לאנשי החינוך אסור לשתף פעולה עם השתקת הכיבוש

לפני כשנה לקחתי קבוצה של חניכי מכינה קדם צבאית המזוהה עם השמאל לסיור בחברון. עמדנו איפה שפעם היה השוק המרכזי של העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בשטחים הכבושים. סיפרתי להם על הרחובות שעליהם אסור לפלסטינים ללכת, ה"סטריליים", כמו שכנינו אותם בצבא. על העוצרים והסגרים הרבים שצה"ל מפעיל שם, על מגבלות התנועה. סיפרתי על מדיניות ההפרדה ועל המחירים הכבדים שהיא גובה מתושבי העיר הפלסטינים, למרות שמה שהתחיל אותה היה הטבח במערת המכפלה במהלכו מתנחל מקרית ארבע רצח 29 פלסטינים ופצע 125. פתאום אחת החניכות שאלה: "תגיד, למה פשוט לא מוציאים מכאן את כולם?". בקטע טוב היא אמרה את זה. בתמימות. לטובתם.

כבר ארבע שנים שאני מדריך סיורים בשטחים הכבושים מטעם ארגון שוברים שתיקה. במהלך התקופה הזו פגשתי בני נוער רבים ממסגרות שונות – מכינות קדם צבאיות, בתי ספר, תנועות נוער, גרעינים ועוד, ובשנתיים האחרונות נדמה לי שאפשר לזהות הידרדרות והשטחה עקביות של השיח. הידרדרות זו לא נולדה מתוך עיוורון "טבעי" או "מולד". היא תוצר של ניסיון השתקה אקטיבי ואסטרטגי, המיושם על המחנכים בתנועת מלקחיים: חוקים ממשלתיים והנחיות של השר, מלמעלה; והסתה והפחדה בוטה, נגד כל מה שמריח 'שמאלני' מצד התלמידים והוריהם, מלמטה.

הידרדרות השיח באה לידי ביטוי יותר מכל בחששם ההולך וגובר של אנשי חינוך להפגיש את התלמידים עם גורמים המתעמתים עם הכיבוש באופן ציבורי וישיר, כפי שאנחנו ב"שוברים שתיקה" עושים כבר מעל ארבע עשרה שנה. מחוללי ההסתה מלמעלה מספקים להם תירוץ שקרי לכל עת: שוברים שתיקה קוראים לסרבנות, הם מדברים בחו"ל, הם נגד ישראל וכו', אבל התוצאה הרצויה תמיד זהה – התחמקות מלדבר על הכיבוש, להכיר בקיומו ובמחיריו, ולקחת עליו אחריות כישראלים.

מנכ"ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, נעצר במהלך אחד הסיורים בדרום הר חברון (צילום: תעאיוש)

כשאנשי חינוך משתפים פעולה עם השתקת הכיבוש, הם לא רק מוותרים על מילוי תפקידם כחלק משומרי הסף של השיח הדמוקרטי, אלא גם יוצרים ואקום שאליו נכנסים בקלות רעיונות מסוכנים, אלימים ואנטי דמוקרטיים. מכאן ועד גילויים של גזענות, נקמנות, שנאה ואלימות – הדרך קצרה להחריד. מחשש לאבד את מקום עבודתם, לחטוף ברשתות החברתיות, או סתם להסתבך עם הורים עצבניים, מחנכים רבים ממהרים לקבל את הדין ונמנעים מלערער על גזירת ההשתקה. כך הם מלמדים מבלי משים את חניכיהם שיעור אחר והרסני – כיצד השלמה עם השתקת צד אחד מאפשרת השתלטות של שיח אלים וקיצוני מהצד השני. במבחן התוצאה: אינדוקטרינציה.

חשוב לציין, יש עדיין מחנכים שמוכנים להיאבק. ביום ראשון האחרון הזמין מנהל "תיכונט" רם כהן את אבנר גבריהו (מנכ"ל הארגון שלנו) ונציגים מארגונים נוספים לדבר עם תלמידיו במסגרת פעילות לציון יום רבין, שעסקה בסוגיות פוליטיות וחברתיות שונות בחברה הישראלית; יש מנהלי בתי ספר שסירבו לשתף פעולה עם הנחיות משרד החינוך לציין את יום הזיכרון הממלכתי לרחבעם זאבי; מנהלים אחרים סירבו להפריד בין בנים ובנות בפעילות ספורט שיזם משרד החינוך. ובאותה נשימה, מול כל אלה, ניצבים פרשת אדם ורטה שפוטר עקב "צמצומים"; המחנכת טלי מזרחי שהתפטרה עקב לחץ של הורים; ביטול מפגש של תלמידים עם משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות, ועוד.

מערכה סוערת מתנהלת כיום על אופיין של המדינה והחברה הישראלית. מוסדות חינוך הם אולי אחד המעוזים האחרונים שיבלמו את הקריסה, ועל כן הופך תפקידם של המחנכים גורלי וקשה מיום ליום. אך בכדי שקולות המצדיקים, בתמימות, נקמה אלימה, ענישה קולקטיבית וטרנספר בכפייה של מיליוני בני אדם לא יתורגמו יום אחד למעשים, אנחנו חייבים לדבר ולשמוע את האמת על הכיבוש.

ואולי קל יותר יהיה למחנכים לעמוד מול ניסיונות ההשתקה והלחצים, מלמעלה ומלמטה, אם ישמרו במחשבתם כנורת אזהרה את השאלה ההיא של אותה נערה מהסיור, שהדהדה הלך רוח ציבורי והציעה לתומה לגרש אותם מביתם במאות אלפים. אולי כך נזכור כולנו שבכל כניעה להשתקה, הרכנת ראש בפני שלילת חופש הביטוי, ואימוץ השיח השטוח של בעדנו או נגדנו – אנחנו יוצרים ואקום רעיוני מסוכן שאליו מיד מתגנב החושך, ונחנך.

עידו אבן-פז הוא רכז הפעילות החינוכית של ארגון שוברים שתיקה. את שירותו הצבאי עשה בתותחנים.