לא לדבר ערבית, לא לשיר חזק מדי

"התפקיד שלנו הוא להישאר פה, להחזיק מעמד על האדמה הזאת". מימין: ג'ואן ספדי, תאמר נפאר, עאמר חליחל (צילומים: נדין נאשף, טארק זנאתי, סהיר עובייד)

מתישהו בשנות ה-80, דודה שלי לקחה אותי לדיזנגוף סנטר. זה היה הקניון הראשון שראיתי בחיים. בכניסה, עוד לפני האורות, החנויות, המדרגות הנעות וכל הדברים שנראו כמגיעים מכוכב אחר, היא התכופפה אליי ואמרה בלחישה צעקנית: "אל תדבר ערבית".

מוזר שהיא אמרה את זה בעברית. לא "תיחכיש ערבי". כאילו גם האזהרה עצמה כבר עברה בידוק ביטחוני.

נכנסתי. לא דיברתי. קניתי קלמר שקוף שבתוכו מים ודגי נייר צבעוניים שוחים, עם עפרונות ומחקים שכמו ראו עליהם שהגיעו מתל אביב, שגם היא נחשבה אז כוכב אחר מלוד. חזרנו ללוד. סיימתי בית ספר. הדגים מתו. אני שרדתי.

גדלתי. עליתי במשקל. כבר לא הייתי ילד קטן שנגרר לתוך קניון עם המשפט המפלצתי "אל תדבר ערבית". עם הזמן הסתכלתי למשפט הזה בעיניים, הקטנתי אותו כמו תולעת וקברתי אותו. לא ידעתי שיבוא יום ואוציא את חפירה כדי להחזיר אותו. לא כגופה, אלא כתולעת שגדלה בחושך.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"אם יהודים זורקים הערות, או מנסים לפתוח בשיחה על המצב, תגידו: לא יודע". ככה אמרתי לילדים שלי.

העמדתי את המשפט הזה מול הגוף הנמוך והרזה שלהם, בדיוק כמו שדודה שלי העמידה אותו מולי. רק שהפעם ראיתי אותו לא בעיניים של ילד, אלא בעיניים של אבא. הוא כבר לא נראה לי כמו מפלצת, אלא כמו חבר. חבר שיעזור לנו לשרוד לא רק את דיזנגוף, אלא את תל אביב, את לוד, את כל המקום הזה, את הזמן הזה, ואת "בעלי הבית" שחברו יחד נגד הפלסטינים בארץ.

אצל הילדים שלי זה מסובך יותר. אני שתקתי ערבית שעה, חזרתי ללוד והעולם חזר לעצמו. אצלם הפער הוא בין שמיים לארץ, בין המציאות לטיקטוק. בזמן שאני השתקתי אותם, הטיקטוק צעק. כל סרטון שני היה פלסטין: אוקיינוס של אנשים שמרימים דגל, קול, סולידריות. והילדים שלי – שני דגים באקווריום, מחוץ לאוקיינוס החופשי הזה.

ככל שהעניין הפלסטיני הרחיב מעגלי תמיכה בעולם, כאן המעגל היחיד שנוצר היה טבעת חנק סביב פלסטינים. בזמן שהעולם התאהב בדימוי של פלסטין, יותר ויותר ישראלים חמושים פחדו מהפלסטינים הלא-חמושים שלידם.

אני חי בתוך הפער הזה.

מאז 7 באוקטובר כמעט שאין לי הופעות בארץ. אני רואה בטיקטוק ובאינסטגרם איך אומנים פלסטינים שחיים בחו"ל ממריאים: פסטיבלים, ראיונות, קהלים, חופש. ואני שמח בשבילם. באמת. אולי זו השליחות שלהם, להסתובב בעולם ולצעוק מילים שצריכות להישמע, בלי שאיזה אבו עלי ישתיק אותן.

נראה שהשליחות שלנו פה היא אחרת: לשרוד את המקום. לשרוד את החושך. לא לפרוץ, לא להמריא – רק לא למות. ללמוד לגדול בחשכה, ממש ללמוד מהתולעת. ואם אני לא מצליח לצאת אל האור, אז לפחות אמצא לי חברים בחשכה. כי הלבד חשוך יותר.

מתוך התחושה הזאת פניתי לשני אומנים פלסטינים שחיים ויוצרים כאן: המוזיקאי ג'ואן ספדי והשחקן עאמר חליחל. שניהם, כל אחד בדרכו, התחילו ליצור בשנתיים האחרונות אומנות שקטה יותר, עירומה יותר, ביתית יותר. לא מפני שהכאב קטן, אלא מפני שהרעש כבר לא הגיוני לתקופה הזאת.

"התפקיד שלנו הוא להחזיק מעמד"

עם ג'ואן ספדי דיברתי על המופע החדש שלו, "שירים ערומים" (أغاني عارية). הוא מתאר קהל שלא מחפש בידור רגיל.

"אנשים מתגעגעים לסוג הזה של מפגש", אומר ספדי, "מפגש תרבותי שהוא לא בדיוק הופעה. יש בו שירים ויש בו דיבור. אנשים יושבים אחד ליד השני, שומעים משהו פוליטי שאיננו נאום פוליטי.

"אנחנו שומעים שירים ולא מרגישים אשמה, כי השירים האלה נמצאים איתנו בתוך הסיפור. הם מבינים אותנו. הם באים מאותו מקום שאנחנו נמצאים בו".

לדבריו, הקהל היום "רגיש, מקשיב, צמא לדברים ברורים – ובאותו זמן פוחד. פוחד לבוא. פוחד שתבוא משטרה. כולם מזועזעים, אבל כולם צריכים את זה. לפעמים הצוות שלי ואני מרגישים ששחררנו אותם ממשהו. אנשים צריכים את זה עכשיו יותר מתמיד, משהו שהוא יותר מנטו בידור".

אחרי 7 באוקטובר, ספדי התחיל לשאול את עצמו מה התפקיד של אומני הדאח'ל, "הפְּנים", כלומר הפלסטינים אזרחי המדינה.

"בהתחלה, עוד לפני שנחשפו ממדי הג'נוסייד, שאלתי את עצמי אם כדאי לי להוציא שירים בעברית. אפילו כתבתי בעברית. חשבתי שהתפקיד שלי הוא להגיד להם: 'רגע, חבר'ה, אתם הולכים לכיוון הלא-נכון'. אבל אז הבנתי שאין עם מי לדבר. השד יצא מהבקבוק. אז אמרתי לעצמי: אדבר איתנו".

אבל גם התשובה הזאת לא סיפקה אותו.

"מי זה 'איתנו'? אנשים שנקרעים לגזרים? אנשים שמתים? אולי בכלל לדבר עם זרים?". בסופו של דבר הוא הוציא באנגלית את השיר I Am the Semite. "כמעט לא ישנתי מרוב פחד", הוא אומר. "ממש חיכיתי שידפקו לי בדלת".

שירים אחרים נשארו במגירה, והיו שירים שהפסיק לבצע על הבמה. ומתוך כל השאלות האלה, הוא אומר, הגיעה גם תשובה.

"היו לי מחשבות רבות על התפקיד שלנו כפלסטינים שחיים פה. בסוף הגעתי למסקנה שהתפקיד הוא פשוט להישאר. להישאר פה ולהחזיק מעמד על האדמה הזאת, כי אנשים באמת מהגרים. אם תסתכל על האלבום שלי, دمعة قهر ('דמעת כאב'), כולו בעצם אומר: בואו נישאר פה. לא רק להישאר פיזית. גם נפשית".

