חיילים בחדר השינה זו שגרת החיים של פלסטינים
רבים מהפלסטינים בשטחים הכבושים אינם מכירים בית בטוח מהו. הם נולדו, גדלו והולידו ילדים משלהם לתוך המציאות של הכיבוש הישראלי בגדה, שפלישות של חיילים חמושים לתוך בתים, ללא הודעה מוקדמת וללא הסבר, הן חלק ממנה
"תארי לעצמך איך זה שכל כמה חודשים נכנסים אליך לבית, לחדר השינה שלך. במקום שהבית יהיה המקום הבטוח והמוגן שלנו, הוא נהפך לפרוץ". כך ביקש מוחמד עצפור ממתנדבת יש דין כאשר סיפר לה על פלישת חיילים לביתו בכפר סינג'ל שבגדה המערבית בינואר 2019.
החיילים הגיעו בסביבות 02:00 בלילה בזמן שמוחמד, אשתו וילדיו בני 3, 4 ו-16 ישנו. זו לא היתה הפעם הראשונה, חיילים פלשו לביתו כבר חמש או שש פעמים בעבר. "זאת הפכה להיות שגרת החיים שלנו בכפר", הוא סיפר.
חיילים פולשים לבית של פלסטינים בכפר ג'יוס באזור קלקיליה, ב-12 בפברואר 2009 (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)
אני מנסה להיענות לבקשתו של עצפור ולדמיין חיילים חמושים פולשים לביתי באישון לילה, ללא הודעה מוקדמת וללא הסבר. המדים, הנשק, הקסדות, האפודים, כיסויי הפנים. נכנסים ללא רשות למטבח, לסלון, לחדר השינה ולאמבטיה – מחטטים בארונות, פותחים מגירות ושופכים את תכולתן בגסות. פוקדים עלי מה לעשות בביתי שלי.
עצם המחשבה מעוררת חרדה של ממש, ואני מתנחמת בכך שזה מרגיש לא מציאותי ורחוק מחיי. עבורי, התחושה הבטוחה והנינוחה שמספק הבית היא טבעית. בסוף היום, כשאני סוגרת את הדלת, אני מרגישה מוגנת מהעולם שבחוץ.
תחושת הביטחון הזאת נגזלת מהפלסטינים בגדה המערבית. כמעט מדי לילה, כשאני ואתם ישנים במיטותינו, חיילים חמושים פולשים לבתים בערים, בעיירות ובכפרים הפלסטינים בכל רחבי הגדה. על פי נתוני האו"ם, מתבצעות 267 פלישות כאלה בממוצע בחודש. 74% מהמשפחות שאנחנו ביש דין ראיינו העידו שלביתם פלשו חיילים יותר מפעם אחת.
הנימוק הרשמי של ישראל לצורך בפלישות לבתים הוא שמירה על הביטחון. במקרים מסוימים זה בוודאי הכרחי ומוצדק. אבל הקלות הבלתי נסבלת שבה מפקדים זוטרים יכולים להחליט להיכנס לבתי פלסטינים יצרה מציאות מטרידה של פלישות לבתים ממגוון סיבות שאינן בהכרח ביטחוניות.
כך למשל, חיפוש בבית יכול להתבצע בעקבות חשדות ערטילאיים וקלושים כל כך, שכמעט כל דבר יכול להיחשב כעילה לביצועו. לצורך ביצוע "מיפוי" – פעולת איסוף מודיעין על מבנה הבית ודייריו – כלל לא נדרש חשד כלשהו כלפי מי מדיירי הבית.
מעדויות של חיילים לארגון "שוברים שתיקה" עולה שהתכלית האמיתית שהצבא רואה ברבות מפעולות הפלישות לבתים היא "הפגנת נוכחות". במילים פחות מכובסות, מדובר בפעולה שנועדה לדיכוי והפחדה כדי לבסס את השליטה הישראלית באוכלוסייה האזרחית הכבושה.
