השמאל הציוני אוכל את פרי הביאושים של ההתעלמות מהערבים

קשה לומר שאנחנו מחכים ליום הבחירות בכיליון עיניים. "סתם יום של חול", כפי שכתב שמעון ישראלי בשירו הנהדר.

לא רק שההצבעה בעד הרשימה המשותפת היא מובנת מאליה, אלא שגם המריבות המתוקשרות בתוך הרשימה הן בלתי נמנעות. הפלג האסלאמי ברשימה רחוק מכל זיקה לחופש, עוין כלפי הלהט"בים וכלפי כל החילונים באשר הם, אולם אין סיבה לדחוק אותם אל מחוץ למחנה, והם מייצגים ציבור חשוב בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בארץ. אבל גם הם חייבים להפנים שהרשימה כוללת גורמי שמאל וישראלים רבים, יהודים וערבים, שמתקשים לבלוע את דברי החנופה כלפי בנימין נתניהו.

ההימור על גנץ לא עבד. שר הביטחון בני גנץ (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ייתכן מאוד שיש מכנה משותף בין נתניהו לבין האסלאמים, אבל עצם קיומו מהווה עלבון כלפי הרוב השמאלי-ליברלי במשותפת. מי שרוצה התחשבות, חייב לגלות סובלנות גם כלפי הרוב.

מפלגות התיקון למיניהן, שנפנפו לשווא בסיסמה "רק לא נתניהו" לאורך שנים רבות, מתמוטטות לנוכח עינינו. לנו, אנשי השמאל, יש הרגל קצת מגוחך לחפש את הפנס הדולק דווקא בסמטה החשוכה.

ההרגל הזה אינו נובע מסתם טיפשות. הוא תוצאה ישירה מאדישות הציבור הציוני לגורלם של הערבים בישראל ובשטחים. הדיבורים על "תהליך שלום" הפסיקו אפילו להצחיק. ועידות ג'נבה למיניהן אפשרו לעסקנים נטולי חזון להציץ קצת באגם היפה, אבל התקדמות משמעותית להסדר לא עמדה אפילו על הפרק.

הנציגים הישראלים שהשתתפו בוועידות האלה היו מיעוט בעם שלהם. אמנם איכותי ולא מבוטל, אבל בלי שום השפעה על מנגנוני קבלת ההחלטות.

אחרי מפח הנפש שנחלו יוסי ביילין ואנשיו, צצו בהנהגת המרכז-ימין הפוליטי נצים קיצוניים שהיו אחראים לזוועות רבות נגד הפלסטינים – בעיקר בעזה, אבל לא רק שם. חברים רבים בשולי מפא"י ו"שלום עכשיו" העדיפו להישבע בשמו של הרמטכ"ל בדימוס בני גנץ, שהתגאה בגופות שהשאיר מאחוריו בלבנון וברצועה, וידע שלא צפוי לו שום עונש אלקטורלי. גנץ נשלח לפח האשפה של ההיסטוריה רק אחרי שבגד בדיבר החילוני "רק לא ביבי".

כבר חמישים שנה אנחנו מזהירים את השמאל הציוני מפני הזנחת השלום והאדישות השחצנית לגורלם של האזרחים הערבים בתוך המדינה, ומפני הדבקות בסיסמאות "ממלכתיות", שהיו כרוכות גם באימוץ כל העמדות המדיניות ושל התרבות הכלכלית-חברתית של ארה"ב. נתקלנו בעיקר בלגלוג מבזה ועוין, גם כאשר דונלד טראמפ נבחר לנשיא בתמיכתם של מיליונים רבים.

הישראלים היו מוכנים לבלוע את מוראות הסבל בעולם השלישי תמורת בניין שגרירות פרובוקטיבי בשכונת ארנונה בירושלים. כל הביזיונות האלה הציפו את הזירה הפוליטית שלנו, מהשמאל המלאכותי ועד לימין האמיתי. נזיד העדשים שתמורתו נמכרה אפילו היומרה לסוציאל דמוקרטיה היה, כצפוי, רעיל.

רק לא ביבי? זה בסדר גמור. אבל מה בדבר הפשיסטים שהפכו לשותפים ראויים, ובלבד שהקהילה הציונית לא תשתף פעולה בגלוי עם הרשימה המשותפת? לי עצמי, כמו לרוב הישראלים היהודים שגדלו בארץ, יש עבר ציוני עשיר. כך חינכו אותנו, ובלעתי את הדוקטרינות שלהם חרף השיר השנוא בעיניי, "שיבולת בשדה".

אני סולח לעצמי, ולכל חבריי בתנועה המאוחדת והשומר הצעיר, ובלבד שנעדכן, שנבין את המציאות ונאמץ שני מיליון אזרחים ערבים כשותפים לדרך השלום והשוויון.