אני מכיר היטב את שיריו של ספדי ואת הכישרון שלו לשחק במילים, לכן קצת התפלאתי על השם הישיר הזה, "דמעת כאב". אבל ככל שהקשבתי לראיון איתו, שוב ושוב, הרגשתי שגם המילים הופשטו ממשמעותן. אני מתקשה אפילו למצוא את התרגום המדויק למילה قهر. זה לא בדיוק כאב, אלא סבל שנובע מדיכוי, מעוול ומחוסר אונים מול כוח גדול ממך.

ספדי מספר שכמו רבים אחרים, גם הוא שקל לעזוב.

"בשלושת החודשים הראשונים (אחרי 7 באוקטובר; ת"נ) חשבתי להגר. המזוודות היו מוכנות. כל פעם אמרתי לאשתי: יאללה, אולי מחר. אולי מחרתיים. אבל ברגע שהחלטנו שאנחנו נשארים, גם נפשית, הכול התחיל לזרום. מאותו הרגע לא רק השירים, אלא גם השיחות עם אנשים או הפוסטים והסרטונים שפרסמתי – כולם נבעו מהלך הרוח הזה: אני האומן הפלסטיני שקיבל את כל הסימנים להגר, ולמרות זאת בחר להישאר".

לדבריו, גם הקהל מרגיש את זה.

"זה לא ישנה את ההחלטה של אנשים וגם לא את המציאות. אבל זה עוזר להשלים ולחיות עם ההחלטה העכשווית. מהמקום הזה חזרתי להופיע, בקטנה. לשתף את הקהל ברגשות שלי, שהם בעצם הרגשות שלהם, כי כולנו חיינו את זה".

כשאני שואל אותו מה התפקיד של האומן הפלסטיני היום, הוא עונה באנגלית:

"To balance or to regulate".

ואז מתרגם:

"לווסת את התחושות של החברה שלנו כאן".

ואז הוא מוסיף עוד מילה:

"לתעד".

"אני שונא את המילה הזאת", אני אומר לו. "מחקתי אותה מהלקסיקון שלי".

את דרכי כאומן התחלתי כדי לתעד את מה שקורה בשכונה שלי ולספר על כך לעולם, מתוך איזו תחושת החמצה מכך שבנכבה לא היו מצלמות ולא אייפונים, ושאילו רק סבא היה עושה סלפי כשהוא גורש מיפו לאשקלון ואז מאשקלון ללוד, אז העולם היה רואה והצדק היה נעשה. ועכשיו, מול אוקיינוס המידע מעזה, מול מאות אלפי סרטונים שמתעדים את הפשעים הנוראים ביותר ברזולוציות הכי גבוהות, כלום לא קורה.

ספדי מתעקש.

"אתה רואה מול העיניים איך ההיסטוריה עוברת זיוף. ממש עכשיו. אז אתה אומר לעצמך שבתוך כל הסחף הזה, גם האמת של השיר שלך חייבת להיכנס. היא חייבת לשבת שם".

אני מקשה שוב.

"אבל מה חשיבות השיר כאשר לנגד עינינו מאות אלפי עזתים מתעדים את הפשעים, וגם זה נעלם בתוך הזרם?"

"אין השוואה", הוא עונה. "יש מי שתפקידו לתעד את הג'נוסייד. אתה, כאומן, מתעד את מה שאנחנו מרגישים ביחס למה שקורה. אני מתעד רגשות. תיעוד רגשי".

ספדי מדבר על השינוי שחל בתהליך הכתיבה.

"פעם הייתי כותב ואז מצנזר. היום אני מצנזר תוך כדי חשיבה. עצם העובדה שאני מוציא שיר מקפלת בתוכה את המחשבה שאני חושף את עצמי למעצר".

השינוי ניכר גם בבמה שעליה הוא מופיע עם תוכניתו החדשה.

"הבנתי שמוזיקלית, כל גודש הכלים והרעש אינו מתאים לתקופה ולאבל. רציתי להסתנכרן עם הכאב והשקט שאנחנו חיים בהם".

