סערת הדרשה במצרים: פחות תמיכה באיראן, יותר עוינות לישראל

"התפקיד המרכזי של מצרים מתבטא בדיפלומטיה שקטה". נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בפגישה בניו יורק ב-2019 (צילום: הבית הלבן)

משבר רחב ומחלוקת חריפה פרצו במצרים ובעולם הערבי כולו לאחר דרשת עיד אל-פיטר שנשא השייח' סייד עבד אל-בארי, בכיר במשרד ההקדשים המצרי, במסגד אל-אזהר בקהיר, בנוכחות נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ובכירים נוספים במדינה.

השייח' חתם את הדרשה בפנייה לאלוהים, מה שמכונה "דועאא", ובה הזכיר את פאטמה, בתו של הנביא מוחמד, את בעלה עלי בן אבי טאלב ואת בניהם – דמויות שמקודשות לכלל המוסלמים, אבל יש להן מעמד מרכזי מיוחד בקרב המוסלמים השיעים.

השסע הראשון באסלאם נולד מהמחלוקת סביב שאלת הירושה הפוליטית לאחר מות הנביא – ובעיקר סביב זכותו של עלי בן אבי טאלב להנהגה. עם החרפת המאבק, התגבשה קבוצה שהתייצבה לצד עלי וצאצאיו. קבוצה זו כינתה את עצמה "שיעת עלי". השיעים מהווים כיום כ-20% מכלל המוסלמים בעולם – כ-400 מיליון נפשות. הם מרוכזים בעיקר באיראן, עיראק, אזרבייג'אן, לבנון ובחריין. יתר המוסלמים מזוהים ברובם כ"סונים", והם הרוב במצרים, במדינות המפרץ, בסוריה, בצפון אפריקה, בטורקיה, באלבניה ובקרב עמים רבים – בהם גם הפלסטינים.

חלק מהמחלוקת בנוגע ל"דועאא" שנשא השייח' נושא אופי דתי, המשך ישיר לוויכוחים הדתיים שמתנהלים בשנים האחרונות ברשתות החברתיות בין שיעים לסונים. הדיון השני, החשוב והחריף יותר, נגע לעיתוי ולנסיבות. רבים במצרים וברחבי העולם הערבי פירשו את האירוע כהזדהות עם איראן על רקע המלחמה. לפי פרשנות זו, הנוסח בדועאא – "שלא תעמיד את מצרים להזדקקות לנבזה מברואיך" – כוון כלפי מדינות המפרץ, על רקע דיון מתמשך סביב הסיוע שהן מעניקות למצרים, שהצטמצם משמעותית בתקופה האחרונה, חרף מצוקת החובות הגדולה של המדינה.

מעמדו של אל-אזהר, לא רק כמסגד אלא גם כמוסד דתי רשמי בעל משקל פוליטי וסמלי רב, ונוכחותם של הנשיא ובכירי השלטון, הופכת כל מילה שמושמעת שם לחלק משיח ציבורי מחושב. דרשה שנישאת בפני הנהגת המדינה עוברת בוודאי בחינה מוקדמת של מנגנוני הביטחון, ואולי אף השתתפות ישירה שלהם בניסוחה.

מוסדות דתיים במצרים, ובראשם אל-אזהר, פעלו במהירות כדי לנסות לבלום את ההסלמה, עם פרסום הבהרות שלפיהן הדועאא לא נשא מסר עדתי או פוליטי, תוך הדגשה כי פנייה שמזכירה את הנביא ובני משפחתו מקובלת בפסיקה האסלאמית. אך ההבהרות לא הצליחו לשים קץ לסערה, מכיוון שהמחלוקת לא היתה על התוקף הדתי של הדועאא, אלא על האופן שבו היא נקראה פוליטית בתוך מציאות אזורית טעונה במיוחד.

בצד המצרי, תגובות רבות לא הסתפקו בתמיכה במשמעות הדתית של הדרשה, אלא נתנו לה גיבוי פוליטי מובהק. תגובות אלה השתלבו בגל רחב יותר של פרסומים מאז תחילת המלחמה, התומכים באופן חד וברור באיראן מול מה שמוגדר כ"תוקפנות אמריקאית-ישראלית".

לדברי ס"ע, עיתונאי מצרי שביקש לדבר בעילום שם, "לפני שניגשים לממד הפוליטי, גם מבחינה דתית דבריו של השייח' לא היו חריגים. המוסלמים במצרים הם ברובם סונים, אך למצרים יש קשר מיוחד למשפחתו של הנביא מוחמד. ראשית, מכיוון שקברי נכדיו של הנביא – אל-חוסיין וסיידה זינב – נמצאים בקהיר. סביב כל אתר כזה נבנתה שכונה שנושאת את שמו, והשכונות האלה הן שתיים מהשכונות המרכזיות והוותיקות בעיר.

