להלך בין שתי גופות: לתרגם משורר עזתי בעת מלחמה

היה ערב סוער בירושלים; רוחות עזות, גשם זלעפות ואפילו – לרגע – שלג. כשנכנסתי באיחור לחלל הקטן והמחומם במרכז העיר, הופתעתי לגלות שהוא, למרות הסופה המשתוללת, מלא עד אפס מקום. המעמד נדמה כסצנה מחתרתית: חבורה של טיפוסי קצה ירושלמים התקבצה בחשאי, באמצע מלחמה, לשמוע שירה שנכתבה מן הצד השני של המתרס. הערב הוקדש לספר שירה שהוציא משורר עזתי. התיישבתי בדיוק כשמתרגמת הספר, רים ע'נאיים, סיימה את דבריה והתחילה לקרוא מאחד השירים, בערבית, ואז בעברית.

>> 27 חודשים בכלא על פוסטים: סיפורו של משפיען רשת שהושתק

מִי שֶׁבַּתְּמוּנָה נְסוֹגִים אֶחָד אֶחָד,

קוֹרְסִים כְּמוֹ קוֹלוֹ שֶׁל חָתוּל נִשְׁחַט.

מֵי שֶׁבַּתְּמוּנָה אֵינָם מַשְׁאִירִים רְוָחִים,

הָעֶצֶב מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם.

וַאֲנִי,

אֵינִי מַצְלִיחַ לָלֶכֶת אֶל בֵּיתִי,

הַמַּחְסוֹמִים תְּקוּעִים בַּגָּרוֹן,

וְהַמָּטוֹס הַקְּרָבִי

יָדוֹ אֲרֻכָּה מֵחַיֵּינוּ.

חוסאם מערוף (43), יליד העיר עזה, הוא משורר, סופר ועיתונאי עצמאי בעל רקע עשיר בשדה התרבות והעיתונות העזתי. בין היתר הוא שימש עורך מגזין תרבות, פרסם רומן וספרי שירה, וזכה בפרס לשירה מטעם מוזיאון מחמוד דרוויש ברמאללה. השירים בספרו החדש, "לבכות מול הנהר פעמיים", שיצא לאור בחודש שעבר בהוצאת "מטען", נכתבו במהלך מלחמת השמדה. זוהי שירה של תמונות, המתכתבת עם המראות שאנו נוהגים לצרוך בסרטונים ובתצלומים בשנתיים וחצי האחרונות – מראות שעינינו הורגלו אליהם מזמן. קריאה בשיריו של מערוף מוסיפה להם נופך חדש: גוף ראשון שמפיח חיים באובייקט.

"אני מכירה את חוסאם מהפייסבוק", מספרת ע'נאיים, ילידת ג'לג'וליה. "זה היה ממש בתחילת המלחמה והוא היה ב'סייף זון' – עדיין היה 'סייף זון'. הוא היה שואל אותי: 'מה קורה? מה העדכונים? את חושבת שהמלחמה תימשך?' ואני הייתי נותנת לו תקווה, סוג של תקווה, שהכול זמני. טעיתי".

כעבור זמן קצר נעקר מערוף עם משפחתו – אשתו ושני ילדיהם – מביתם שבעיר עזה, ולאורך המלחמה הם נאלצו לעבור שוב ושוב ממקום למקום. משלא נותר עוד מרחב בטוח, כשחברים ובני משפחה נהרגו וכל מה שהכיר בחייו קרס והפך לעיי חרבות ולמראות מעוררי אימה, כתב מערוף את שיריו. הוא החליט להוציא את הספר במהדורה דו-לשונית בלבד, בתרגום לעברית.

ע'נאיים (43) היא משוררת, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות וד"ר לתיאטרון. היא פרסמה שלושה קובצי שירה, תרגמה ספרות אנגלית ואמריקאית – בין היתר מיצירותיהם של ג'ויס, בוקובסקי ובורוז – וערכה את מדור הערבית בפרויקט הסיפור הקצר, וכן את כתב העת "נגד: בעד ספרות ערבית עכשווית".

