסר לפיתוי – ולצערי הרב, רבים מתמסרים אליו – להפוך את החברה המשותפת לדיבור על "גיוון עמוק", "שבטים", רב-תרבותיות בנוסח "מערבי" או אף מפגש דתי מהסוג שמקופלת בו רדוקציה מפורשת או משתמעת של בן ובת המקום הפלסטינים להשתייכותם לקבוצות דתית זו או אחרת. זה לא אומר שלא צריך להתייחס לשוני הפנימי בכל אומה – בהחלט יש להתייחס אליו – אבל זה לא יכול להיות תירוץ להתעלמות מכך שיש כאן אומה שנייה.

להדגיש את הדו לאומיות של המרחב. ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו (אורן זיו)

אם לא נחזיק בתפיסה הדו לאומית הזו, סופה של ההצעה הזו להתרוקן מתוכנה. החשש להפוך ל"דו-קיום" החדש – ואתם יודעים מה קרה ל"דו-קיום" הישן – נעשה אף כבד יותר בצל אסון, מלחמת השמדה ואווירה ג'ינוסיידלית חסרת תקדים.

כוונתי היא שעלינו לכונן חברה משותפת שמספרת את הסיפור הדו-לאומי היהודי-פלסטיני והפלסטיני-יהודי של האזרחות ושל המולדת. עלינו לנסות להפוך אותו מסיפור אלים ופוגעני לסיפור אנושי, חומל, בונה ושוויוני. הבהירות והכריזמה שיתלווו לשפה שבה הקהילה שלנו תשתמש, יחזקו את האמונה של חבריה ויעלו את כוח המשיכה בעיני מצטרפים חדשים.

עמימות מעולם לא משכה אף אחד, בוודאי לא בעיתות אפלה ובוודאי לא יצרה מחויבות ארוכה ועמוקה. כשאויבי החברה המשותפת מדברים בשפה חדה על אפליה, אלימות, גירוש והשמדה, קהילתנו נשארת כנראה עם אפשרות אחת שאין בלתה: לדבר בשפה חדה ובהירה לא פחות על חברה משותפת כדו-לאומיות, שוויון, חירות, דרך חיים ומשמעות.

החברה המשותפת כבית דו-לאומי, לשיטתו של ההיסטוריון אבי-רם צורף, היא מקלט ולא מבצר – תהליך של נטישת יחסי האדנות, של שחרור מהיגיון ההתבצרות ושל פתיחת אפשרות חדשה למוגנות הנולדת מתוך שותפות. אבי-רם יש רק אחד, אבל התברכנו במספיק שותפים ושותפות כדי להתבסס ולהיעזר בהם כדי לבנות ולעבות את הרשתות שלנו, את ארון הספרים שלנו, את התפיסות, הדיבור, המעשה והקואורדינטות המוסריות שלנו.

להבין את הפוליטיקה של הרגש

השפה, כאמור, היא הכלי שבאמצעותו אנו שבים לפעול בעולם לאחר שהאלימות הרסה את הסדר האנושי. אך כדי ששפה כזו תוכל להיוולד, עלינו להבין מה מחניק אותה כעת בקרב רבים מאיתנו – הכאב.

הטראומה והכאב אינם בגדר חוויה פרטית; הם מצבים חברתיים-פוליטיים שמעצבים זהות קולקטיבית וגבולות שיח. חברה פצועה מדברת בשפה פצועה: היא נושאת את הכאב, אבל חלקים ממנה גם משתמשים בו כדי לשמור על הסדר הדכאני והבלתי-שוויוני הקיים. טוב להבחין בין acting out – חזרה כפייתית על כאב הפצע, זעם והאשמה – לבין working through – עיבוד מוסרי הממיר את הטראומה באחריות אנושית. חברה שמצליחה לעבד טראומה אינה שוכחת אותה, אלא לומדת לחיות איתה באופן מוסרי ולא כפייתי; היא אינה רואה בזיכרון מנגנון הגנה מפני שינוי מכאיב, אלא שער לאחריות.

השינוי בצפון אירלנד התחיל מהרמה המקומית. מפגינה יוניוניסטית בבלפסט (צילום: ג'שואה הייס CC BY SA 2.0)

כאן מצטרף ממד נוסף: רגשות לאומיים כיסוד מעצב של הסדר החברתי. מחקרו של יובל פיינשטיין מהמרכז החדש לחברה משותפת באוניברסיטת חיפה מראה כי רגשות לאומיים אינם תוצר של מציאות פוליטית, אלא אחד המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם היא נבנית ומנוהלת. רגשות לאומיים הם, כלשונו, "מנגנוני לכידות מוסרית": הם מגדירים מתי ראוי להתבייש ומתי להתגאות, מתי לפחד ומתי לקוות – ובכך הם מציבים מצפן מוסרי חברתי, שמארגן את השייכות הלאומית. המדינה – באמצעות טקסים, סמלים וחינוך אזרחי – אינה רק משעתקת זהות, אלא מארגנת את הרגש: היא קובעת מה מותר להרגיש ומתי, מי רשאי להביע כאב ומי נדרש להפגין גאווה.

