לקבל את האי-שוויון ולנסות לתקנו מבפנים. הפרויקט של מנסור עבאס
מנסור עבאס אינו חושב שהזכויות שהמדינה צריכה לתת לאזרחיה הפלסטינים הן פרס. הוא רק מאמין שיש להשיגן באמצעות הליכה לקראת הציונים, ולא דרך רטוריקה לאומית. תשובה לאריז' סבאע'-ח'ורי ולווסים חוסרי
הצירוף של יואב סגלוביץ' הוא תוצאה של עבודה ארוכת זמן מול הציבור היהודי. מנסור עבאס וסגלוביץ' עם הכרזת האיחוד ביניהם, ב-31 באוגוסט 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)
לנוכח מרכזיותו של מנסור עבאס בשיח הישראלי הכללי, ולא רק בשיח הפנים-פלסטיני, אינטלקטואלים, משפטנים ופעילים פלסטינים בוחנים את הפרויקט הפוליטי שלו. במאמרים שפורסמו כאן, פרופ' אריז' סבאע'-ח'ורי והמשפטן והפעיל הפוליטי וסים חוסרי צמצמו את הפרויקט הפוליטי של עבאס לעיסוק בתקציבים ובמשאבים. את הפרגמטיות שלו הם פירשו כנכונות לוותר על הזהות הפלסטינית. אמיר פאח'ורי השתמש בתיאוריה פוליטית אידיאלית כדי להציע חלופה לפוליטיקה של עבאס, אף שהיא כולה נובעת ממציאות לא אידיאלית.
>> כולנו פרגמטים. לא זה הוויכוח עם מנסור עבאס ורע"מ
אבקש כאן להציג את הפרויקט של עבאס באופן אחר. לא אסתפק בהצהרותיו של עבאס, אלא אנסה להציג את הפרויקט באופן שלהבנתי משקף נאמנה את טיבו ואת תכליתו. הצעת חלופה לפרויקט של עבאס מחייבת, בעיניי, התמודדות עם מכלול היבטיו.
הפרויקט הפוליטי של רע"מ בהובלתו של עבאס מעמיד במרכז את חיי היום-יום של הפלסטינים ואת קיומם הפיזי, לפני כינונה של זהות פלסטינית. נקודת המוצא של המחשבה והפעולה הפוליטית של עבאס היא מציאות קשה ולא שוויונית, שיחסי הכוח בה הם לרעת הפלסטינים. הוא מאמין כי הפוליטיקה הפלסטינית הלאומית של חד"ש, בל"ד ודומותיהן אינה מסוגלת לשנות זאת.
לפיכך, קידום מצבם של הערבים-פלסטינים בעלי האזרחות הישראלית ייעשה באמצעות השתתפות בתהליכי קבלת ההחלטות הפוליטיות, בדגש על שותפות בממשלה. הייחוד של הפרויקט של עבאס הוא ההכרה שהשתתפות כזאת מחייבת את הפלסטיני לבוא לקראת הציוני ולהפיג את חרדותיו וחששותיו, גם במחיר של ויתורים בביטוי הזהות במרחב הציבורי.
חשוב לא פחות, עבאס פועל להרחיב את מעגל האנשים שיהיו נכונים לשתף פעולה עם רע"מ. קונקרטית, הוא שוקד על בניית אמון ועל ריסון הרטוריקה הלאומית הפלסטינית שלו. בניית אמון לאורך זמן היא תנאי להצלחה פוליטית.
כך, לדוגמה, החיבור עם יואב סגלוביץ' אינו "התחלה לא מושלמת, אבל התחלה", כפי שכתב פאח'ורי בעמוד הפייסבוק שלו. זו אינה התחלה, אלא חוליה בשרשרת. החיבור לא היה אפשרי אילולא שקד עבאס לאורך זמן על ביסוס יחסי אמון עם הציבור היהודי בכלל, ועם סגלוביץ' הציוני בפרט. משום כך דחה את האפשרות להצטרף למשותפת ולפרוש ממנה לאחר הבחירות כדי להצטרף לממשלה. מהלך כזה היה פוגע בבניית יחסי האמון עם הציבור היהודי.