"בהתחלה לא רציתי לתרגם את הספר הזה", היא מתוודה בשיחת הווידאו שלנו. "כשאיאת אבו שמיס, משוררת ומנהלת הוצאת מטען, פנתה אליי – קראתי, קראתי וקראתי. ישבתי עם עצמי וחשבתי: מה אעשה עם החומר הזה? לא חסרה לי ההתקפה מ-2021; עכשיו תהיה לי עוד מתקפה, מהצד השני".

"ההתקפה" בשנת 2021 אירעה לאחר שע'נאיים תרגמה את הספר "רודף העכוזים" של הסופר התוניסאי כמאל ריאח. הספר יצא לאור בהוצאת אפיק, כחלק מסדרת "9 ירחים" לספרות ערבית, וזכה להתעניינות בישראל. לאחר שריאח שיתף בעמוד הפייסבוק שלו ראיון שנערך עימו בתקשורת הישראלית, הוא מצא את עצמו תחת מתקפה ציבורית רחבה, הואשם בנורמליזציה ובשיתוף פעולה עם ישראל, ואיבד את עבודתו. עקב סכנה ממשית לחייו, הוא נאלץ להימלט מתוניסיה לקנדה. באותה תקופה ספגה גם ע'נאיים מטר של ביקורות קשות.

"אמרו שיש פה מישהי שתומכת בנורמליזציה, והלבישו עליי תמונה שהיא לא אני. הייתי הילדה המפונקת שמתרגמת לאנגלית, סופרת ומשוררת, ואפילו מעבירה קולות מערבית לאנגלית – סוג של חגיגה אוניברסלית בתרגום", מספרת ע'נאיים על התקופה שקדמה ל"נקודת המפנה" בחייה. "ההליכה בשדה מוקשים היתה הדבר הכי רחוק ממני. תרגום בשבילי היה מלאכה של גישור – גישור בין עמים וגישור בין שפות". התפיסה התמימה שלפיה אפשר להפריד בין תרגום למטען פוליטי התפוגגה ב-2021.

"אחרי יומיים כתבתי לאיאת והסכמתי, כי החלטה שלא לתרגם את חוסאם היתה בעיניי מאוד פחדנית. אם הוא היה אמיץ מספיק לקום ולהגיד שהוא רוצה תרגום, למה שאסרב? אם הבן אדם הזה, שיכול למות בכל רגע, קם ומושיט יד, מדוע שלא אחזיק לו את היד?"

להושיט יד מתוך ההריסות. רפיח, ב-25 בפברואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מה את חושבת על הטענה כי תרגום לעברית הוא בהכרח נורמליזציה?

"אני אענה לך דרך הבן אדם עצמו, שעכשיו, ברגע זה, לכוד בתוך עזה. זאת אומרת שהוא בסיכון גבוה, הרבה יותר מכמאל (ריאח). במניפסט שכתב, ושאנחנו או הוא מקריאים במפגשים, הוא אומר: 'בראש ובראשונה, חשוב להדגיש שלכל עם יש שיח תרבותי, תקשורתי וספרותי, שמייצג את זהותו ומשמש עדות לקיומו מול העולם. בזמני משבר, ובמיוחד בעיתות מלחמה, השיח הזה חיוני שבעתיים, שכן הוא הערוץ שמעביר את קולי, את עצמי, את זהותי, את חושיי ורגשותיי אל הצד השני של המשוואה. חשוב שהקורא העברי יחווה ולו לרגע את סבלנו, אפילו לדקה, לשניות בודדות, דרך שורה אחת בשיר'.

"מבחינתו, הוא לא מבקש עזרה", ממשיכה ע'נאיים. "הוא רוצה פשוט להושיט יד. לא בשביל לטפוח על הכתף של ישראלים ולהגיד להם שהכול טוב, לא. זה להושיט יד במובן של 'אתה צריך להקשיב לי ואני אקשיב לך'".

מִי הָגָה אֶת הַמִּשְׂרָפָה הַזּוֹ?

זֶה אֲשֶׁר נָתַן לַצָּבָא

אֶת מִשְׂחַק הַמָּוֶת

הִדְלִיק אֵשׁ גְּדוֹלָה

לַמִּבְחָן הָעֹז שֶׁלּוֹ.

