newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא היה שום צורך להרוס את בית משפחת סאלחייה

צביעת שטחים לצורכי ציבור, ללא התחשבות במצב הקיים וללא שיתוף התושבים, היא פרקטיקה מקובלת במזרח ירושלים. למרות זאת, המקרה של משפחת סאלחייה היה חריג: במקרים דומים אחרים עיריית ירושלים השתמשה בשטחים הפנויים בלי לגעת בבתי המגורים

מאת:

בלילה שבין שלישי לרביעי, בשלוש לפנות בוקר, בקור מקפיא, פונתה משפחת סאלחייה מביתה בכוח. זמן קצר לאחר מכן החל הבולדוזר להרוס את הבית. עד שעלה הבוקר, כל שנותר הוא גל שברים והריסות.

האיומים הרבים על תושבי שייח' ג'ראח, העולים לכותרות מדי כמה שבועות או חודשים, מצטברים לכדי תמונה עגומה של ניסיונות מתמשכים לסלק את תושביה הפלסטינים של השכונה. בתוך תחושת הכאוס והאיום הכלליות, פועלים מגוון של מנגנונים – משפטיים, קניינים, מינהליים, ותכנוניים, שבאמצעותם מצדיקה המדינה את הפעלת הכוח הברוטלית שלה בשכונה.

ניתן היה להוציא לפועל את תוכנית בית הספר ללא הריסת הבית. דחפורים הרסו משתלה, מגרש למכירת מכוניות ומספרה במקום, שייח' ג'ראח, ב-17 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

במקרה של בית משפחת סאלחייה, הכלי העיקרי ששימש להצדקת ההרס הוא דווקא מנגנון התכנון העירוני – אותו מנגנון שכל תכליתו הוא לאפשר חיים ראויים לתושבי העיר.

השטח שעליו יושב הבית נמצא על קרקע המיועדת למבני ציבור, "קרקע חומה" בעגה המקצועית, מכוח תוכנית ישנה, שהוכנה לאזור בשנות ה-80 המוקדמות. חלק מהבית, יחד עם חלקים ממבנה נוסף הקיים בחלקה, כבר היו קיימים בעת הכנת התוכנית. למעשה, הבתים מופיעים כבר במפות המנדטוריות של ירושלים, משנות ה-30.

חשוב לציין כי לפי הפרשנות המשפטית של עיריית ירושלים עצמה, בתים שנבנו בירושלים המזרחית לפני 1967 נחשבים כבתים בנויים בהיתר, ולכן אין אפשרות להרוס אותם.

עד כאן אין הרבה חדש. צביעת שטחים לצורכי ציבור – ללא התחשבות במצב הקיים בשטח, ללא בדיקה מעמיקה של מצב בעלויות הקרקע במקום, ללא שיתוף התושבים ותוך התעלמות מחוסר האמון השורר בין השלטון לבין תושבי העיר הפלסטינים – היא פרקטיקה שמלווה את התכנון של ירושלים המזרחית מאז החלו רשויות התכנון הישראליות לתכנן שם.

אולם מעבר לשאלה אם מדובר על תכנון מיטיב ומיטבי, תכנון כזה נשאר פעמים רבות על הנייר בגלל חוסר ההתכנות למימוש שלו. כך שבפועל, הפרקטיקה שהיתה נהוגה על ידי עיריית ירושלים במשך שנים, במקרים דומים שבהם היו בתים על חלקות המיועדות לשטח ציבורי, היא להשתמש בשטחים הפנויים בחלקה אך לא לגעת בבתי המגורים עצמם.

הפרקטיקה הזו לקחה בחשבון את מלוא כובד המשמעויות – הנפשיות, המעשיות, הכלכליות והאחרות – של הריסת בית מגורים. גם במקרה של משפחת סלאחייה, ניתן היה להוציא לפועל את תוכנית בית הספר ללא הריסת הבית, ובמחיר של ויתור על חלק מחצר המשחקים.

אין חולק על כך שבית ספר הוא מטרה טובה וראויה, ושהמחסור החמור בכיתות לימוד בשכונות ירושלים המזרחית פוגע בראש ובראשונה בתושביה הפלסטינים. אולם אי אפשר לבנות בית ספר במחיר של הריסת חיים של משפחה. תכנון שמאפשר לכך לקרות הוא תכנון שבוגד במטרה שלשמה הוא נעשה – להיטיב עם תושבי העיר.

מיכל ברייאר היא יו"ר עמותת במקום ועמיתת מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית; אפרת כהן בר היא אדריכלית וסמנכ"לית בעמותה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf