newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לעתור או לא לעתור, זוהי השאלה

פסק הדין שהתיר לגרש קהילות בדרום הר חברון הצית שוב את הוויכוח הנצחי, אם יש בכלל טעם לפנות לבג"ץ. בחישוב הזה כדאי לזכור את פירות הלוואי של העתירות, כמו השהיית העוול, חשיפת מידע חיוני ופגיעה בלגיטימיות של מערכת משפט מעוולת

מאת:
ההתקפות על בג"ץ עלולות לפגוע בכוחו להגן על הציבור. אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

האם הגיעה העת להחרים את בית המשפט הישראלי? אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

פסק הדין מהשבוע שעבר, שהתיר לממשלת ישראל לבצע את פשע ההעברה הכפויה של הקהילות הפלסטיניות המתגוררות בשטח אש 918 בדרום הר חברון, הצית שוב את הוויכוח הנצחי בשמאל ובקרב פעילי זכויות אדם, בשאלה אם נכון לעתור לבג"ץ נגד הפרת זכויות אדם של פלסטינים המצויים תחת הכיבוש הישראלי.

מגיבים שונים ברשתות החברתיות, ובהם עורכי דין שמייצגים פלסטינים כבר שנים רבות בבג"ץ, הציעו שהגיעה העת (ואולי כבר מזמן הגיעה) להחרים את בית המשפט הישראלי, ולהימנע מלעתור לשופטיו בשם פלסטינים בבקשה לסעד ולהגנה מפני פגיעה בהם.

זה ויכוח עתיק יומין. הקהילה האקטיביסטית בישראל ובפלסטין לא המציאה אותו. ויכוחים כאלה התנהלו בקרב פעילי זכויות אדם, למשל בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ובארה"ב בתקופת מלחמת וייטנאם, והם מתנהלים כיום במקומות כמו הודו ואפילו רוסיה.

פעילים ופעילות המתנגדים למצב הקיים – במיוחד במשטרים שמדכאים קבוצות גדולות, משטרי כיבוש, משטרי אפרטהייד, משטרים אתנוקרטיים ומשטרים טוטליטריים – ניצבים כמעט תמיד בפני מציאות של מערכת משפטית כנועה, שמשתפת פעולה ולעתים אף חולקת ראיית עולם עם הפושעים.

לכן הדיון בשאלה הפוליטית אם לפנות לבית המשפט של השלטון המעוול הוא מרתק וחשוב, אבל הוא מתעורר אך ורק במקומות שבהן הערכה ריאלית אומרת שיש סיכוי כלשהו להשיג הישג בהתדיינות. שהרי אם אין שום הישגים אף פעם, השאלה איננה שאלה, ולא נוצרת כל דילמה. הדילמה נעוצה בכך שלפעמים המערכת מעניקה הישגים כלשהם, ואז השאלה היא אם שווה לשלם מחירים עבורם או לוותר עליהם כליל.

הישג, אגב, יכול לבוא לא רק בצורת ניצחון – כלומר קבלת הסעד המבוקש – אלא גם בדמות "פירות לוואי" מההתדיינות, כאלו המסייעים למאבק הציבורי במדיניות הנתקפת לטווח ארוך.

כל עורכת דין, שאי פעם טיפלה בתיקים שהסיכוי לנצח בהם נמוך, מכירה את האופי של פירות הלוואי של התדיינויות לזכויות אדם. פעמים רבות התקווה, ואף האסטרטגיה, לנוכח הסיכוי הקטן לנצח, היא לכוון להשגת אותם פירות לוואי. למשל: זמן.

זמן הוא פרי לוואי חשוב מאוד. בהרבה מקרים ההתדיינות מביאה לדחייה משמעותית של מועד ביצוע העוול. ההתדיינות על ח'אן אל אחמר לקחה 11 שנה, עד שבג"ץ פסק שניתן לפנות את תושביו. בסוסיא לקח למערכות המשפטיות 17 שנה. בתיק שטח אש 918, נוכחות הקהילות באדמתם התאפשרה בחסות צו ביניים שהחזיק מעמד 22 שנה(!).

מחאה מחוץ לדיון בבג״ץ בעתירה של תושבי מסאפר יטא בדרום הר חברון נגד גירושם משטח האש 918, 15 במרץ 2022 (צילום: אורן זיו)

מחאה מחוץ לדיון בבג״ץ בעתירה של תושבי מסאפר יטא בדרום הר חברון נגד גירושם משטח האש 918, ב-15 במרץ 2022 (צילום: אורן זיו)

אלה הן תקופות ארוכות מאוד, שבהן ביצוע העוול נדחה (וכמו מס, גם עוול שנדחה הוא עוול שנחסך), והן גם מאפשרות שהות להתארגנות פוליטית, ליצירת לחץ דיפלומטי ולהתעניינות תקשורתית, שהות שביצוע מהיר של התוכנית הממשלתית לא היה מאפשר. סוסיא וח'אן אל אחמר הן דוגמאות מעולות איך הזמן שחלף נוצל להתארגנות ויצר משקל נגד אפקטיבי, שמקשה ביותר את ביצוע הגירוש, גם כיום כשכל העתירות בנושא נדחו.

פרי לוואי נוסף הוא מידע. התדיינויות חושפות מידע רב על המדיניות או הפרקטיקה שאותה תוקפים, והמידע הזה משמש בתורו במאבק הציבורי או הפוליטי. מידע שווה לעתים זהב במאבקים כאלה, והתדיינויות הן חשפניות מידע אפקטיביות ביותר.

