סח'נין סימנה "יום אדמה" חדש, הפעם להגנה על החיים עצמם

הייאוש נבנה בהדרגה, שנה אחר שנה, רצח אחר רצח, הלוויה אחר הלוויה. הפגנת ענק בסח'נין נגד הפשיעה, ב-22 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

אני מודה שכבר איבדתי כל אמון בכך שהחברה שלנו תצליח להתארגן סביב פעולה קולקטיבית אמיתית מול האלימות והפשיעה. לא מפני שאין בנו אומץ או מודעות, אלא מפני ששנים של רצח מתמשך, היעדר ביטחון ואכזבות חוזרות יצרו ייאוש עמוק, כזה שאינו מתפרץ לרחוב ולא מרים קול, אלא פשוט שותק וממתין. ממתין לקורבן הבא, ואז לזה שאחריו. או, לחלופין, ממתין לפתרון חיצוני, כמעט מיסטי, ואולי – במקרה הטוב – להחלפת ממשלה, בתקווה שממשלה "פחות גרועה" תטפל בבעיה קצת טוב יותר מקודמותיה.

הייאוש הזה לא נולד ביום אחד. הוא נבנה בהדרגה, שנה אחר שנה, רצח אחר רצח, הלוויה אחר הלוויה. עד שהפחד הפך לשגרה יומיומית, ומקרי הרצח חדלו להיות אירוע מטלטל והפכו לידיעה שגרתית, כמעט צפויה. בתוך המציאות הזו, השאלה המרכזית כבר איננה כיצד עוצרים את הדימום, אלא כיצד מגינים על עצמנו: איך שורדים כאנשים פרטיים, איך מתרחקים ככל האפשר ממעגל האש.

>> הפשיעה מאיימת להכריע את סח'נין, פעם סמל של יציבות וזהות

דווקא על הרקע הזה, לא ציפיתי למהלך שיצא מסח'נין. לא ציפיתי שהיוזמה תבוא מהרחוב, ללא תיווך מפלגתי וללא מסגרת מוסדית. לא ציפיתי שהצעד הראשון יגיע מבעלי חנויות, מסוחרים קטנים, מאנשים שחיים יום-יום במגע ישיר עם הסכנה, והחליטו שהמציאות הזו כבר אינה נסבלת ושהשתיקה איננה עוד אופציה. לא ציפיתי לראות היום (חמישי) בסח'נין את ההפגנה הגדולה ביותר מזה שנים של החברה הערבית, בהשתתפות עשרות אלפי אנשים.

השביתה הפתוחה, שהחלה בסגירת חנויות בסח'נין, לא היתה מחאה סמלית ולא מחווה הצהרתית. זה היה מהלך קיומי: צעד שנבע מהבנה פשוטה וכואבת שפתיחת החנות הפכה למסוכנת יותר מסגירתה, ושהמשך העבודה איננו עוד ביטוי לעמידות אלא סיכון ממשי של החיים. הסוחרים שסגרו את עסקיהם לא עשו זאת מתוך נוחות כלכלית או עודף משאבים, אלא משום שנמאס להם לשלם דמי חסות, נמאס להם לחשוש מירי לעבר חנויותיהם בלילה – ולעיתים גם בשעות הפעילות – ונמאס להם להמתין לאיום הבא שיתממש בשריפה או בהרס.

לפני זמן מה אמר לי בעל חנות באזור נצרת משפט שממשיך להדהד בי, משום שהוא מצליח לתמצת מציאות שלמה. אם ארגוני הפשיעה יגיעו אליו, כך אמר, הוא לא יהסס לסגור את החנות לצמיתות ולשבת בבית. הוא לא מתכוון להגיע לשלב שבו יורים עליו, על העסק שלו או על בני משפחתו, והוא גם לא ישלם דמי חסות – יהיה המחיר אשר יהיה. הדברים שאמר לא ביטאו גבורה, אלא כניעה כואבת למציאות שבה אנשים הופקרו לנפשם, בלי הגנה ובלי אופק.