אני מקשיב לו ומבין שגם אצלי משהו דומה השתנה. גם אני מוצא את עצמי יושב יותר על הבמה, מדבר יותר בשקט, מקשיב יותר לקהל. ממש אווירה ביתית.

"האמנו למשהו שהתברר כשקר"

כמה ימים מאוחר יותר, כשאני מגיע לראות את ההצגה החדשה של עאמר חליחל, אני מגלה שגם אצלו הבית הפך לבמה: מינימליסטית, כמעט חשופה.

בהצגת היחיד החדשה שלו, "אנא מן הונאכ" (أنا من هناك, "אני משם"), הוא לא נכנס לבמה עם מוזיקה דרמטית ולא מגיח מתוך חושך תיאטרלי, אלא פשוט פותח את הדלת. הקהל מחכה בחוץ, וחליחל מכניס אותו פנימה כמו לביתו. רק אחרי שכולם מתיישבים, הוא מתחיל. חליחל אפילו עודד מישהו שהטלפון שלו צלצל לענות, ואמר: "זה בסדר, תרגיש בבית".

"זה לגמרי קשור לג'נוסייד", הוא אומר. "סתמו לנו את הפה, הבנו שהמשחק ששיחקנו קודם לא היה אמיתי. האמנו למשהו שהתברר כשקר. השולחן התהפך לנו על הראש".

החזרה לבית, מבחינתו, היא חזרה למקום היחיד שנשאר אמיתי.

"ברחוב ובמרחב הציבורי אתה תמיד קצת מעמיד פנים. עוטה מסכה, מגן על עצמך. בבית אתה מתפשט וחוזר להיות אתה. בתקופת הקורונה גילינו מחדש את הבית, ואז הגיע הג'נוסייד והחזיר אותנו לשם. כי פתאום הבנו שכל מה שחשבנו שאפשר להגיד בחוץ, כבר אי אפשר לומר".

חליחל מתאר משבר אמון עמוק לא רק ביחס למציאות, אלא גם ביחס לאומנות עצמה.

"חשבנו שנוכל לצעוק מה שאנחנו רוצים בהצגות, באומנות, במדיה. פתאום גילינו שהקול שלנו לא משנה כלום. לא מועיל ברגע האמת. חשתי שכל מפעל החיים שלי התערער. למה אני עושה את זה? בשביל מחיאות כפיים? הרי כל החיים קישרתי את האומנות שלי לעם שלי ולפוליטיקה. ואז, ברגע המבחן, היה בלתי אפשרי לעשות את זה. אם האומנות שלי פוליטית, ועכשיו משתיקים אותנו ואני שותק, אז מה עשינו?"

התחושה הזאת שינתה גם את הדרך שבה ניגש להצגה החדשה.

"לא רציתי עוד הפקה, עוד תפאורה. לא רציתי להיות חלק מהמשחק הזה ולהעמיד פנים שהכול ממשיך כרגיל. הרגשתי שאני חייב לבוא כמו שאני".

לדבריו, זאת גם אחת הסיבות שההצגה הפכה לאישית כל כך.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"הבאתי את הפרטי לבמה כי לא רציתי לשחק יותר. איזו תועלת יש בדמות שאני משחק כשאני עצמי כבר לא מאמין ביכולת שלה להשפיע? רציתי שעאמר ידבר. לא השחקן. זה היה צורך בסיסי שלי. לא עניין אותי אם אופיע עם ההצגה פעם אחת וזהו. לא שאלתי את עצמי כמה אנשים יבואו. זאת היתה הצגה שנבעה ממני, בשבילי. אחר כך גיליתי שהיא גם בשביל כולם. כולנו מבולגנים רגשית, כולנו איבדנו שייכות ומנסים למצוא אותה מחדש, לפחות את נקודת ההתחלה שלה.

"כולנו איבדנו שייכות. פעם היינו יוצאים להפגנות, צועקים ומרגישים שאנחנו חלק ממשהו. כשהשתיקו אותנו, הרגשנו אשמים. לא רק כאילו בגדנו בעזה. בגדנו בעצמנו. הפסקנו להיות אנחנו. אנשים הגיעו ל'אנא מן הונאכ' גם כדי לחפש את עצמם מחדש".