ויש עוד פירות פוטנציאליים: הליך משפטי הוא הרבה פעמים קטליזטור להעמקה של מודעות ציבורית ותשומת לב תקשורתית לנושא שבמוקד ההתדיינות. בהליך המשפטי מתבצע גיבוש של הטיעונים נגד המצב הקיים וניסוח האלטרנטיבה שצריכה להחליף אותו. הליכים משפטיים דוחקים את המדינה ומחייבים אותה להציג עמדה רשמית מנומקת לפעולתה, ולעמוד מאחוריה. כל אלה הם כלים חשובים במאבק הכללי, שניתן להשיג כמעט רק דרך הליך משפטי.

פרדוקס הלגיטימציה

אל מול כל אלה המתנגדים חוששים בעיקר מלגיטימציה לפעולה המעוולת שמעניק בית המשפט; מהפייק-הליך הוגן ומהקוסמטיקה של אי-שרירותיות שהכשרה שיפוטית יוצרת; ומאובדן המשאבים והאנרגיות שהוקדשו להתדיינות, והיו יכולים ללכת למאבק בדרכים אחרות. אלה הם המחירים של ההתדיינות.

אז כשמחשבים את ההישגים ומפחיתים את המחירים – מה יוצא? מה החשבון הסופי? להתדיין או לא להתדיין – זו השאלה. כדי לענות על השאלה הזו צריך להעריך את גובה המחירים, ואת חשיבות הניצחונות וההצלחות שכן משיגים.

אולי המחיר הגבוה ביותר שמוזכר תמיד בהקשר זה היא הלגיטימציה שמעניקה המערכת המשפטית לפשע. בעניין הזה מתקיים הפרדוקס הבא: ככל שבית המשפט פרוגרסיבי יותר, מוכן להתעמת עם הרשויות ומעניק הגנה לקורבנות של הפרת זכויות אדם, מחירם של ההפסדים במונחים של לגיטימציה לפשע גדול יותר.

ולהיפך: ככל שהמערכת המשפטית פאסיבית יותר ומנפקת באופן קבוע פסקי דין המאמצים את גישת הרשויות, המחיר ה"לגיטימַציוני" של ההפסד קטן יותר.

זו מסקנה חשובה: סכנת הלגיטימציה למדיניות (ולמשטר) גבוהה במיוחד במערכת משפטית, שבה הסיכוי להגיע להישגים גבוה. נדמה לי שזה לא המצב בישראל. גם אם בעבר בית המשפט נהנה מיוקרה, בתוך ישראל ומחוצה לה, הימים האלה חלפו. בוודאי במעגלים המהווים את המאגר הפוטנציאלי לגיוס בעלי ברית למאבק לסיום הכיבוש.

אשר לעלות במשאבים ובאנרגיה שהליטיגציה גובה, ברור שאם יש מסלול אלטרנטיבי שבו ניתן היה להשקיע את המשאבים האלה ולהגיע לתוצאות אפקטיביות יותר מבית המשפט הישראלי, ייתכן שהדבר היה מצדיק את ההסטה של המשאבים לשם. אבל אני מודה שבהרבה תיקים אני לא מכיר אלטרנטיבות אפקטיביות יותר.

מנגד יש חיים, ובני אדם שהם הקורבנות של הפעולה שאותה מנסים למנוע. מבחינתם, אין להם מה להפסיד מפנייה לבית המשפט. אם עתירתם תידחה, אז יקרה מה שהיה קורה אילולא הוגשה העתירה, רק הרבה קודם לכן. כך לפחות יש סיכוי לזכות בזמן הנדרש להתארגן למאבק ציבורי, לנצל את תשומת הלב שכל הליך משפטי מעניק, ולעשות שימוש במידע – לעתים  החשוב והקריטי – שמתגלה בהליכים.

ולפעמים, לפעמים העותרים גם זוכים בניצחון. ניצחון חלקי או במקרים נדירים אף ניצחון מלא, שמונע את העוול. הסרת מניעה ליציאה לחו"ל; הקטנת מהלך של הפקעת אדמות; הבטחת גישה לאדמות חקלאיות; ביטול חוק ההסדרה; פינוי מתנחלים מאדמות פרטיות כמו למשל בעמונה ומגרון.

האם גישה של נאמנות לזכויות אדם מתירה בכלל להקריב את הסיכוי של אדם, של משפחה, של קהילה, להינצל מגירוש, מאובדן פרנסה, מפירוק קהילתי, על מזבח חישוב ספקולטיבי של מחיר במונחים של לגיטימציה לעוול?

ואחרי כל החישובים ואחרי כל הניתוחים, בסוף בסוף, זו לא החלטה של עורכי ועורכות הדין, ולא של הארגונים. זו החלטה של הקורבנות. הפלסטינים הם אלה שצריכים להחליט אם לעשות שימוש בבית המשפט של הכובש או להחרים אותו. בינתיים, אלפים מהם בוחרים לנסות את בית המשפט של הכובש מדי שנה. מחוסר ברירה, ממצוקה, אבל זו בחירתם.

מיכאל ספרד הוא עורך דין לזכויות אדם המייצג ארגונים, קהילות פלסטיניות ופעילים ישראלים ופלסטינים, ומחבר הספר "החומה והשער: ישראל פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם" (הוצאת כתר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf