נתניהו וטראמפ יכולים לחגוג, אבל המפתחות עדיין בידי הפלסטינים
הסכמי אוסלו העמיקו את הנורמליזציה של הכיבוש גם בתודעה הציבורית הישראלית. בשביל זה לא היה צריך את טראמפ. אבל המעבר לאקט הסיפוח חייב להסתמך על המשך הסטטוס קוו מצד הרשות הפלסטינית, וזה ככל הנראה לא הולך לקרות
במארס 2011, לפני כמעט תשע שנים, נשא אהוד ברק, אז שר הביטחון בממשלת נתניהו, נאום במכון למחקרי ביטחון לאומי. "לקראת חודש ספטמבר אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו", אמר ברק. "יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967. זאת טעות לא להבחין בצונאמי הזה. זה מסוכן ביותר ודורש פעולה. יוזמה מדינית תקטין את הסיכונים בהמשך הדרך".
ובכן, ספטמבר 2011 חלף עבר לו, וחלף לו עוד כמעט עשור, והשמיים מעל ראשו של נתניהו ומעל ראשה של ישראל נשארו צלולים. ה"צונאמי המדיני" נע בכיוון ההפוך מזה שתיאר ברק. לא לכיוון מערב, לעבר גבולות 1967, אלא לכיוון מזרח, אל "ירושלים המאוחדת", בקעת הירדן ורוב אזורי סי בגדה המערבית, כפי שעולה מ"עסקת המאה" שפורסמה הערב. "המדינה החזקה בעולם", כפי שאוהבים להגדיר אותה בתקשורת הישראלית, לא מתכוונת לעזור לישראל להיחלץ מהכיבוש, אלא בדיוק ההפך: להעמיק אותו.
נתניהו וטראמפ בהכרזה על תוכנית המאה (קובי גדעון, לע"מ)
אבל לא רק אהוד ברק נפל כאן, עניין שגרתי לגמרי אצל מי שלא מחמיץ הזמנות להחמיץ תחזית. דורות שלמים של ראשי מחנה השמאל הציוני ביססו את הצידוק לנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים ו/או לפינוי התנחלויות על לחץ בינלאומי או על התלות הישראלית באמריקה. במקרים רבים מאוד לא הכיבוש כשלעצמו הוצג כעניין שלילי, וגם לא ההתנחלויות, שהרי ממשלות שמאל הן שהקימו את ההתנחלויות הראשונות בעשור הראשון שאחרי 1967. התפיסה המקובלת היתה ש"העולם" לא ירשה לישראל להמשיך את הכיבוש וההתנחלויות ולכן צריך לסיים אותם.
הימין טען מולם שלא חשוב מה יעשו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים, ובסופו של דבר העולם ישלים עם מה שישראל תעשה. צריך להודות בכנות שהימין צדק והשמאל הציוני טעה. זה לא רק ממשל טראמפ שממש דוחף את ישראל לספח התנחלויות ולהזיז את "הקו הירוק" עד לנהר הירדן. כשנשאל מה תהיה תגובת ארצו לסיפוח ישראלי של בקעת הירדן או של חלקים אחרים בגדה המערבית, אמר שגריר של אחת המדינות הבכירות באירופה: "נגיש מחאה חריפה". בקיצור, הישועה ל"מחנה השלום" הישראלי לא תבוא מעבר לים.
כישלון אסטרטגיית "השד הדמוגרפי"
עליית שיח הסיפוח למדרגה של אופציה פוליטית מרכזית שומטת את השטיח מתחת לטיעון ותיק אחר של השמאל הציוני. לצד ההפחדה מפני לחץ בינלאומי, השמאל הציוני נהג להתריע כי סיפוח הגדה המערבית יביא למדינה דו-לאומית ולקץ המדינה היהודית והציונות. על יסוד ההפחדה הזו ביקש השמאל הציוני להשיג תמיכה לנסיגה מהשטחים ולפינוי התנחלויות. השד של "הרוב ערבי" היה אמור לדחוף את הציבור היהודי לתמיכה בנסיגה ופינוי התנחלויות.