נכונותו של עבאס לפשרות בשיח הלאומי אינה טקטית בלבד, אלא נובעת מהשקפתו שהרטוריקה הלאומית האסרטיבית אינה מרכזית לזהות הפלסטינית. היסוד האסלאמיסטי החזק בזהותו, כפי שציין חוסרי, תורם לתפיסה הזו. לפי עבאס, הרטוריקה הפלסטינית הלאומית הנוכחית, שהתפתחה במידה רבה בהשראת עזמי בשארה, איננה חלק מהותי מהזהות הערבית והפלסטינית, והיא לא הביאה לתוצאות מעשיות, מעבר לכינון זהותם של האזרחים הערבים.
השפעה מכרעת על הזהות הלאומית של הפלסטינים בישראל. עזמי בשארה (צילום: פלאש90)
הרטוריקה הזו, לפי עבאס, מכשילה את היכולת להשפיע על הציבור הציוני. על כן, הפרויקט הפוליטי שלו כולל נכונות לרסן ולמתן את הרטוריקה הלאומית במידה ניכרת. השינוי הרטורי עשוי להשפיע על הזהות הלאומית הפלסטינית ולעצב אותה, אבל עבאס אינו חושש מהשינוי הזה.
הרטוריקה של עבאס משתנה מעת לעת בהתאם לנסיבות ולתגובות שהוא מקבל, אבל הפרויקט שלו אינו נשען על השיח הפלסטיני הרווח, המדבר על זכויות, תביעות וציפיות לשותפות בתנאים הוגנים. למעשה, עבאס אינו מניח שהציוני מכיר בפלסטיני כסובייקט פוליטי מלא ושווה. הוא מכיר בכך שהצד הציוני הוא רציונלי, אך לעת עתה לפחות אינו הוגן, ואינו מאמין שהפלסטינים רשאים לנסות לשנות את אופי המשטר ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.
משמע, הריאליזם של עבאס בא לידי ביטוי גם בתיאוריה הפוליטית שלו. הוא אינו מצפה ששותפות שוויונית תהיה נקודת המוצא לדיון ולשיתופי פעולה פוליטיים. מבחינתו, המציאות הלא שוויונית היא נקודת המוצא: מציאות של אי-שוויון במבנה הכוח בחברה וא-סימטריה ביחסים בין הרוב הציוני למיעוט הפלסטיני.
חידוש נוסף בפרויקט הפוליטי של עבאס הוא המעבר מאתיקה של כוונות, המאפיינת את המפלגות הערביות האחרות, לאתיקה של אחריות. משמע, מה שמעניין את עבאס אינו רק, או בעיקר, הזכויות המשפטיות של האזרחים הפלסטינים וכוונותיהם הטובות של נבחרי הציבור שלו, אלא יחסי הכוח והתוצאות הצפויות של מעשי המנהיג והמפלגה. אם, לצורך העניין, התוצאה הצפויה של ביקורת על ממשלת בנט-לפיד תהיה תבוסתה ועליית נתניהו לשלטון, שתוביל בתורה לקטסטרופה לעם הפלסטיני, אין זה משנה שהכוונה היתה להתנגד לכיבוש ולהעלות לשלטון ממשלה יונית.
עבאס כמעט אדיש לאפשרות שהזהות הלעומתית והנבדלת של הפלסטינים, כפי שהתעצבה בהשפעת בל"ד, תישחק. מבחינת בל"ד וחד"ש, מדובר בחוסר אחריות לאומית. אבל בעיניו של עבאס, אחריות פירושה לפעול להשגת תוצאות מסוימות, גם אם המנהיג מסתכן בכך שהן לא יושגו.