:מצרים היתה בעבר מדינה שיעית – המדינה הפאטמית, בין השנים 909–1171 – שהחלה באזור מרוקו, התפתחה והגיעה לשיא כוחה לאחר שהעבירה את בירתה למצרים. אז נבנתה קהיר והוקם מסגד אל-אזהר. גבולותיה השתרעו על פני מרבית הארצות הערביות, באפריקה וגם באסיה. זו היתה מדינה שיעית עוד לפני שאיראן הפכה לכזו, כלומר בזמן שאיראן היתה מדינה סונית. לכן מצרים מושפעת מהמורשת הזו עד היום", אמר ס"ע.

בכל הנוגע לממד הפוליטי של הדרשה, אומר ס"ע כי "בעיתוי הנוכחי קשה לראות בדבר כזה צירוף מקרים תמים. כל מה שנאמר מעל דוכני המסגדים ניתן לקריאה פוליטית. מצרים אומנם נוקטת במלחמה הזו קו זהיר – היא מנסה בעיקר לתווך בין איראן למדינות המפרץ ולא ניצבת בגלוי לצד איראן. אך נראה כי הציבור המצרי תומך באיראן במידה רבה, לא מתוך עוינות כלפי מדינות המפרץ, אלא מתוך עוינות עמוקה לישראל ולארה"ב, ובעיקר לישראל.

מוסד דתי רשמי בעל משקל פוליטי וסמלי רב. מסגד אל-אזהר בקהיר, ב-2019 (צילום: R Prazeres / ויקימדיה, CC BY-SA 4.0)

"העוינות בין מצרים לישראל אינה חדשה, והיא לא נמחקה עם הסכם השלום ביניהן. כמעט בכל בית במצרים יש זיכרון כואב, בן או קרוב משפחה שנהרג בידי ישראל במלחמת 1967, במלחמת 1973, במלחמת ההתשה או בעימותים אחרים. המצרים גם לא שוכחים את הטבח בבית הספר בבחר אל-בקר שביצעה ישראל ב-1970. וגם אם יש מי ששכח, המראות שמגיעים מרצועת עזה ומעוד מקומות – בעבר ובהווה – מספיקים כדי להזכיר מי נתפס כאויב המרכזי".

מצרים עצמה, לדבריו, "מבינה שמדובר במלחמה מורכבת, ושמעורבות של מדינות ערביות רק תרחיב אותה במקום לבלום אותה. איפוק בשלב הזה אינו רק בחירה טקטית, אלא הכרח אסטרטגי כדי למנוע הידרדרות לעימות כולל". הוא מוסיף כי לצד זאת, קהיר מקפידה להפגין סולידריות פוליטית ברורה עם מדינות ערב, תוך דחיית כל פגיעה בריבונותן.

לדבריו, "התפקיד המרכזי של מצרים מתבטא בדיפלומטיה שקטה, פעולה כערוץ תקשורת לא ישיר בין הצדדים היריבים. מערכת היחסים המאוזנת של מצרים עם ארה"ב, לצד ערוצים פתוחים – גם אם מוגבלים – עם איראן ועם ישראל, מעניקה לה יכולת להעביר מסרים ולצמצם מתחים".

קשה למצוא במצרים עמדות שתומכות בישראל

כמה דמויות פוליטיות במצרים הביעו אפילו תמיכה פומבית באיראן, בהם חמדין סבאחי, חבר פרלמנט לשעבר ומייסד מפלגת אל-כראמה, שהתמודד בעבר גם לנשיאות ונחשב לאחת הדמויות המזוהות עם הזרם הנאסריסטי בהשראת גמאל עבד א-נאסר. סבאחי נמנה עם החותמים על הצהרות ערביות ומצריות, שגינו את ה"תוקפנות אמריקאית-ישראלית" נגד איראן, והדגישו את זכותה להגנה עצמית.

אחת מההצהרות האלה, ההצהרה הערבית, שעליה חתמו עשרות אינטלקטואלים ופוליטיקאים, קבעה כי התקיפות נגד איראן מהוות המשך לשורה של פגיעות בעמי האזור – מפלסטין ועד סוריה, לבנון, תימן ועיראק. ההצהרה קראה לגיבוש עמדה ערבית מאוחדת ולדחיית כל שיתוף פעולה עם התקיפות, והדגישה כי ההגנה על איראן היא חלק מההגנה על עמי האזור. הצהרה נוספת, ההצהרה המצרית, הרחיקה לכת עוד יותר: החותמים עליה הדגישו כי המלחמה נועדה לעצב מחדש את האזור לטובת ישראל, ודחו כל כניעה ללחצים כלכליים.

האיראנים תרמו את חלקם לסערה שהתעוררה במצרים בעקבות הדרשה, והפיצו ברשתות סרטונים שבהם תמונתו של השייח' סייד עבד אל-בארי מוצמדת לטיל איראני לפני שיגורו, בצעד שהוצג כביטוי של הכרת תודה על הדועאא. הדבר עורר גל חדש של דיונים במצרים, כאשר יש מי שראו בו ניצול של הדרשה לצרכים תעמולתיים איראניים, ואחרים פירשו זאת כמחווה סמלית בלבד שאינה משקפת עמדה רשמית של המדינה.

