כשאבא שלי קרא לי נאצית בעזריאלי
פעם היה אפשר לחלק את שיחות הסלון לשיחות על פוליטיקה ועל החיים. אבל היום ראיתי את הפחד בעיניים של אבא שלי, מספרות לי שכולם רוצים להרוג אותנו, והתהום שנפערה בינינו הותירה אותי ללא מילים
כותבת אורחת: סו
כמו אחרון הטוקבקיסטים, אבא שלי שלח אותי היום לגור בברלין עם הבן הלא יהודי שאין לי. באמצע עזריאלי, קומה שנייה, בקפה עם שולחנות צפופים מידיי. חובשי כיפה ישבו מאחורינו, ובשולחן הצמוד אלינו שתי נשים עם שקית קניות של זארה שאכלו סלט ירוק וניסו כל השיחה לעשות עצמן לא מקשיבות למה שקורה בשולחן הסוער שלנו.
פעם היה אפשר לחלק את שיחות הסלון לשיחות על פוליטיקה ועל החיים. פעם, לפני עשר שנים. היום האוויר כל כך מתוח שזה שם כל הזמן. ואי אפשר כבר לעשות את ההפרדה. פעם יכולת להצביע לביבי או למרצ, לשים את הפתק בקלפי ולהמשיך את חייך, פעם יכלתי לגור באריאל ולהצביע לעבודה. הזוי, אולי, אבל זה רק נראה הזוי היום. אז זו הייתה דעה פוליטית, החיים עצמם היו העיקר ואף אחד לא היה מוגדר על פי הכיבוש.
פתאום התהום הזו, בבית קפה, בלב עזריאלי. (פליקר, Anatoli Axelrod CC BY-ND 2.0)
מה קרה במהלך השנים שהפך את ההגדרות לאלימות כל כך, חזקות, ומשפיעות כל כך? אולי גדלתי, התבגרתי, וזה תמיד היה ככה? אולי, אבל אני מסתכלת מסביב וגם על המבוגרים ממני וזו לא נראית לי הסיבה. חברה טובה שלי יצאה לדייט לפני כמה חודשים, היא אמרה שהוא היה מקסים ומצחיק וחתיך וכל מה שטוב. "אבל?", שאלתי. "אבל הוא מצביע ליברמן". זה סיכם את השיחה. לא הייתי צריכה להמשיך ולשאול למה הם לא המשיכו להתראות.
מה הקצין את מה, הפייסבוק והעיתונים, התקשורת והחדשות את האנשים או שזה היה הפוך? מה גרם לנו להאחז בדעות הפוליטיות שלנו כהגדרות עצמן של מי שאנחנו? "אני לא שמאלנית", אמרתי שנים, "אני שפויה".
ויותר מזה, עד היום אני יודעת שלא משנה איך תגדיר את עצמך או באיזו צד של המפה הפוליטית תהיה, הרי גם אתה רוצה שלום, לחיות בשקט, לא לסכן עוד ילדים, להכנס לאוטו ולהגיע לאירופה ובדרך לעצור בסוריה לקפה.
אבל הפחד, אוה הפחד. היום ראיתי אותו יותר מתמיד. בעיניים של אבא שלי, מספרות לי שכולם רוצים להרוג אותנו, כ ו ל ם. שהעם הגרמני צריך להיעלם על מה שהוא עשה, שאין עם פלסטיני, ושכן, מדינה אחת לעם אחד זו סיסמא נהדרת. והכל דרך פחד, הכל דרך הפילטר עם הכותרת- הם רוצים ברעתנו, זה לא משנה מי אלו, כל מי שהוא לא אנחנו. גם הוא הקצין, אבא שלי, תוך כדי החיים, או תוך כדי ויכוח והיום כבר כמעט לא נוסע לחו"ל, כי הכי טוב בבית, כי פה לא רוצים להרוג אותי.
והוויכוח? התחיל משיחה אחרת לגמרי, על החיים. על עבודה ודירה ומשכנתא, על נסיעה לחו"ל והקיץ שמתקרב. עברו כבר שנתיים אמרתי, תהיה עוד מלחמה, אי אפשר בלי, אנשים מתחילים לשכוח לפחד. ובסוף, כשכבר צעקנו, כל מה שניסיתי שיעשה זה שרק יודה, שיש כיבוש. לא משנה אם הוא חושב שזה טוב לנו, או רע לנו, או שבלעדיו היו משמידים אותנו, רק תגיד אבא, נכון שיש כיבוש, נכון שאנחנו שולטים בעם אחר, נכון שילדים בני 18 נשלחים לעשות שירות בלב אוכלוסיה אזרחית ומתמודדים עם דברים נוראיים? לא. אין! הוא צעק עליי בעיניים פעורות, מכה בידיו על השולחן ואומר לי, את מדברת כמו נאצים, את רוצה להשמיד אותנו. אין כיבוש ולא היה מעולם.
נותרתי חסרת מילים, התהום שנפערה בינינו באותו רגע תפסה אותי לא מוכנה. הדעות שלנו תמיד היו רחוקות אבל תמיד אהבנו כבני אדם, כאבא ובת. והיום הרגשתי שיד אחרת, זרה ואלימה נכנסה למרחב הקטן הזה בנינו והצליחה להרוס עוד חלקת אדמה שלא שלה.
קמתי, מניחה את שקית הלימונים שהוא קטף בשבילי מהעץ במושב על השולחן. והלכתי. בחניון המשולש, בקומה מינוס שתיים, סימסתי לאבא שלי "אתה עוד בקניון? אני לא רוצה לריב". הוא לא ענה.
(השם המלא של סו שמור במערכת. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+)
שקית הלימונים נותרה על השולחן (Anatoli Axelrod פליקר (CC BY-ND 2.0)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
