האמתלה להריסת בית משפחת סאלחייה מרושעת מההריסה עצמה

גם עבור ותיקי הפעילים בירושלים, שכבר ראו לא מעט מחזות קשים בעיר המזרחית – החל מהריסות בתים ועד לאלימות משטרתית קשה ומעצרים ברוטליים – תמונתו של מחמוד סאלחייה מתבצר על גג ביתו עם בלון גז ומיכל דלק ומאיים לפוצץ את עצמו היתה מטלטלת באופן אחר.

עקבנו אחרי ההתפתחויות בדריכות מלאת חרדה בשעות שעמד שם, מיואש וטרוף זעם, והתפללנו שזה לא ייגמר באסון.

ובאמת, באותו ערב לא התרחש אסון. כלומר לא אסון גדול יותר מאשר הריסת המשתלה, המגרש והמספרה, אבל משפחת סאלחייה לא פונתה מביתה ומחמוד ירד מהגג בריא ושלם.

כיוון שכולם ידעו שחרב ההריסה והגירוש עוד לא הוסרה מעל המשפחה, פעילים נשארו בבית המשפחה במשמרות, מסביב לשעון. במהלך היום שלמחרת שרתה במקום אווירה סוריאליסטית כמעט, עם צלילי העוד, שניגן מישהו על גג הבית; אולי לא שיערו שהחרב קרובה כל כך ותנחת עליהם עוד לפני אור הבוקר.

לפי תיאורי העדים שהיו בבית בשעת הפשיטה, כוחות המשטרה הגיעו למקום כמו לזירת מלחמה.

זה לא סוד שהמדינה, על כל רשויותיה, מנהלת מזה עשורים מלחמה נחושה וגלויה נגד תושביה הפלסטיניים של העיר. אבל במקרה הזה, ישנו דבר מה שמאפיל אפילו על הרשעות של הריסת בית של משפחה ושליחתם לרחוב באחד הלילות הקרים בשנה, והוא האמתלה הצינית להדהים שבשמה התחוללה הברבריות האלימה הזו: הקמת בית ספר על שטח הבית שהופקע על ידי עיריית ירושלים ומיועד למבנה חינוך.

כמעט מתחשק לשאול את ראש העיר, משה ליאון: מה ילמדו בבית הספר הזה? אילו ערכים תקדם מערכת החינוך בבית ספר שנבנה על חורבות חייה של משפחת סאלחייה?

זוהי אמתלה צינית ומרושעת, דווקא מפני שבירושלים המזרחית אכן קיים מחסור משווע בכיתות לימוד, שעיריית ירושלים עצמה אחראית לו במידה לא מבוטלת עקב מדיניות הזנחה ארוכת שנים. על פי נתוני ארגון עיר עמים לשנת 2020-2021, חסרות במזרח העיר 2,840 כיתות לימוד. על פי תשובתה לבקשת חופש מידע של עיר עמים, לעיריית ירושלים לא ידועה מסגרת לימודיהם של 37,233 ילדים, כמעט 27% מהילדים המזרח ירושלמים בגיל חינוך חובה.

אלא שגם האנשים הפעילים ביותר בסוגיית החינוך במזרח העיר לא מאמינים שהריסת הבית של משפחת סאלחייה נועדה להיטיב עם ילדיהם; די להזכיר שבשייח' ג'ראח עצמה, מגרש ריק המיועד לצורכי ציבור נמסר על ידי העירייה לעמותה החרדית מוסדות אור שמח, שמתכננת להקים במקום ישיבה חרדית ומעונות מגורים לאברכים.

"אין פלסטיני אחד במזרח ירושלים שמאמין שהם עושים את זה לטובת הילדים שלנו", אומר עבד אלכרים לאפי, ששימש במשך עשר שנים כיו"ר ועד ההורים במזרח ירושלים. "תסתכלי מה הם עושים לנו במחלקות הרישוי והטאבו. משגעים אותנו כאדריכלים. לא מקבלים אותך, לא עונים למיילים, אחר כך אומרים לך 'סגרנו את התוכנית שלך'. משגעים אותנו. זאת המדיניות במזרח ירושלים.

"הם הורסים בית כדי לבנות בית ספר? כמה מגרשים עומדים ריקים עד היום בבית חנינא, בשועפאט? על מי הם צוחקים? הם חושבים שאנחנו טיפשים? זה לא נורמלי בכלל, מה שהם עושים. ראית כמה ניידות ושוטרים? זה כיבוש שני".

אמתלת הבנייה של בית ספר מעוררת גיחוך מר גם אצל נהאר הלסי, חבר ועד ההורים בג'בל מוכבר, שפועל שנים ארוכות למען שיפור תנאי החינוך במזרח העיר: "יש הרבה מגרשים באזור שועפאט, אפשר להקים שם בית ספר, לא צריך להרוס בית של אדם בשביל זה. זה לא עניין של הקמת בית ספר, אלא לצורך מטרות אחרות.

"בשייח' ג'ראח, שועפאט ובית חנינא יש בנייה מיותרת של העירייה. זאת היתה התלונה שלנו נגדם, כי הם בונים שם בתי ספר ללא שום צורך. יש להם שם בתי ספר שיספיקו לעוד 50 שנה, בעוד שאצלנו לא בונים אפילו כיתה אחת.