כששאלתי אותו על פנייה למשטרה, תשובתו היתה צפויה ופחות או יותר זהה למה ששמעתי מאחרים: פנייה למשטרה איננה פתרון, אלא יצירת סיכון נוסף. ברוב המקרים, תלונה אינה מסיימת את הבעיה אלא מחמירה אותה – היא הופכת את המתלונן ליעד ישיר, מעלה את סכום דמי החסות הנדרשים ומגבירה את רמת האיומים.

מכאן ברור כי את המהלך שהחל בסח'נין אי אפשר להבין כאירוע מקומי חולף או לצמצם אותו למחאה מוגבלת בזמן ובמקום. מדובר במסר פוליטי וחברתי עמוק, שאומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: השתיקה איננה עוד אופציה. החברה הערבית מסרבת שיתייחסו אליה כאל עדר הממתין בשקט לתורו. זהו מסר שאומר שאנחנו אוהבים את החיים, רוצים לחיות בכבוד ובביטחון ודוחים את הדימוי של חברה אלימה – דימוי שהוא זיוף של המציאות. אלימות מעולם לא היתה בחירה שלנו; היא נכפתה עלינו כתוצאה ממדיניות של הזנחה ממושכת ושיטתית.

אל השביתה, שהחלה כהחלטה עממית של תושבי סח'נין, הצטרפו בהמשך יישובים נוספים, מוסדות, חנויות ואזורים מסחריים במקומות שונים, ולראשונה גם צוותים רפואיים ואנשי מקצוע מתחומים מגוונים. עם הצטרפות ועדת המעקב והוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות, והפיכתה של המחאה למאבק ארצי רחב ולשביתה כללית, אנו ניצבים בפני רגע מכריע אמיתי. ייתכן שזהו הרגע החשוב ביותר בשנים האחרונות, ואולי אף בעשורים האחרונים. או שהמאבק הזה, בגיבוי ועדת המעקב, הכוחות הפוליטיים על כל גווניהם והרשויות המקומיות, יהפוך להתקוממות עממית מתמשכת, שתהווה נקודת מפנה שאינה נופלת בחשיבותה משביתת יום האדמה בשנת 1976; או שהזעם הזה ייכלא, ירוקן מתוכנו באמצעות שביתה של יום אחד והפגנה מרכזית, ולאחר מכן נשוב במהירות לשגרת ההשפלה ולנרמול הפשיעה.

אנו ניצבים בפני רגע מכריע אמיתי. הפגנת ענק בסח'נין נגד הפשיעה, ב-22 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

כיום האיום אינו מופנה רק כלפי אדמתנו, כפי שהיה ביום האדמה, אלא כלפי חיינו עצמם. יום האדמה היה מאבק על הקיום דרך סוגיית הקרקע והבעלות. היום מדובר במאבק על הזכות הבסיסית לצאת מהבית בלי פחד, לעבוד בלי סחיטה, ולחיות בלי לספור את ההרוגים כסטטיסטיקה שבועית.

בהקשר הזה, אי אפשר להתעלם מפעולות הממסד ומהאופן שבו הדברים מתווכים בזירה הציבורית והתקשורתית, לרבות ניסיון מכוון להסיט את תשומת הלב ולהטיל את האחריות על החברה הערבית עצמה.

עיתוי פרסום תיעוד המשטרה את מעצרו של ראש עיריית נצרת לשעבר, עלי סלאם, השבוע, במקביל לפריצתה של מחאה עממית אותנטית ומשפיעה, אינו תמים ואינו מקרי. סלאם נתון במעצר זה כחודשיים, טרם הוגש נגדו כתב אישום ומעצרו הוארך שוב ושוב. מדוע דווקא כעת הופץ הסרטון המשפיל, שבו הוא נראה מועבר בידי סוהרים? המסר שהמשטרה ביקשה להעביר ברור: הבעיה איננה במדינה ובמדיניותה, אלא בשחיתות החברה הערבית והנהגתה. אם אתמול עוד ניתן היה לראות בכך רמז, הרי שהיום הדברים נאמרו במפורש על ידי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שמתח ביקורת על השביתה וטען כי הבעיה נעוצה בראשי הרשויות התומכים, לדבריו, בפשיעה.