עבור סבאע'-ח'ורי, השתתפות פוליטית צריכה להיות כלי, ואסור שתגדיר מחדש את הסובייקט הפוליטי הפלסטיני. מבחינת רע"מ, לעומת זאת, הפוליטיקה בהחלט עשויה לשנות אותך ואת היריב הפוליטי שלך. השותפות בקואליציה היא אומנם אמצעי, אך היא אמצעי בעל איכויות סגוליות.
עבאס משוכנע שהשפיע על שניהם. נפתלי בנט ויאיר לפיד, ב-6 בספמטבר 2026 (צילום: פלאש90)
עבאס מאמין באפשרות לשינוי לטובה באמצעות שיתופי פעולה פוליטיים. הוא מאמין בכל ליבו שהשתתפות בקואליציה יכולה לשנות את אופיו של המשטר – את זהות המדינה ואת טיבה של הציונות – הן במישרין הן בעקיפין. במישרין, משום שניסיונו הוכיח לו כי הוא עצמו משתנה וכי גם שותפיו הפוליטיים משתנים בעקבות שיתוף הפעולה. יגידו מה שיגידו נפתלי בנט או יאיר לפיד, עבאס מאמין שהחברות של רע"מ בממשלה איתם השפיעה על שניהם ועל לא מעט ציונים אחרים.
לפי עבאס, נוכחותה של מפלגה ערבית כמו רע"מ בקואליציה תראה לציבור הציוני שהערבים אינם רוצים "לזרוק את היהודים לים". שינוי תודעתי כזה עשוי להשפיע על אופייה של הציונות ועל התנהגותו של הרוב היהודי, שכיום רובו בור בכל הנוגע לפלסטינים ושטוף שנאה כלפיהם. עבאס גם מאמין שאם מפלגה ערבית תהיה חלק מהממשלה ותצליח להגיע להישגים, יגדל הסיכוי ששיעור ההצבעה של הערבים בבחירות יעלה, ובמקביל תגבר השפעתם על המשטר. התוצאה תהיה שינוי באופיו של המשטר ובמבנה הכוח בחברה הישראלית.
לסיכום, בלב הפרויקט של עבאס עומדת התפיסה שכדי להשפיע ולהיות שותף בהחלטות, יש לשנות את הרטוריקה, בפרט כאשר היא אינה משרתת תכליות אחרות מלבד ביצור הזהות הלאומית כפי שניסח אותה בשארה. מוטב גם להיות נכון להשתנות בהשפעת האחר ולבוא לקראתו. עבאס מציב תנאים וקווים אדומים לשינוי הזה, וחלק מהמחלוקת בינו למתנגדיו נוגעת בדיוק לשאלה מהם אותם קווים אדומים.
מעט מאוד הישגים
סבאע'-ח'ורי, וכמוה אינטלקטואלים פלסטינים נוספים, טוענים כי ההיסטוריה של הפלסטינים בישראל מלמדת שהם השיגו זכויות ומשאבים באמצעות התארגנות קולקטיבית, מחאה ומאבק פוליטי, וכן באמצעות פעילות פרלמנטרית, משפטית וחברתית. "אפשר להשתמש בזכויות האזרח ובכלים שהאזרחות מעניקה כדי לתבוע שוויון אישי וקולקטיבי ולפרק את הפריבילגיות המבניות ואת יחסי השליטה הקולוניאליים, בלי לוותר על ההשתייכות לעם הפלסטיני", היא כתבה כאן. לטענתה, "כך, למעשה, פעלה החברה הפלסטינית בישראל לאורך ההיסטוריה". אני חולק על הקביעות האלה.
ראשית, במצב הנוכחי לא בטוח ששיח של תביעת זכויות יכול לפרק את מבנה הכוח. המשטר הישראלי הפך לגס בצורה בלתי רגילה, וישראל נהנית מגיבויו של הממשל האמריקאי. כאשר תביעות אינן מגובות בכוח פוליטי ממשי, אין מי שיגיב להן. כלומר, אפשר להעלות תביעות – ככל שהדבר מתאפשר בכלל לאזרח הפלסטיני – אבל ודאי שהן לא יובילו לפירוק הפריבילגיות. במקרה הטוב, הן יזכו לאהדה של חברות וחברים. במקרה הרע, הן עלולות להוביל למעצר, לאלימות משטרתית ולגילוי גזענות.