זה לא קרה. אף שהסקרים לא מציגים תמונה חד-משמעית, אולי משום שעצם עליית הסיפוח כאופציה פוליטית ממשית היא חדשה למדי, כפי שהראתה פה דליה שיינדלין, ברור שיש תמיכה ניכרת לסיפוח בקעת הירדן וההתנחלויות. ייתכן שהאשמה נופלת דווקא על הסכמי אוסלו. במקום לחזק את ההכרה שהגדה המערבית היא שטח כבוש וההתנחלויות הן לא חוקיות, הסכמי אוסלו יצרו תופעה הפוכה. חלוקת הגדה המערבית לשטחים בשליטה פלסטינית (A ו-B) ולשטחים בשליטה ישראלית (שטחי C) גרמה לרוב רובם של היהודים-ישראלים, לאו דווקא מתנחלים, להאמין שההתנחלויות וכל מה שסביבן הן כבר חלק ממדינת ישראל.
ספק אם 15,000 הישראלים הלומדים ב"אוניברסיטת" אריאל יודעים שאריאל עוד לא סופחה רשמית לישראל, וגם אם הם יודעים זאת, זו ודאי נראית להם שאלה של זמן. "נהגי מירוצים, גי'פאים, אופנוענים, רוכבי אופני שטח, טובלי מעיינות וציידי 'אטרקציות' שטפו את הגדה המערבית ותרמו להפיכת חלקים גדלים והולכים ממנה ללונה פארק של המעמד הבינוני הישראלי", כתב כאן דרור אטקס כשהכתיר את הסיפוח כמנצח הגדול של העשור האחרון. אני זוכר שיחה עם מח"ט, שהחטיבה שלו היתה מוצבת עמוק בגדה המערבית, שבה הוא היה משוכנע שהוא נמצא בתחום מדינת ישראל.
מרגע שתזת ה"אין פרטנר פלסטיני" השתלטה על השיח הפוליטי בישראל (הפרחים שוב לאהוד ברק), הסכמי אוסלו הפסיקו להיתפס כשלב לקראת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית והפכו בפועל למכשיר רב-כוח לנורמליזציה של השליטה הישראלית בכל השטח שמחוץ ל"חורים השחורים" של הערים והכפרים הפלסטיניים. לא במקרה, גבולות הסיפוח שמציעה "עסקת המאה" של טראמפ מתבססים על החלוקה לשטחי A, B ו-C. לא רק הממשל האמריקאי הפך לנכס של הימין במקום שיהיה לנטל. גם הסכמי אוסלו הפכו לנכס ימני.
הכדור במגרש שלו. מחמוד עבאס במסיבת עיתונאים ברמאללה (ויסאם השלמון / פלאש90)
סיפוח בחסדו של המסופח
אבל ייתכן שזו עשויה להיות נקודת התורפה של שיח הסיפוח. בעוד עמית סגל כמעט התפוצץ מרוב אושר באולפני ערוץ 12 ביום חמישי בערב, כשפרש את פרטי העסקה שאמורה להפוך את ההתנחלות שנולד בה, עופרה, לחלק רשמי ממדינת ישראל, המוני בית ישראל לא יצאו לרקוד ברחובות תל אביב וחיפה, ואפילו לא באשדוד ובירושלים, למרות שלכאורה מדובר בהזדמנות של "פעם במאה שנה" להרחיב את גבולות מדינת ישראל, כפי שחזרו ואמרו דוברי ימין.
ה"נורמליזציה" של ההתנחלויות עובדת כאן גם לכיוון ההפוך. דווקא משום שחלק ניכר מהישראלים מאמינים שההתנחלויות ובקעת הירדן הן כבר חלק מישראל, העסקה של טראמפ לא מבשרת להם שום דבר חדש. ככה קרה, דרך אגב, עם העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. הרי כל ישראלי יודע מרגע היכנסו לגן ילדים שירושלים היא בירת ישראל. הוא לא היה זקוק להכרה אמריקאית בכך. אף שהעברת השגרירות היתה לכאורה ההישג המדיני הכי גדול של נתניהו בקדנציה המלאה האחרונה שלו (2015 עד 2019), היא לא סייעה לו לנצח את שתי מערכות הבחירות ב-2019. ייתכן מאוד שזהו סימן שגם הכרה בזכותה של ישראל לספח את ההתנחלויות ואפילו סיפוח של בקעת הירדן כבר בשבוע הבא לא יבטיחו לו ניצחון בבחירות במארס 2020.