במקביל, הופץ סרטון ישן של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, שבו הוא מדבר בהתפעלות על מצרים ומזכיר דמויות היסטוריות מרכזיות, וכולל את גמאל עבד אל-נאסר וחסן אל-בנא (מייסד תנועת האחים המוסלמים, שהיה עוין לעבד אל-נאסר) באותה רשימה. לדברי ס"ע, "הסרטון הזה עורר סימפתיה רחבה כלפי ח'אמנהאי. היו מי שכתבו שהם מתחרטים על כך שהושפעו מתעמולה מטעה ולא התעניינו בו קודם, ורק לאחר מותו שמו לב אליו. הם ציינו שבנאומו המוקלט הוא דיבר על מצרים באופן חיובי וחריג, ואף שילב דמויות מצריות שונות באותה רשימה – כדמויות היסטוריות גדולות. זהו סוג של שיח שלא שמענו בעבר".

לגבי הביקורת במדינות המפרץ על הדועאא של השייח', הוסיף ס"ע: "הם התנגדו משום שהדרשן אמר 'בזכות פאטמה ואביה' – כלומר הנביא מוחמד ובתו. אילו היה אומר 'בזכות איוונקה טראמפ ואביה', היו במדינות המפרץ מקבלים את הדברים ואף מברכים עליהם".

מנגד, לא ניתן להתעלם מקיומו של זרם משמעותי במצרים שמתנגד בחריפות לאיראן. חלק מהמתנגדים עושים זאת על רקע עדתי, בשל תפיסת איראן כפרויקט דתי-שיעי שסותר את הזהות הסונית במצרים; אחרים מתנגדים לאיראן מסיבות פוליטיות, בעקבות קשרים הדוקים למדינות המפרץ. ביניהם נמנים גם אנשי תקשורת שעובדים בכלי תקשורת בבעלות מדינות המפרץ, ורואים באיראן איום ישיר על היציבות האזורית.

עם זאת, כמעט בכל הקשת הפוליטית והציבורית במצרים, קשה למצוא עמדות שתומכות בישראל. העמדה נגד ישראל נותרת כמעט קבועה. חרף הסכם השלום, ישראל נתפסת בתודעה הציבורית המצרית כאויב המרכזי. תחושה זו מתחזקת לנוכח ההתפתחויות האחרונות – המלחמה בעזה, הצהרות של פוליטיקאים ישראלים, וההתנהלות בגדה המערבית – וכן לנוכח תפיסה רווחת שלפיה ישראל מילאה תפקיד בהחלשת מדינות ערביות כמו עיראק וסוריה, שאליה נלווה חשש מהתפתחות דומה ביחס למצרים.

פעיל חברתי מצרי נוסף, שביקש גם הוא לדבר בעילום שם, אמר כי "הנושא אינו איראן – הנושא הוא ישראל. כל גורם שעומד נגד ישראל, יזכה לאמפתיה ציבורית במצרים. קיים חשש רחב שאם ישראל תנצח את איראן, מצרים תהיה היעד הבא. התחושה היא שישראל אינה מקבלת את קיומה של מדינה חזקה ומאורגנת ליד גבולותיה. בשנים האחרונות אף נשמעו התבטאויות מצד גורמים ישראלים על 'ישראל הגדולה' – מהנילוס עד הפרת. זה כבר לא נתפס כשמועות או פנטזיות, אלא כהצהרות של מקבלי החלטות. במציאות כזו, כיצד אמור אזרח מצרי לתפוס את ישראל, ומה תהיה עמדתו כלפי כל מלחמה שהיא מנהלת?".

בסוגיית עזה בפרט, עמדתו של הנשיא א-סיסי זוכה לתמיכה רחבה, במיוחד סירובו לתוכניות הטרנספר. רבים במצרים סבורים כי פתיחת הגבול בין עזה למצרים היתה משרתת את התוכנית הישראלית ומובילה לריקון הרצועה מתושביה. מנגד, נשמעות גם ביקורות הקוראות לנקוט קו תקיף יותר כלפי ישראל.

בהקשר זה יש לציין גם את סדרת הטלוויזיה המצרית "בעלי האדמה", ששודרה במהלך חודש רמדאן באישור הצנזורה המצרית. הסדרה הציגה את מציאות חייהם של תושבי עזה על רקע המלחמה, וכללה סצנות קשות במיוחד. היא עוררה ויכוח נרחב ברשתות החברתיות בין צופים ערבים לבין גורמים בישראל, בהם דובר צה"ל, ונטען כי חברת ההפקה שלה מקורבת לממסד המצרי.

המלחמה בעזה העמיקה את הפער בין מצרים לישראל, כפי שעשתה גם ביחס למדינות נוספות. במצרים נמשכים הגינויים הרשמיים נגד ישראל. בשבועות האחרונים נשמעו, למשל, התבטאויות במחאה על סגירת מסגד אל-אקצא וכנסיית הקבר, לכאורה בגלל המלחמה. ההודעה הרשמית האחרונה, שפרסם אתמול משרד החוץ המצרי, גינתה בחריפות את אישורו של חוק עונש מוות לאסירים פלסטינים בכנסת, והגדירה את החקיקה כהפרה בוטה של המשפט הבינלאומי והסלמה מסוכנת.