האתגר, לפיכך, איננו ב"התגברות" על הרגש, אלא בהבנת הפוליטיקה שלו: כיצד רגשות מעוצבים, מנוהלים ומנותבים על ידי מוסדות. חברה משותפת אינה מתנכרת לרגש, אלא מעבדת אותו; חושפת את כללי הרגש הסמויים, מבקרת את מנגנוני הכוח שמפעילים אותם ופותחת מקום לרגשות "חתרניים" כביכול, כמו חמלה, אחריות או תקווה. האתגר הוא לפרק את משטר הרגשות המדיר והמדכא כדי לבנות במקומו קהילת רגשות משותפת, ולא רק – קהילה משותפת של תרבות, חוויה, משפט או מוסר.

מתוך מכלול זה, מתגבשת הצעה מוסרית ופרקטית: חברה משותפת שאינה מבוססת רק על הסכמה רגשית אלא גם על יכולת עיבוד רגשי ופוליטי. היא דורשת מאיתנו לשאת את הכאב מבלי לכלוא בו את האחר; לדבר על טראומה לא כשפת תחרות אלא כשפת אחריות; לראות ברגשות לא מכשול אלא חומר גלם ליצירת שפה חדשה.

לחשוף את מבנה הכוח

ועכשיו ניגע במה שמכונה "הערים המעורבות". בלקסיקון החברה המשותפת העדפנו, שולי דיכטר ואני,  להשתמש במונח 'ערים משותפות' כי הוא משקף חזון של חברה משותפת.

ואולי הגיעה העת לקרוא להן "ערים דו-לאומיות" – שכן רק כך ניתן לחשוף את מבנה הכוח המוכחש ולשחרר את הפוטנציאל המוסרי הפוליטי והקיומי הגלום בהן.

אם השפה היא מרחב של משמעות, הרי העיר – במובנה הפיזי, החברתי והדמיון הציבורי שלה – היא שדה המבחן של המשמעות הזו. העיר היא הזירה שבה פוליטיקה של שפה ורגש מתורגמת לגיאוגרפיה של החיים: שכונה, רחוב, כיכר, שוק. בעיתות אפלה, דווקא הערים הדו-לאומיות והדו-לאומיות בהתהוות מציבות, לצד האתגר המורכב, גם אפשרות נדירה. הן במיוחד מחייבות חיים משותפים גם כאשר שפה, אמון ודמיון משותפים נדמים כבלתי אפשריים.

בעיר אתה לא בוחר את השכנים. השוק ברמלה, ינואר 2020 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

אני דור שביעי לעירי, אהובת ליבי, עכו (עכא). אני יודע היטב שהערים הדו-לאומיות רחוקות מאד מפרקטיקה דו-לאומית. ישנן קרני אור, וכולכם מכירים אותן, אבל נחוצה עוד ריצת מרתון עד שהערים אכן יהיו, במלוא המובן, דו-לאומיות. שבועות אחרי שנבחר אצלנו ראש עיר חדש, שמעתי אותו אומר במפגש ארוחת ערב שנערך בעכו כי אצלו "אין יהודים וערבים". אבל לא מדובר בביטוי לתפיסה ליברלית פוסט-לאומית וגם לא בהדגשת אזרחות עירונית, רחוק מכך. מדובר בכסות שהפלסטינים מכירים כל כך טוב ליחסי כוח מוטים, לשלילת הכרה ובעיקר לאי-רצון לדבר ולכונן שותפות שוויונית.

אך העיר, כפי שתיארה היטב הגיאוגרפית דורין מאסי, היא "מקום שבו איש אינו בוחר את שכניו, אך כולם נדרשים לשאת את קיומם כחלק מהעולם המשותף". לפי מאסי, המרחב אינו תוצר של סדר חברתי אלא תהליך מתמשך של יחסים. הוא "הצטלבות של מסלולים" המרחב הוא ריבוי של מסלולים, או "הצטלבות של מסלולים”, שבה מתקיימים יחד קווי זמן שונים, ולכן הוא תמיד פתוח, דינמי ולא ניתן לצמצום לגבולות קבועים.

מכאן גם נובעת תובנה מוסרית – האחריות בעיר אינה תוצאה של בחירה אלא של שכנות. אם ארנדט אומרת כי הפוליטיקה מתחילה ביכולת להופיע בפני האחר ולראות בו שותף לעולם, העיר הדו-לאומית היא הזירה הראשונית של הופעה זו; מרחב שבו עצם הנראות ההדדית כבר יוצרת עובדה מוסרית.

בעבודותיו על צפון אירלנד הראה קולין נוקס (Colin Knox) כיצד הרשויות המקומיות תפקדו כמעבדות הפוליטיות של דמוקרטיה שיתופית. בעוד המדינה פעלה במונחי ריבונות וכפייה, הממשל המקומי נאלץ – כמעט בניגוד לרצונו – לנהל שותפות בפועל. כל מערכת תחבורה, חינוך, תברואה או תכנון מחייבת ניהול הדדי, דיאלוג ושיתוף החלטות. נוקס מכנה זאת responsibility-sharing – שיתוף באחריות כתשתית למשילות מוסרית. בזירה העירונית נבחנת האזרחות לא ברטוריקה אלא בפרקטיקה, כלומר עד כמה ניתן לקיים מרחב שמבוסס על תלות הדדית ולא על כפייה הדדית.