וְאִלּוּ הָיְתָה לִי הַבְּחִירָה,

הָיִיתִי שׁוֹלֵחַ אֶת הַחַיָּלִים

לַמִּרְפָּאוֹת לִבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ.

בזמן שתרגמת, אני מניחה שכל הזמן היה לך בראש את הקורא העברי.

"ברור".

היו רגעים, מילים או משפטים שחשבת: "את זה הם לא יוכלו לקרוא?" או שהרגשת מתח לגבי האופן שבו הדברים יתקבלו?

"חד-משמעית. כי יש שם איזושהי דמוניזציה, שאני ממש מבינה אותה. דמוניזציה בעיני אדם שבפעם הראשונה פוגש את הכובש שלו. פעם ראשונה. תארי לעצמך שזה אדם שאין לו כלום בתור אזרח. עזבי עכשיו את כל הסכסוך – בתור אזרח. אני חושבת שזו אותה הרגשה בדיוק שהיתה ליהודים שפגשו בנאצים שטבחו בהם ושרפו. מה עובר על אדם כזה ברגע שהוא כותב ומתעד בכמה מילים? מה נהיה לו בראש? או שתיקה מוחלטת ועדינות של מי שהולך למות, או דמוניזציה".

אני מרגישה שכשהוא אומר שהם חולי נפש, ולא מפלצות, הוא עושה בעצם ההפך מדמוניזציה. זה כמעט תמים, או לפחות עושה הנחות.

"לא. אם תקראי את השיר מההתחלה, תביני שהוא פועל מעמדה של כוח, לא מחולשה. זו לא נקודת תורפה. הוא מתעלה על הסיטואציה. כשהוא פונה ואומר לו, לחייל, 'אני חלש, אבל אתה צריך להיות בבית חולים לחולי נפש', זו נקודת חוזקה. ואני חושבת שזה תרגיל מאוד חזק שהוא עושה".

אז כשאת מתרגמת את חוסאם מערבית לעברית, את המושמד לשפה של המשמיד, זה אקט של כוח, של עוצמה.

"בטח. כי את מרגישה שהוא כמעט מתחת לאדמה. קודם כול צריך להוציא אותו, את יודעת, לנער אותו מכל העפר, להחזיר אותו לחיים".

את חוסאם.

"בטח. להחזיר אותו לחיים. חד-משמעית".

בטקסט שפרסמת בפייסבוק כתבת על תרגום כאקט של הישרדות.

"כן. אני אוסיף משהו למשפט הזה, שהבנתי עכשיו שחשוב מאוד: תרגום כמרחב פגיע. זה לא תרגום של להשאיר חותם, כמו שחוסאם אומר. הוא כותב את ההלם שלו – ואני מעבירה רק את ההלם. זה אירוע פנימי; אין כאן סימנים מאוד מדויקים. לכן, בעבודת התרגום הזו לא היה משהו מדויק, מילה במילה, כי את מתרגמת עולם פנימי פגיע – והכול פצעים, והכול פערים. אתה נמצא שם בתור מתרגמת, ואת לא מתרגמת מילים, כי מילים נהיות חלולות. כל העיסוק שלו, וכל הדיון בתוך השירים, הוא ביחס שלו לשפה – הקשר שלו לשפה. והיא כל כך חלולה בערבית, וכל כך חלולה מן המשמעות המסורתית של שפה, של הסמיוטיקה של המילים, של סדר המילים. המטפורה היא מטפורה מחוללת; היא מחללת ומחוללת. אז איך את עושה את זה בתור מתרגמת?"

את יכולה להגיד עוד קצת על המילים והשפה בערבית שאיבדו את המשמעות?

"אתאר לך תמונה שאני חושבת עליה: זה להלך בין שתי גופות, ולא להלך בין שתי שפות".

כי גם העברית היא גופה?