שנית, צריך להודות בכאב כי המאבקים של החברה הפלסטינית בישראל הניבו מעט מאוד הישגים. למעט יום האדמה במרץ 1976, קשה להצביע על מחאה פלסטינית שנחלה הצלחה ברורה. הטענה שמחאת הפלסטינים אזרחי ישראל תרמה להפסקת הממשל הצבאי ב-1966 דורשת ביסוס רב מזה שמספקת סבאע'-ח'ורי. ההתנגדות לממשל הצבאי התעצמה בקרב הציבור היהודי מסיבות שאינן קשורות למחאה הפלסטינית, ובהן מחסור בידיים עובדות במשק היהודי, החשש שהערבים יהפכו לעוינים בגלל הממשל הצבאי ותפיסת עולמו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול, שהחליף את דוד בן-גוריון.
השיגו תוצאה הפוכה. מפגינים בצומת אום אל-פחם באירועי אוקטובר (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)
למעשה, כאשר הפלסטינים יצאו למחאה באוקטובר 2000, התוצאות היו הרסניות. 12 אזרחים ופלסטיני מעזה נהרגו, והיחסים עם החברה היהודית הידרדרו ולא ממש התאוששו מאז. גם אירועי מאי 2021 אינם בגדר סיפור הצלחה.
מנגד, ההצלחה היחסית של תוכנית החומש 922, מדצמבר 2015, ושל תוכניות 549 ו-550 משנת 2021 היתה תוצאה של עבודה מסודרת יחסית עם השלטון, שלא לוותה בהתארגנות יוצאת דופן, במחאה או במאבק. גם התמיכה של חד"ש בממשלת רבין ב-1992 היא דוגמה לפרגמטיות פוליטית יותר מאשר למאבק ולמחאה. תאופיק זיאד הוביל אז את חד"ש לתמיכה בממשלת רבין, שאומנם חתמה על הסכם אוסלו, אבל המשיכה באלימות בגדה ולא נאבקה במתנחלים. זיאד סבל, חרק שיניים והמשיך לתמוך בממשלה, כי האמין שכך הוא מיטיב עם החברה הפלסטינית בישראל.
הניסיון הדרוזי אומנם חושף את מגבלות ההנחה שלפיה העמקת ההשתלבות מובילה לשוויון מבני. המערכת יכולה לשלב יחידים ו"מיעוטים" ולהעניק להם צורות מסוימות של השתתפות, בלי לפרק את יחסי הכוח ההיררכיים. אבל מה שעשו ועושים הדרוזים אינו הפרויקט הפוליטי של עבאס. עבאס אינו מציע לנהוג כמו הדרוזים.
יש דרוזים במפלגות ציוניות, והם מקבלים את כללי המשחק הציוניים ומביעים עמדות ציוניות. אך אין מפלגה דרוזית, ולא במקרה. עבאס מציע לשנות את המשטר מבפנים, בתהליך הדרגתי שייטיב באופן מיידי עם הציבור הערבי. הדרוזים אינם שואפים לשנות את המשטר, וההתגייסות של חלקם לצבא אינה נובעת מרצון לחולל שינוי כזה, כפי שהיטיב להראות אמל ג'מאל.
השירות האזרחי שרע"מ תומכת בו לא נועד רק לחזק את יכולתה של החברה הפלסטינית לפעול, והוא ודאי לא נועד להכפיף אותה למנגנוני פיקוח. השירות האזרחי עשוי להסיר מחסומים, להגביר את ההשפעה ולאפשר השתלבות בשיח הכללי בחברה הישראלית. הציבור הערבי יוכל להיכלל ביתר קלות ב"ברית המשרתים" ולחמוק מהעליהום שממנו סובל הציבור החרדי. ההכרה בכך שמוטב לתמוך בגרסה זו או אחרת של שירות אזרחי היא דוגמה נוספת לפרגמטיות.
