טוב שיאיר גולן בא, אבל האם הוא פה כדי להישאר?

הסגידה לצה"ל והסרת הכתם המוסרי עמדו גם בבסיס "ההבהרה" שסיפק בעקבות דבריו האחרונים. יאיר גולן בישיבת סיעה של "הדמוקרטים" בכנסת, ב-19 במאי 2025 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

מהרגע שיאיר גולן חילץ מפיו בראיון לרשת ב' את המילים שחוללו סערה שמסרבת לדעוך, לפיהן "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה", אפשר היה לצפות את הדינמיקה שיפעילו בתוך מחנה השמאל: קודם התפעלות גורפת, אחר כך הנזיפה "עכשיו באים?", ואחריה נזיפה בנוזפים, על כך שכל שינוי, גם אם מגיע באיחור משווע, הוא מבורך וצריך לעודד אותו.

זהו דיון שבו כולם צודקים: העובדה שסגן הרמטכ"ל לשעבר וראש מחנה השמאל-מרכז הציוני מדבר על "הרג תינוקות כתחביב" (גם אם המילה "תחביב" אולי אינה המתאימה ביותר להשמדה שיטתית בקנה מידה כזה) איננה חסרת משמעות ואי אפשר לבטל אותה. מאידך, מובן מאוד גם התסכול והכעס על כך שאוקיינוסים של דם פלסטיני היו צריכים להישפך לפני שהעומד בראש המחנה הזה יגיד מילים ברורות בגנות ההשמדה. צודקים גם אלה שמגיבים להם ואומרים כי המעשה הפוליטי חותר לשינוי, גם אם אינו מגיע בקצב שהיינו רוצים, ועל כן ביטול אמירתו של גולן, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, הוא מעשה א-פוליטי.

כולם צודקים בדיון הזה, רק שזה אינו הדיון שדבריו של גולן צריכים לחולל.

נקודת המוצא לכל דיון פוליטי כעת היא שבעזה מתחוללת שואה, ושהמשימה הבוערת ביותר כרגע היא להפסיק את שואת עזה. אין שום דבר דחוף מזה, וכל קול שמצטרף לדרישה הזו הוא קול חשוב. העניין בכלל אינו ה"עכשיו באים". שיבואו עכשיו, מוטב מאשר שלא יבואו בכלל. השאלה המהותית היא אם המפנה שחל אצל גולן ודומיו הוא טקטי או מהותי, כלומר אם דבריו מבטאים שינוי עומק בתפיסת העולם שבה החזיק עד כה.

בשינוי טקטי אינני מתכוונת רק ל"זה מציג את ישראל באור רע בעולם", או אפילו "הרג ילדים בכמות כזו הוא דבר לא מוסרי". בזה אין כל חדש; הדיפולט של השמאל הציוני תמיד היה לתמוך בכל מלחמה בראשיתה, "לחבק את החיילים הגיבורים שלנו", ואז להתנגד לה אחרי שנשפכה כמות מסוימת של דם פלסטיני, סף שעולה ממלחמה למלחמה.

בכל אחת מסבבי הקטל הקודמים בעזה, המחנה הזה הצטרף באיחור נואל לדרישה להפסיק את המלחמה. בכל פעם אמרנו, "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". אבל כל עוד השינוי הוא טקטי ולא מהותי  – ובשינוי מהותי אני מתכוונת להבנה שנטילת הרשות לקבוע לנצח את גורל הפלסטינים והצבת היהודים באופן אינהרנטי במדרג היררכי גבוה יותר, הם מעשים נפשעים – דבר לא ישתנה כאן באמת בטווח הארוך.

אולי זה יקדם את סוף שואת עזה, וכאמור, זה הדבר החשוב ביותר כרגע. אבל כל עוד לא מפרקים את משטר העליונות, הפלסטינים הרי ימשיכו להתנגד. וישראל תצא לעוד סבבי קטל, שמקצינים והופכים לחסרי עכבות מפעם לפעם. ומה יעשו אז היאיר גולנים של היום?