"בשכונה הזו לא צריך בית ספר, בטח לא באופן מידי. ילד משייח' ג'ראח יכול לנסוע לשועפאט או לבית חנינא, שם יש המון בתי ספר שפשוט עומדים ריקים. זאת נסיעה של חמש דקות. המצוקה החמורה ביותר היא בדרום העיר – ראס אל-עמוד, א-טור, סילוואן, ג'בל מוכבר – באזור הזה יש מצוקה קשה של מחסור בכיתות לימוד".

מיישמים מדיניות ברורה: לרוקן את השטח מפלסטינים

לחלק מהמחסור החמור הזה התוודעתי בפתיחת שנת הלימודים הנוכחית, בסיור שעשיתי עם הלסי במוסדות החינוך בג'בל מוכבר. באותו סיור, הלסי הראה לי חלקת אדמה שעל פי תוכניות העירייה מיועדת לשמש להקמת מבנה חינוך, אך העירייה נמנעת מקידום התוכנית בגלל שכן שפלש לשטח ומסרב להתפנות.

אף שהמחסור בכיתות לימוד חמור בג'בל מוכבר לאין ערוך יותר מאשר בשייח' ג'ראח ובשכונות הצפוניות של מזרח העיר, העירייה לא דרשה את פינויו, והמשטרה לא פשטה על המקום באישון לילה עם רימוני הלם כדי לפנות את הפולש ולאפשר את בניית בית הספר.

"בסופו של דבר, הם מיישמים מדיניות. והמדיניות ברורה: לרוקן את השטח כמה שיותר מהתושבים הפלסטינים ולהכניס כמה שיותר תושבים יהודים, כדי לפצל בין השכונות הערביות ולמנוע רציפות פלסטינית", מסכם הלסי.

כאשר מביטים בהתנהלות הישראלית במזרח ירושלים, צריך מידה פתולוגית של נאיביות כדי לא לראות את המדיניות שהלסי מדבר עליה. בסיוע מדינתי נדיב ובשיתוף פעולה של כל זרועותיה, מפעל ההתנחלות תוקע יתד כמעט בכל שכונה פלסטינית. רק שהפעם, העירייה אפילו לא מסתתרת מאחורי המתנחלים.

"במשך שנים העירייה התווכחה איתנו על המחסור בכיתות", אומרת יהודית אופנהיימר, מנכ"לית עמותת עיר עמים, ששנים ניהלה ביחד עם האגודה לזכויות האזרח עתירה בעניין מחסור הכיתות במזרח ירושלים. "היא לא בונה במקומות שבהם התושבים משוועים לבנייה, גם על פי תוכניות מאושרות. כך למשל בג'בל מוכבר מחכים כבר שנים לבניית שבעה בתי ספר מאושרים.

"העירייה בונה בעצלתיים, מתנה תנאים, ועכשיו משתמשת בטיעון הזה בציניות. בשכונה שכולה מלאה בגירושים, לגרש עוד משפחה? אתם לא רואים את הקונטקסט? ולמה להרוס, כשאפילו על פי תוכנית העירייה אפשר היה להותיר את המשפחה בביתה?

"השר לביטחון פנים, עמר בר-לב, אמר בהתייחס להריסה בשיח' ג'ראח, 'אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו', כלומר 'אתם רוצים גם הגנה על הבית וגם חינוך? לא הגזמתם?!' אבל אי אפשר לטעון שאתה פועל למען התושבים ולגרש בערלות לב ככה משפחה במקום הזה. זה גם מזכיר את העתירה של תושבי בית צפאפא נגד הכביש האיום והנורא הזה שעובר בתוך האדמה שלהם. אז נציגי העירייה אמרו להם שם 'אבל נתנו לכם שני בתי ספר'.

"זאת ממש תמונה שצורבת את האופן שבו נתפסים פלסטינים בעיניי עיריית ירושלים. גם את הזכויות המעטות שהיא מוכנה לתת להם, היא נותנת בכוח, בבריונות, בלי למצות את האפשרות לבדוק חלופות, כשהמגרשים הריקים בשכונה משרתים מתנחלים, כשמגרש ריק שנועד לבנות עליו בית ספר נמסר לישיבה.

"הרי המשפחה לא התנגדה לבניית בית ספר, מדובר במגרש רחב ידיים שאפשר גם לבנות בו בית ספר וגם לחיות בו. את יודעת מה? המשתלה שהיתה קיימת בשטח היתה יכולה להשתלב בבית ספר לחינוך מיוחד שרוצים להקים שם. אבל הכל מקודם בכוח ובאלימות.

"יש פה גם שאלה של עיתוי. הרי זה לא שמחר הולכים לבנות שם, לא היה שום דבר דחוף, היה אפשר לשבת שוב עם המשפחה, לחפש חלופות. בתקופה כזו, שהפינויים בשייח' ג'ראח על ידי מתנחלים מעוררים חיכוך כל כך גדול, עוינות כל כך גדולה, עכשיו העירייה צריכה לעשות את המופע הזה? ובשבוע הכי קר של השנה?"