בראיונות שערך ארגון רופאים לזכויות אדם עם משפחות פלסטיניות שחוו פלישה לבתיהן דווחו תסמיני פוסט-טראומה וחרדה שעלולים להביא לפגיעה בתפקוד ובשגרת החיים. בקרב ילדים ובני נוער דווחו הפרעות בשינה, תסמיני חרדה, הגברת התלות בהורים, והופעת התנהגות תוקפנית. רק תחשבו כיצד הייתם אתם וילדיכם מושפעים מאירוע מפחיד כזה. אבל הפגיעות האלה כלל לא נלקחות בחשבון בהחלטה האם לבצע פלישה לבית.
הקושי שלי לדמיין תרחיש כזה בביתי נובע מהבדלים תהומיים בין המציאות של ישראלים לבין זו של הפלסטינים. לשם השוואה, כניסה של שוטרים לביתה של משפחה ישראלית המתגוררת בישראל, או אפילו בהתנחלות שאף היא נמצאת בשטחי הגדה המערבית, מתבצעת על פי החוק הישראלי, השונה באופן דרמטי מהתחיקה הצבאית שמכוחה מתבצעת פלישה לביתה של משפחה פלסטינית. בעוד שישראלים נהנים מהגנת החוק הישראלי בכל הקשור לפלישות לביתם, פלסטינים אינם נהנים מהגנות דומות.
התחיקה הצבאית מאפשרת לכוחות הביטחון להיכנס למרחב הפרטי של פלסטינים תושבי השטחים הכבושים בקלות וכמעט בכל מצב. בניגוד לחוק הישראלי, התחיקה הצבאית אינה מתנה פלישה לבית בהוצאת צו שניתן על ידי שופט המאשר את נחיצות החדירה לרשות הפרט, ולפיכך אין כל ביקורת שיפוטית הבוחנת את ההכרח בפעולה.
התוצאה היא שפלסטינים חשופים לפלישה שרירותית, בלתי מוצדקת ולא הכרחית למרחב הפרטי שלהם. הפער בין מערכת המשפט הישראלית לזו הצבאית הוא בוטה ומפורש ויוצר אפליה גסה בין שתי אוכלוסיות שמתגוררות באותה טריטוריה גיאוגרפית תחת שלטון ישראלי אחד.
לפני כשלוש שנים כשהתחלנו ביש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה לחקור לעומק את ההיקף, האופי וההשפעות של הפלישות הצבאיות לבתי פלסטינים בגדה המערבית, פלסטינים ששוחחנו אתם על אירועים כאלה הופתעו. הם לא הבינו את העניין הפתאומי במה שעבורם הוא חוויה כה שגרתית, כמעט מובנת מאליה.
תיעוד של "מיפוי" על ידי חיילים בבית משפחת דענא בחברון, ב-24 בפברואר 2015 ב-3:10 לפנות בוקר. צילום מסך מתוך סרטון של בצלם
עדויותיהם שעבורנו היו קשות, לעתים קשות מנשוא, הן בשבילם עובדת חיים. הפגיעה הקשה בביטחונם האישי, בבריאותם, בכבודם ובפרטיותם היא הלא-נורמלי שהפך לנורמלי. רבים מהפלסטינים אינם מכירים בית בטוח מהו. הם נולדו, גדלו והולידו ילדים משלהם לתוך המציאות של הכיבוש הישראלי בגדה. מציאות שפלישות של חיילים חמושים לתוך בתים היא חלק ממנה.
פלישות לבתים אינן רק רע הכרחי שנועד למנוע סכנה אמיתית כמו פיגועים בישראל, אלא אחת מהפרקטיקות השגרתיות והנוכחות ביותר במציאות חייהם של פלסטינים בגדה. זאת מפני שכדי להמשיך ולכבוש נשים, גברים וילדים במשך 53 שנה צריך לדכא אותם כל העת. לערער את הרוגע, השלווה והביטחון שמעניק הבית הוא אמצעי אכזרי ויעיל כדי להפוך אותו לצל אדם. או כמו שקוראים לזה בצבא, "לייצר תחושת נרדפות".
זיו שטהל היא מנהלת מחלקת המחקר בארגון יש דין
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