אבל "אנא מן הונאכ" לא נולדה כך.

לפני המלחמה, ההצגה בכלל נקראה "יאקול א-שאער", כלומר "אומר המשורר".

"במקור ההצגה היתה בנויה בעיקר משירה", אומר חליחל. "היו בה שייקספיר, סונטות, שירה בערבית, באנגלית. הסיפורים היו שם רק כדי להוביל לשיר הבא, מעין קישוריות. הסיפור האישי שלי כמעט לא היה קיים. אחרי הג'נוסייד הכול הרגיש לי לא רלוונטי".

מה שהשתנה, הוא אומר, לא היה רק הטקסט, אלא נקודת המוצא.

"הרגשתי שאם אני רוצה לחזור לבמה, אני חייב להתחיל באמת שלי. קודם כול להגיד את המינימום: נכשלתי במבחן. כל החיים אמרתי שהאומנות שלי קשורה לעם שלי, ואז הגיע רגע שלא הצלחתי להגיד את מה שרציתי. אם אני רוצה לחזור, אני חייב להתחיל משם".

לדבריו, גם הסיפור האישי שלו קיבל משמעות אחרת.

"הרבה פעמים חשבנו שאנחנו צריכים להראות לעולם הערבי שישראל לא חדרה אלינו, שאנחנו עדיין 100% פלסטינים. גם זה הפך למשחק שנמאס לי לשחק. אני זה אני. אני מן הונאכ. כמו שיש פלסטינים בדיאספורה ובגלות, בגדה, בעזה, במחנות פליטים – כך יש גם שני מיליון פלסטינים שעדיין פה, ואני מפה.

"משהו בג'נוסייד הפריד בינינו לבין עזה, כאילו מדובר בשני סיפורים שונים, ואני כל הזמן שאלתי את עצמי איך מחברים אותנו שוב. איך אומרים שאנחנו אותו סיפור, אף שהזוועות שם הן מעבר לכל מה שניתן לדמיין. אם הייתי מספר רק את הסיפור של עזה, זה היה כאילו אני רק מביע סולידריות. לכן הייתי חייב להביא את הסיפור שלי, שיוביל אותנו שוב עד לעזה, כדי ששני הסיפורים יחזרו להיות אחד. עזה היא הסיפור, אבל גם מה שסבא שלי עבר, מה שאבא שלי עבר ומה שאני עברתי. זה הכול חלק מהדרך שמביאה אותי למקום שאני נמצא בו היום".

הרגע שהכריע את הכיוון של ההצגה היה כשחליחל קרא את שירו של רפעת אל-ערעיר, המשורר והמרצה מעזה שנהרג בתקיפה ישראלית בדצמבר 2023. השיר "If I must die, you must live to tell my story" ("אם נגזר עליי למות, עליך לחיות כדי לספר את סיפורי") הפך אחרי מותו לאחד הטקסטים הפלסטיניים המצוטטים ביותר של המלחמה.

"יש פה מישהו שממש אומר לך מה לעשות", אומר חליחל. "הוא אומר: 'ספרו את הסיפור שלי'. אני לא יכול לעצור ג'נוסייד, אבל כל חיי אני מספר סיפורים. אז למה לברוח מזה? מישהו מבקש ממך לעשות את המומחיות שלך. זה מקומך בעולם".

אני שואל אם בזמן הכתיבה הוא צנזר את עצמו, או שהצנזורה כבר הוטמעה בגוף אחרי יותר משנתיים של השתקה. אולי השנתיים האלה היו מעין שוטר פנימי שחתך ממנו מספיק פיסות חופש, כך שכשהגיע לכתוב, כבר היה מצונזר.