"גם. וגם, את יודעת, אני כל הזמן חושבת, ברקע, על זה שאנחנו במהלך המלחמה עוסקים רבות בעסקאות חליפין. עסקאות חליפין של גופות; מוסרים גופות מצד לצד. זה הציר המרכזי שסביבו סבים כל העת במלחמה. אז איך אני אסתכל על שפה?"

עסקאות חליפין של גופות. פלסטינים נקברים בקבר אחים ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-30 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מעניין, כי כשקראתי את השירים הדימוי שהיה לי בראש הוא של אוויר שנכנס לגוף חסר חיים, וממלא אותו.

"נכון. ואגב, הערבית שם היא ערבית מוזרה מאוד. אני קראתי את חוסאם לפני המלחמה, ותמיד הרגשתי שהוא נמצא בקו עדין, והוא רוצה לרצות את השירה הערבית, להיות תחת הכנף שלה. אבל כאן פתאום יש תפנית. יש ערבית אחרת, ערבית של מלחמה. זו שפה מלחמתית שלא נמצאת באיזשהו מקום מרוחק ופואטי. זה לא ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן ולא אל-מותנבי. זה משהו אחר לגמרי. זו שפה מוזרה, שפה שלא חוצה – היא לא עוברת את הדברים. היא נכנסת בתוכם".

הָיְתָה לִי הָרֵיקוּת

שֶׁבָּהּ נִכְנַסְתִּי תָּמִיד בַּאֲדִישׁוּת,

אֲבָל תָּמִיד מָצָאתִי בָּהּ

צְחוֹק שֶׁחִכָּה לִי.

כָּעֵת אֲנִי חַי בְּתוֹךְ חֹר שָׁחֹר.

וְכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַבְחִין בַּדֶּלֶת

אֲנִי רוֹאָה אֶת הַכְּלָבִים עַל הַסַּף,

טוֹרְפִים אֶת בְּשַׂר בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי.

למה לתרגם לעברית?

"כל שאלה ישירה בנוסח 'למה את מתרגמת לעברית?' היא, בעיניי, שאלה אטומה ועיוורת להקשר. כי היא כל כך מסוגרת בתוך עצמה, לא נפתחת. צריך לשאול את השאלות אחרת. אחרי 7 באוקטובר, אני חושבת שאת כל ההגדרות בז'רגון – מה זה פלסטיני, מה זה ישראלי, מה זה יהודי, מה זה ערבי, מה זה תרגום – צריך להגדיר מחדש. צריך להקריס הכול, להרוס. להרוס ולהגדיר מחדש. וזה תהליך ארוך טווח. צריך להתפשט טוטלית מכל המונחים, מכל סוגי השיח. כל שיח שהוא טעון היסטורית, רגשית – פשוט לוותר עליו. זה כמו לעבור מעין שכול. ואחרי שכול, אחרי שעוברים את נקודת השכול, האדם כבר אינו אותו אדם".

מה היית רוצה, או מה קיווית שהספר הזה יחולל עבור הקורא הישראלי?

"כלום. אני לא רוצה לחולל כלום. אני רוצה רק שיקשיבו.

"אני רוצה להמשיך את המלאכה הזאת. כששואלים אותי: 'למי את מתרגמת? האנשים האלה בכלל מקשיבים לך? האם האנשים האלה בכלל בני אדם אחרי מה שקרה?' זה אלים. השאלה עצמה, 'למי את מתרגמת?', היא אלימות. אלימות שמופנית גם כלפיי כמתרגמת וגם כלפי הקהל שכן רוצה להקשיב. עובדה, הספר הזה מגיע לאנשים.

"אז אני יכולה לעשות את זה גם עם קולות אחרים. ואם ישאלו אותי: למה את מנסה? זה כדי להיות נחמדה? – אני אענה: לא. אתם רוצים להגיד שזה שלל מלחמה? שהעברית היא שלל מלחמה? תגידו. אתם רוצים להגיד שאני אוהבת את השפה? תגידו. אתם רוצים להגיד שאני משת"פית? תגידו. משת"פית של תרבות ושל ספרות? כן. חד-משמעית".

ואת אוהבת את השפה העברית?

"מאוד. אחרת לא הייתי מצליחה להתמודד איתה".