סבאע'-ח'ורי צודקת באמירה שהמשאבים שרע"מ מנסה להשיג אינם חסד שהמדינה מעניקה לפלסטינים, אלא משאבים שהם זכאים להם ושותפים במימונם באמצעות המיסים שהם משלמים. זה נכון, אבל כמעט לא רלוונטי. אין ספק שהציבור הערבי בישראל זכאי להגנה, לביטחון ולמשטרה טובה. לא מדובר בחסד שעושה המדינה, אלא בחובה הבסיסית ביותר שלה.
אבל בארבע השנים האחרונות המדינה סירבה לספק לפלסטינים את הזכויות האלה. קיבלנו את איתמר בן גביר ואת הכהניזם, שעניינם בזכויות אפסי. לכן לא מועיל לפלסטינים לומר שזכויותיהם אינן פרסים, כפי שגורסת סבאע'-ח'ורי. במציאות הנוכחית זכויותיהם הולכות ונשחקות, ורע"מ פועלת מול המציאות הזו. האליטה האינטלקטואלית הפלסטינית מציעה לחזור לשיח של תביעת זכויות, אף שהוא אינו משיג תוצאות.
המחיר של קריאה לדברים בשמם
גם הוא לא אומר את כל מה שהוא רוצה. יו"ר בל"ד סאמי אבו שחאדה בוועידת בל"ד, ביוני 2026 (צילום: מפלגת בל"ד)
יחסי הכוח, כפי שהיטיבה לומר סבאע'-ח'ורי, אינם מעצבים רק את מה שהפלסטינים יכולים לעשות, אלא גם את מה שהם מסוגלים לומר, את מה שהם מעזים לכנות בשם, את האופן שבו הם מבטאים כאב וסולידריות עם בני ובנות עמם ואת יכולתם לפעול פוליטית כדי לעצור את מה שמתחולל נגדם. כל זה נכון לכל הכוחות הפוליטיים בחברה הפלסטינית, בלי כל קשר לעבאס. גם מה שבל"ד יכולה להגיד במציאות הנוכחית שונה ממה שהיתה אומרת לו היתה יכולה לדבר באופן חופשי יותר.
נכון, היכולת להעניק שם למה שעובר על הפלסטינים כרוכה במחיר פוליטי מול הציבור הישראלי. זה אחד המחירים שעבאס מוכן לשלם. מי שרוצה להשפיע על הציבור הישראלי צריך לגזור על עצמו משטר דיבור שונה מזה של מי שאינו מעוניין להשפיע עליו. הוא נבדל גם ממי שמעוניין להשפיע, אך מבקש לשמור על חירות הביטוי המלאה שלו ועל זכותו לומר מה הוא חושב שנעשה לבני עמו. התבטאויות ביקורתיות מאוד כלפי ישראל מפחיתות את הסיכוי להצטרף לקואליציה עתידית.
אולם מיתון ההתבטאויות הביקורתיות אינו שקול להנמכת רף העקרונות של עבאס. עבאס אכן מאמין שרטוריקה אינה תרופה חזקה דיה לתחלואי המשטר הציוני, ולכן יעדיף שלא לומר שבעזה התרחש רצח עם. אמירה כזאת לא תשנה את המציאות בעזה, אבל היא תסתום את הגולל על שותפות עתידית עם כוחות ציוניים.
נכון, זו אינה שותפות בתנאי שוויון. זו שותפות שמחירה כבד. אבל זהו מחיר נמוך לעומת המחיר שייגבה אם לא תהיה מפלגה ערבית בקואליציה ושנתניהו ובן גביר יישארו בשלטון. הם ימשיכו לעשות את מה שהם עשו בעזה, אם נקרא לכך רצח עם ואם לאו. עבאס מעדיף לוותר על שִיוּם מדויק של תופעה מתועבת לטובת הגדלת הסיכוי שהתופעה הזו תיפסק.
מקומו של הפלסטיני בתוך המשטר הקיים הוא נורא ואיום, אבל ההתעקשות לכנות בשם את מה שהמשטר הציוני עושה – בעזה, בגדה המערבית או בלבנון – לא בהכרח מסייעת לשינוי מקומו של הפלסטיני במשטר הזה. דווקא איפוק ושינוי הרטוריקה יכולים לעשות זאת. לא "הפרגמטיות דורשת, בהדרגה, להצניע את ההיסטוריה ואת הזהות הלאומית, או לדחוק אותן לשוליים כדי להפוך את הקואליציה לאפשרית ולמקובלת יותר", כפי שכותבת סבאע'-ח'ורי, אלא הפוליטיקה הציונית היא שדורשת זאת. ויתור כיום אינו מעיד על ויתור מחר.
איפוק בתוך המציאות הנוכחית הקשה הוא כנראה הדרך היחידה לשנות את מקומו של הפלסטיני. אזרחות ושייכות לאומית אינן בהכרח עמדות סותרות, אבל רטוריקה לאומית אסרטיבית והשפעה במסגרת משטר לאומני אכן סותרות זו את זו.
ואם רע"מ תיכנס לממשלה
סיכוי לשנות את מבני הכוח מבפנים. חברי הרשימה המשותפת בדרכם לבית הנשיא, להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, אחרי הבחירות ב-2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אנחנו ברגע של חולשה פלסטינית קיצונית, כפי שציין פאח'ורי, והחולשה עלולה לקבע את יחסי הכוח של הרגע ולהפוך אותם להסדר נורמטיבי מתמשך. הטרור והפחד המתמשכים מן הסתם מעצבים את סדר העדיפויות שלנו. אבל התשובה של עבאס היא שאין לנו ברירה אלא לפעול בתנאי המציאות האלה, ולא להמתין שהמציאות תשתנה בכיוון שנראה לנו, בלי שננסה להשפיע עליה בעצמנו, ורק אז, לאחר השינוי, לפעול עם הציונים.
הפרויקט של עבאס אכן עלול להותיר על כנם את יחסי הכוח שמייצרים מלכתחילה את אי-השוויון בין יהודים לערבים בישראל, כפי שגם ציינה סבאע'-ח'ורי, אבל בפוליטיקה אין ערובות להצלחה, ואין פרויקט פוליטי נטול סיכונים. השאלה היא אם הסיכון גובר על הסיכוי, ומהי החלופה. במציאות הנוכחית, אם לא נשנה את התנהגותנו, נקבל עוד ממשלה מהסוג שהיה כאן בארבע השנים האחרונות. משמע, לא רק קיבוע של המצב, אלא הידרדרות נוספת.
קבלת מימוש ההגדרה העצמית היהודית במתכונתה הקיימת כנתון, וקבלת מעמדו של האזרח הערבי בתוך המדינה היהודית כנתון, אינן מעידות בהכרח על ויתור עמוק, כפי שמציגה זאת האליטה האינטלקטואלית הפלסטינית. זו הכרה בכך ששינוי המציאות יושג באמצעות צבירת עוצמה והשפעה, ולא השלמה עם המציאות הקיימת וסדר השיח הנוכחי. ההכרה הזו סוללת את הדרך להפיכת הפלסטיני לסובייקט פוליטי שמסוגל לפחות לנסות לשנות את טיב המשטר באופן לא אלים ובתנאים לא אידיאליים. החלופה שמציעים לנו כרגע שאר האינטלקטואלים הפלסטינים היא לדבוק בפוליטיקה הפלסטינית הקיימת, שלא הצליחה לעצור את המשטר הנוראי הנוכחי ואולי אף תרמה לניצחונו בבחירות.