"השנתיים לא היו שוטר", הוא עונה. "הן היו כלא. מרחב החירות נהיה צר יותר. פתאום המחאה היא לא למען חיים חופשיים, אלא נגד הכלא. זה משנה את הסטנדרטים. מחאה למען חופש שואלת איך לחיות. מחאה נגד כלא שואלת דברים בסיסיים יותר: מתי פותחים את התא כדי שנראה קצת שמש".

המאבק על חופש הביטוי והמחאה, אומר חליחל, איננו אובדנות אומנותית. "אם אומרים לי 'תבטל את כל הקטע על עזה', אז לא. אני מבטל את ההצגה ואת עצמי. אבל אם יש דברים שאני יכול למצוא בהם את עצמי בלי לסכן את עצמי או את מהות ההצגה, זו החובה שלי למצוא אותם. אני לא בא בגישה התאבדותית. הרעיון הוא שההצגה תימשך".

ואולי בזה טמון ההבדל בין בידור לאומנות: בידור הוא פריבילגיה. אומנות היא צורך. גם בעזה, למרות הכול, אנשים המשיכו וממשיכים ליצור. לא כי היה להם נוח, אלא כי לפעמים יצירה היא הדרך היחידה להיזכר שהיינו בני אדם.

כשאני שואל את חליחל איך בכלל אפשר להמשיך ליצור אחרי ג'נוסייד, הוא מחזיר את השאלה אליי. "דווקא אנשים בעזה המשיכו ליצור אומנות. כל ההצגה שלי קיבלה את הדרייב שלה מאדם תחת ג'נוסייד שעדיין יצר. אז שאני אגיד שאני לא במצב ליצור? זאת כבר פריבילגיה".

"I'm not privileged enough to give up", אני מצטט משפט שאינני זוכר מי אמר.

"כן, אנחנו פריבילגים ביחס לעזה. אנחנו לא תחת השמדה פיזית כמו ברצועה. אנחנו פריבילגים ביחס לגדה, כי חלקנו עדיין יכולים לטוס. ואומנים פלסטינים עם דרכון זר פריבילגים ביחס אלינו, כי הם יכולים להסתובב בעולם ולומר בקול את מה שאנחנו מחניקים בגרון. ועדיין, אנחנו פה לספר את הסיפור שלנו ושל אלה שלא יכולים לספר".

הכנת הכתבה הזו, ניסיון ראשון מסוגו בשבילי, נבעה מההרגשה שנשארתי לבד בתוך הלבד. אחרי השיחות עם ספדי וחליחל נותרתי מבולבל יותר. החשכה תמיד לובשת צורה של ריקנות שחורה, אך הרגשתי שהחשכה הנוכחית מבולגנת: הרבה דברים, הרבה תחושות, הרבה עבר, הרבה הווה – ואולי לא הרבה עתיד. העובדה שחיכיתי יותר משנתיים שלמות כדי לנהל שיחה אמיתית על פחד וגבורה צרמה לי. שיחה עם אנשים שהיו בחשכה שלהם, שהיא גם שלי.

אחרי יומיים של האשמה עצמית נרגעתי, כי הבנתי שתחושת האשמה והניתוק מהשייכות לאחרים הם עוד שכבה בחשכה הזו. במילים אחרות, בעצם היציאה למסע התרפויטי הזה כבר קילפתי שכבה אחת של אפלה. כנראה שלכל זמן יש תפקיד, ולנו יש תפקיד בתוך הזמן הזה.

אולי זו מהותה של האומנות הפלסטינית כאן עכשיו: לא מיקרופון שמבטיח לשנות את העולם, אלא דלת שנפתחת מבפנים. לא במה גדולה, אלא בית. לא תשובה, אלא מקום שבו אפשר לשבת יחד בחושך, בלי להעמיד פנים שאנחנו לא מפחדים.

ואם כבר נגזר עלינו להיות דגים באקווריום בזמן שהאוקיינוס בחוץ גועש, אולי לפחות נלמד לזהות זה את זה דרך הזכוכית.