ערים דו-לאומיות, אם כן, הן לא רק אתרי חיים משותפים אלא גם פלטפורמות למעבר אל חברה משותפת – למימוש אחריות, למודעות למבנה כוח, ולעיצוב זהות רכה המאפשרת חיים עם אנשים שיש לנו איתם משהו במשותף ולא רק עם אנשים דומים לנו. ערים אלה הן המקום שבו הפוליטי והאנושי שבים ונפגשים; מרחב שבו ניתן, גם באפלה, להדליק אור.

לחבר את האיים של השותפות. מפגש בין דתי בגבעת חביבה, ינואר 2026 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

מן האיים אל הארכיפלג

באוגדן של מרכז ניסאן שיתפרסם בקרוב, כותבים שולי דיכטר ושני פייס כי החברה האזרחית אינה מקום שולי למדינה, אלא מקום שבו נבנות צורות חדשות של שוויון, ריבונות אזרחית ודמוקרטיה דו-לאומית.

בעיניהם, דווקא כשהמדינה ננעלת לשינוי, החברה האזרחית יכולה להפעיל את מנגנון התיקון מבפנים – לאו דווקא באמצעות מחאה אלא באמצעות הדגמה של אפשרות אחרת. כך נולדים "איים של שותפות": מוסדות קבע דו-לאומיים ושוויוניים, הפועלים מתוך אחריות משותפת לגורלם האזרחי של יהודים ופלסטינים. שותפות הזו אינה סמלית אלא תפקודית – היא פרקטיקה של שוויון בפועל.

תיאוריית השינוי של פייס ודיכטר מתארת תהליך בארבעה שלבים: זיהוי והרחבה של האיים הקיימים באמצעות זיהוי יוזמות שבהן מתורגלת השותפות הלכה למעשה וחיזוקם; חיבור בין האיים באמצעות יצירת רשת מקצועית ושפה מוסדית משותפת; המרת הון מוסרי בהון מוסדי באמצעות הפיכת ערכים וניסיון לתשתיות מקצועיות מתפקדות; ובניית בלוק היסטורי באמצעות שדרה מוסדית רחבה המסוגלת להשפיע על מבנה המדינה עצמה.

שפה מדריכה פרקטיקה, פרקטיקה מאפשרת נורמה, נורמה מבססת מוסד, ומוסד יוצר שינוי מבני. כך הופכת החברה האזרחית למנוע מוסרי-פוליטי: כל אי של שותפות הוא התחלה, אבל הארכיפלג – רשת האיים המחוברת – הוא הגוף הפועם, הטריטוריה החדשה של הפוליטי.

"איים של שותפות", מדגישים בפנינו דיכטר ופייס, אינם נסיגה למרחב הקטן, אלא מנוע של הרחבה: כאשר רעיון חד, ידע ממוסד, מקצוע מאורגן ומוסדות מתפקדים נפגשים – האי הופך לארכיפלג, והארכיפלג לשדרה מוסדית המסוגלת, בבוא העת, להזיז גם את היבשה.

אם נרחיק שוב לצפון אירלנד שלפני הפיוס, הרי שם בשעת קיפאון מדיני, החברה האזרחית יצרה מסה קריטית מוסדית –  מערכת משולבת של מועצות אזוריות דו-קהילתיות, בתי ספר משותפים ויוזמות קהילתיות – שהניעה את התהליך מלמטה למעלה. במילים אחרות, מה שמתחיל כניסוי מוסרי קטן יכול להפוך – אם הוא מוגדר היטב, ומחובר לניסויים נוספים – לשדרה פוליטית חדשה.

אלא שכדי שהארכיפלג הזה לא ייבלע מחדש בסדר הישן, עליו לשבש את ההיגיון שעליו נשענת הריבונות הישראלית. שינוי אמיתי מתחולל רק כשהמאבקים הם מאבקים משותפים, ורק כאשר אותם מאבקים משותפים משנים את יחסי הידע והפעולה עצמם, כלומר, כשהשותפים היהודי והפלסטיני פועלים לא אחד בעבור השני אלא אחד עם השני.

האחריות וההיווצרות הן הדדיות אבל לא סימטריות. על השותף והשותפה היהודי הישראלי להבין ולהפנים כי מוטלת עליהם אחריות גבוהה יותר לתיקון. על השותף והשותפה הפלסטינית לתבוע אחריות זו ולאחר מכן לעודד ולטפח אותה ולא להיות סקפטיים או ציניים לגביה ברגע שהיא עולה וצומחת אצל השותף שלהם.

ד"ר אמיר פאח'ורי הוא מנהל אקדמי ומייסד שותף של מרכז ניסאן לחקר וקידום חברה משותפת במכון ון ליר. הדברים לקוחים מהרצאה בכנס השנתי לערים המעורבות של יוזמות אברהם שניתנה בדצמבר 2025