מובן שאין בדברים הללו משום הגנה על עלי סלאם או על כל אדם אחר, ואין כאן הצדקה לכל מעורבות פלילית, אם אכן התקיימה. אך העיתוי, אופן ההצגה והדברים שאמר בן גביר חושפים בבהירות ניסיון להסיט את המבט ממהות הבעיה ולהתחמק מהשאלה האמיתית: כיצד הגיעה הפשיעה המאורגנת לממדים כאלה ומי אפשר לה להתבסס, להתרחב ולהתחמש כך?

גם מדינות שמוגדרות כמדינות עולם שלישי, מעוטות משאבים ויכולות, מצליחות להתמודד עם ארגוני פשיעה כאשר קיים רצון פוליטי לעשות כן. כיצד ייתכן, אם כך, שמדינה המגדירה עצמה מתקדמת, בעלת מערכות מודיעין משוכללות ויכולת מעקב כמעט מוחלטת, מתקשה להתמודד עם ארגונים עברייניים הפועלים בגלוי ושולטים בפועל ביישובים שלמים? מאות אלפי כלי הנשק בחברה הערבית לא נפלו מן השמיים, לא יוצרו בכפרים, ולא הוברחו בלי ידיעתם של מי שמפקחים על הגבולות, הנמלים, המעברים ושערי מחנות הצבא.

משום כך, אין מדובר ב"עניין פנימי" של החברה הערבית, ואין זו שאלה של תרבות – אמת שאני נאלץ לחזור עליה שוב ושוב. זהו מאבק פוליטי ומוסרי מן המעלה הראשונה, והציבור היהודי בישראל חייב להבין זאת. התמיכה בחברה הערבית ברגע הזה לא אמורה לנבוע מחשש שהאלימות "תזלוג" ליישובים יהודיים, אלא מתוך עמדה מוסרית בסיסית: אי אפשר להשלים עם מציאות שבה מדינה מאפשרת את קריסת הביטחון של חלק מאזרחיה, ובו בזמן ממשיכה לטעון לדמוקרטיה ולשוויון.

חשוב, על כן, להביע הערכה באופן ברור לכל הכוחות היהודיים שהשתתפו בשביתה ובהפגנה, וכן למסגרות הערביות-יהודיות שבחרו בשותפות אמיתית. ההשתתפות הזו איננה שולית ואיננה מחווה סמלית; היא מהותית. היא מבטאת עמדה אזרחית ומוסרית שלפיה המדינה, כל מדינה, אינה יכולה להתנהל על בסיס היגיון ביטחוני גזעני, המבטיח ביטחון לקבוצה אחת ומפקיר קבוצה אחרת לכאוס.

סח'נין איננה רק עיר שממנה יצאה יוזמת מחאה מוצלחת; סח'נין היא זיכרון פוליטי. ממנה יצא יום האדמה בשנת 1976, כאשר הממשלה ניסתה להפקיע את אדמות הגליל לטובת ייהוד האזור; ומשם יצאה הזעקה ששינתה את מסלול ההיסטוריה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל. ייתכן שגם העובדה שסח'נין הוצפה בשנים האחרונות בגלי פשיעה כה קשים אינה מקרית, אלא קשורה למעמדה הפוליטי והתרבותי של העיר. כיום, כמעט חמישים שנה אחרי, סח'נין עשויה לשוב ולהיות נקודת פתיחה – הפעם למאבק שאינו נופל בחשיבותו: מאבק על החיים עצמם.

מה שקרה בסח'נין, בין שיימשך באותה עוצמה ובין שלא, מסמן את תחילתה של תקופה חדשה ומעביר מסר ברור למדינה ולחברה הישראלית: החברה הערבית לא תסכים עוד לחיות במצב חירום מתמשך. השתיקה חדלה מלהיות אפשרות; כל הקווים האדומים כבר נחצו. זהו מסר שחייב להישמע לא מתוך פחד אלא מתוך אחריות מוסרית. מדינה שנכשלת בהגנה על חייהם של חלק מאזרחיה נכשלת בליבת החוזה החברתי שלה, גם אם היא ממשיכה לטעון לעוצמה ולשליטה.