סבאע'-ח'ורי כתבה שהצלחת הפרויקט של עבאס תגדיר מחדש את הפלסטינים. אבל הפרויקט שלו אינו מבקש להפוך את הפלסטינים לאינדיבידואלים שהפוליטיקה שלהם מתמקדת בשיפור תנאי השתלבותם במשטר קולוניאלי ופשיסטי קיים. הם יישארו בני עם ילידי, שיש לו סוגיה לאומית וזכויות קולקטיביות, אף כי סביר בהחלט שהם יפרשו את מצב העניינים הזה אחרת מכפי שמפרשת אותו כיום מרבית האליטה האינטלקטואלית הפלסטינית בישראל.
כאמור, אלה "סיכונים" שעבאס נכון לקחת, בין השאר משום שהגישה שלו לזהות הלאומית הפלסטינית אינה מהותנית. למעשה, גם גישתו לזהות האסלאמית אינה מהותנית. השאלה הנוגעת ליחסי כוח וזהות היא – האם לפרויקט של עבאס יש פוטנציאל לפרק את יחסי הכוח? למיטב הבנתי, התשובה חיובית.
המחאות לא ממש עבדו. הפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין בתל אביב, ב-11 באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
תרחיש שמרתיע אינטלקטואלים כמו פאח'ורי הוא שהמסגרת הלא שוויונית בישראל תיעשה פחות ניכרת לעין אם רע"מ תהיה חלק מהממשלה הבאה. אבל זו לא בהכרח התפתחות שלילית. אם כך יקרה, המשמעות תהיה שהמציאות השתפרה. אין סיבה להניח שאם השתתפות רע"מ בממשלה תסייע לפתור בעיות שההיררכיה מייצרת, ההיררכיה עצמה תתחזק. התפתחות סבירה לא פחות היא שלפלסטינים תהיה מוטיבציה רבה יותר להשתתף בפוליטיקה ויכולת ממשית להשפיע, ובמוקדם או במאוחר הם יבטלו את ההיררכיה.
מי שסבור שזהותו והווייתו הפוליטית נתונות להגדרתו הבלעדית משלה את עצמו. זוהי גישה מהותנית, המתעלמת מכל מה שאנו יודעים על אופייה הדינמי וההיסטורי של הזהות. היכולת לממש פרויקט פוליטי "שאינו מסתפק בשיפור מקומנו בתוך הסדר הקולוניאלי הקיים, אלא מבקש לשנות את תנאיו, לפרק את יחסי השליטה והעליונות שעליהם הוא מושתת ולכונן מציאות של שוויון, צדק וחירות לכולם", כפי שכתבה סבאע'-ח'ורי, מוגבלת ביותר. בל"ד, חד"ש ושאר הכוחות בחברה האזרחית הפלסטינית פעלו עשרות שנים ללא רע"מ ולא הוכיחו אחרת.
השיח על עצמנו ממילא מתחולל בתוך גבולות שקובע החזק. גם כשמנסים לפרוץ את הגבולות האלה, החזק משפיע עלינו, אם נרצה ואם לאו. המחיר האמיתי של השתלבות הפלסטינים במוסדות המדינה יהיה הנכונות להשתנות ולקבל באופן אוהד יותר יסודות והיבטים שבשנים האחרונות נתפסו כשליליים.
האתגר האמיתי הוא לפתח פרויקט שאינו קם ונופל על איש אחד, ושהצלחתו תלויה בתמיכתה של מסה גדולה בציבור היהודי, אף שכיום השיח הפוליטי השולט הוא לאומני וברברי. הפרויקט שחד"ש ובל"ד קידמו עד כה היה אולי מוסרי וקוהרנטי, אבל אם לשפוט במבחן התוצאה והכוח שהן צברו והעוצמה, הוא לא היה פוליטי. ליתר דיוק, הוא הפסיק להיות פוליטי ברגע שקבוצת הרוב היהודית נעשתה לאומנית כל כך.
פרופ' דורון נבות מרצה בכיר בבית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