אבל זה לא הדבר היחיד שיכול להשבית את חגיגות הסיפוח של הימין. כל רעיון סיפוח שטחי C בנוי על כך שהרשות הפלסטינית תמשיך לשלוט בשאר השטח, בערים ובכפרים הפלסטיניים. במלים אחרות, הסיפוח, אם יבוא, תלוי בקיומה של הרשות שתמשיך לנהל את חיי היומיום הפלסטיניים וכמובן תמשיך בתיאום הביטחוני. התמיכה בסיפוח מלא של הגדה המערבית – כולל שכם, חברון ורמאללה – היא עדיין נמוכה מאוד בציבור הישראלי. ספק אם היא חורגת מגבולות תומכיהם של בצלאל סמוטריץ ורפי פרץ, כלומר כחמישה אחוז מהציבור.
פירוש הדבר שאם הרשות הפלסטינית תפסיק להתנהג כפי שהימין מצפה ממנה, כל רעיון הסיפוח עשוי להתערער. לא מדובר דווקא בעידוד הפגנות ותהלוכות לעבר המחסומים וההתנחלויות בגדה המערבית או בהנחיה לכוחות הפלסטיניים לא לעצור עימותים כאלה, אמירה שיוחסה לנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן). האיום האמיתי הוא הכרזה פלסטינית על הפסקת התיאום הביטחוני ופירוק הרשות.
דוברו של עבאס, נביל רבו רודיינה, אמר השבוע שההנהגה הפלסטינית תדון בכל האפשרויות, "כולל מה שנוגע לעתיד הרשות הלאומית" (כלומר הרשות הפלסטינית – מ.ר.). נכון, איומים כאלה כבר הושמעו בעבר ומעולם לא מומשו. אבל הפעם ייתכן מאוד שהמצב יהיה שונה. הלחץ מהרחוב הפלסטיני עשוי לאלץ את עבאס לממש את האיום. "אנשים יגידו שלא צריך רשות פלסטינית אם היא לא יכולה להביא לסיום הכיבוש", אמר אתמול פרשן פלסטיני.
עוד לפני שמגיעים לנטל הכרוך בניהול ישיר של חייהם של 2.5 מיליון פלסטינים, פירוק הרשות יכול ליצור מצב שבו 30,000 פלסטינים נושאי נשק, אנשי כוחות הביטחון שחלקם הגדול עברו אמונים תחת פיקוח אמריקאי, יישארו ללא משכורות. זה בוודאי לא מבשר יציבות לתוכנית הסיפוח.
הביקורת המוחצת על תוכנית הסיפוח מצדו של רוני דניאל, המבטא במידה רבה את קולו של הממסד הביטחוני בערוץ 12, משקפת כנראה את החשש הזה. זה גם מסביר את העמדה של בני גנץ, המייצג במידה רבה את הממסד הביטחוני. אחרי הפגישה המצולמת עם טראמפ בבית הלבן הוא הכריז בחגיגיות שיפעל "ליישום התוכנית אחרי הבחירות", אבל באותה נשימה אמר כי הדבר ייעשה "בתיאום עם מדינות האזור" ובראשן ירדן ואפילו תוך שיחות עם הפלסטינים. כיוון שעמדת ירדן נגד התוכנית נחרצת, שלא לדבר על עמדת הפלסטינים, זו פחות או יותר קבורה של התוכנית.
במלים אחרות, "החורים השחורים" של הערים והכפרים הפלסטיניים בגדה המערבית עשויים לבלוע את רעיון הסיפוח. ואם נוסיף לפלסטינים בגדה המערבית את הפלסטינים בצדו המזרחי של הירדן – כלומר את הרוב הפלסטיני בירדן שעשוי להפעיל לחץ אדיר על המלך עבדאללה לסגת בו מהסכם השלום עם ישראל בעקבות סיפוח של בקעת הירדן – בהחלט ייתכן שהכדור נמצא בידי הפלסטינים. בכוחם לזעזע את הסטטוס קוו שעל יסודו בנויה כל תוכנית הסיפוח. יובל איילון ציין בדף הפייסבוק שלו את הדימיון המפתיע בין מפת הבנטוסטנים בדרום אפריקה לפני נפילת משטר האפרטהייד ובין מפת הסיפוח של שטחי סי, שדומה להפליא למפה שהציג טראמפ. כדאי להזכיר שהבנטוסטנים האלה הוקמו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה שעברה. עשר שנים מאוחר יותר, לא היו בנטוסטנים ולא היה משטר אפרטהייד. צריך רק לראות אם גם חגיגת הסיפוח, שעשויה לצאת לדרך כבר בשבוע הבא בברכה אמריקאית נלהבת, תסמן את תחילת סופו של הסטטוס קוו של הכיבוש שמושל כאן כבר 52 שנה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