את התשובה לשאלה הזו אפשר לגזור מהיסטוריית העמדות של גולן עצמו. לפני תשע שנים בדיוק, במאי 2016, יאיר גולן – אז סגן הרמטכ"ל – אמר בטקס יום השואה כי "מפחיד לזהות בקרבנו תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 70–80 שנה". גם אז הדברים הללו עוררו סערה רבתי וביקורת משתלחת מהימין, ומחיאות כפיים סוערות מהשמאל הציוני – שסימן אותו כבר אז כמנהיג עתידי של המחנה. העובדה שאותו גולן ננזף על ידי הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי בשל התרת שימוש ב"נוהל שכן" שנאסר על ידי בג"ץ נשכחה כלא היתה. "אין מזכירים לאדם עוונותיו", אמרנו. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

לא צריכה להיות מכסת דם פלסטיני, שרק לאחר שהיא מלאה מגיע זעזוע. טנקים ישראליים בגבול עם עזה, ב-20 במאי 2025 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

אלא שכבר אז, בדיוק כמו היום, גולן מיד "הבהיר" את דבריו: לאחר הסערה שחוללו הדברים, פרסם דובר צה"ל כי "סגן הרמטכ"ל מבקש להבהיר שלא היתה לו שום כוונה להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנים. ההשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד, ולא היתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת או למתוח ביקורת על הדרג המדיני. צה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם".

הסגידה לצה"ל והסרת הכתם המוסרי עמדו גם בבסיס "ההבהרה" שסיפק בעקבות דבריו האחרונים: "שיהיה ברור, הביקורת שלי אינה על צה"ל בשום צורה. אני חוזר ואומר: הביקורת שלי כוונה נגד הממשלה ולא צה"ל. צה"ל הוא הבית שלי והוא הלב שלי. שירתי בו כל חיי הבוגרים: כחייל, כלוחם, כאלוף".

אומר זאת שוב: הדבר האקוטי ביותר כרגע הוא לעצור את שואת עזה. ההתחשבנות על "איפה היית עד עכשיו" אינה רלוונטית. מה שכן רלוונטי לשאול כעת הוא "איפה תהיה מחר? איפה תהיה בסבב הבא של הקטל?". איפה יעמדו היאיר גולנים של היום? אלה שצה"ל הוא הלב והבית שלהם? האם אין לנו זכות לתבוע מהם שינוי מהותי יותר, שיחסוך את נהרות הדם הבאים?

מורתי ורבתי, עמירה הס, פרסמה בפייסבוק פוסט חשוב בהקשר הזה, שבו היא דווקא יוצאת נגד אנשי ה"עכשיו באים". בין היתר, כותבת הס: "לפי אותו היגיון, היה צריך להגיד 'מה נזכרת' למי שהגדירו עצמם ציונים עד לא מזמן, ועכשיו הם אנטי ציונים וגם משתתפים בפעולות לזכר הנכבה ולמען זכות השיבה. היה צריך להגיד זאת למי שהתחילו לצאת לליווי רועים בבקעת הירדן רק בשנה שעברה ולא לפני עשרים שנה עם תעאיוש. בקיצור, כולם ראויים לנזיפה מתנשאת של 'מה נזכרת', אלא אם כן הם בני ובנות המזל שנולדו היישר לתוך משפחות יהודיות (ספורות) של קומוניסטים או מצפניסטים, שאמרו וחשבו את הדברים הנכונים מגן הילדים".

אבל דווקא בדברים האלה של הס טמון ההבדל המהותי בין הדוגמאות שהיא מביאה לבין גולן: מי שהיה ציוני והפך ללא ציוני שינה את תפיסת עולמו מהיסוד, וכך גם אלה שהפכו לפעילי תעאיוש. אני עצמי ודאי שלא גדלתי במשפחה מצפניסטית אלא במשפחה ימנית לעילא וגם שירתי בצבא, לבושתי. אבל תפיסת העולם שלי השתנתה במהלך השנים, ומשמעות הדבר הזה היא, בין היתר, ההבנה שאי אפשר לעשות תיקונים קוסמטיים למערכת רקובה ואנטי מוסרית מהיסוד. יש, במקום זאת, לשאוף להחליף אותה כליל. המשמעות היא שלא צריכה להיות מכסת דם פלסטיני, שרק לאחר שהיא מלאה מגיע זעזוע. נחוצה ההבנה שכל טיפת דם שנשפכת, נשפכת על מזבח העליונות היהודית, ומכאן גם שההתנגדות צריכה לבוא כבר אחרי הטיפה הראשונה.

אז לא רק שמותר לנו, אלא יש לנו החובה לעמוד על טיב ההתעוררות המאוחרת הזו. לא כדי לומר שהיא חסרת משמעות עכשיו; היא משמעותית מאוד. כל קול נגד שואת עזה הוא משמעותי כעת. צריך לעמוד על טיבה כדי שנוכל לפעול באופן יעיל יותר כדי למנוע את השואה הבאה.