הרצוג מחבק את המסורת של לגיטימציה להרג פלסטינים

אמר שהיה חוזר על מה שעשה בחברון. אלאור אזריה עם שחרורו מהכלא הצבאי, ב-24 במרץ 2016 (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

החלטתו של הנשיא יצחק הרצוג למחוק את הרישום הפלילי של אלאור אזריה אינה רק מחווה לאדם מסוים, וגם לא ניסיון תמים "לאחות את הקרעים" סביב פרשה שהסעירה את הציבור הישראלי לפני עשור. זהו מעשה פוליטי הממשיך מסורת ארוכה של מתן לגיטימציה להרג פלסטינים. הפעולה של הרצוג אינה רק מוחקת את הכתם שנותר ברישומו של אזריה, אלא גם מטשטשת מחדש את הגבול בין הריגה אסורה ובין התנהגות שהמדינה מוכנה לקבל, להצדיק ולבסוף גם לטהר.

>> מורשת שיטור קולוניאלי: חסינות מעונש על הרג פלסטינים

במרץ 2016 ירה אזריה בראשו של עבד אל-פתאח א-שריף, ששכב פצוע ולא חמוש ברחוב בחברון. בית הדין הצבאי הרשיע אותו בהריגה. עונשו, שמלכתחילה היה קל להפליא – 18 חודשי מאסר – קוצר, והוא שוחרר לאחר שריצה שני שלישים ממנו. מאוחר יותר הצהיר כי היה פועל שוב בדיוק באותה דרך. למרות זאת, הרצוג החליט למחוק את שארית הרישום הפלילי שלו. המסר לחיילים בהווה ובעתיד אינו עמום: גם אם יתועדו כשהם הורגים פלסטיני שאינו מהווה עוד סכנה, וגם אם יורשעו, המערכת הפוליטית תמחק בסופו של דבר את הקלון.

אין להבין אירועים כאלה כסטייה רגעית מהנורמות. מחיקת הרישום הפלילי משתלבת בהיסטוריה ארוכה, שראשיתה בסלחנות כלפי מבצעי מעשי טבח במהלך מלחמת 1948 ובשנים שלאחריה, אז הפעילה ישראל מדיניות של ירי בפליטים פלסטינים שניסו לחזור לבתיהם ולאדמותיהם או להשיב רכוש שהותירו מאחור. מדיניות בלתי רשמית זו של פתיחה באש הפכה את הגבול החדש, שנועד לקבע את תוצאות הגירוש, לקטלני.

כאשר יהודים הורשעו בהריגת ערבים, ידעה המדינה לגלות כלפיהם הבנה. לאורך השנים העניקו הנשיאים חיים ויצמן, יצחק בן-צבי, יצחק נבון וחיים הרצוג חנינות או הקלות בעונש לאנשי כוחות הביטחון שהורשעו. כל מקרה הוסבר בנסיבותיו המיוחדות: המתח הביטחוני, עברו של הנאשם, תרומתו למדינה, הזמן שחלף או הצורך בפיוס. אולם הצטברות המקרים חושפת דפוס.

ההליך המשפטי מסמן לכאורה גבול מוסרי, אולם מוסד החנינה – או מחיקת הרישום הפלילי במקרה של אזריה – מסירים בדיעבד את מלוא משמעותה של חצייתו. החנינות, ההקלות ואי-ההעמדה לדין במקרים של מבצעי הטבח בכפר קאסם ב-1956, חברי "המחתרת היהודית" וצלפי המשטרה באוקטובר 2000 שייכים כולם לאותו דפוס, שהכשיר בסופו של דבר את הקרקע לרצח העם מאז אוקטובר 2023.

שומר על חלוקת העבודה בין החיילים בשטח ובין האליטה ששולחת אותם לשם. הנשיא יצחק הרצוג, ב-6 בספטמבר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הריגת פלסטינים מעולם לא היתה מנותקת מן הנישול. היא היתה אחד האמצעים שאפשרו אותו ואחד הכלים שסייעו לשמרו. אי אפשר לרוקן שטח מאוכלוסייתו, למנוע את שיבת המגורשים, להפקיע את אדמותיהם וליישב בהן אוכלוסייה אחרת בלי איום מתמשך באלימות. לא צריך להרוג כל פלסטיני כדי שהאלימות תמלא את תפקידה. די בכך שהאפשרות להרוג תהיה מוחשית, ושהאוכלוסייה תדע כי חייה נתונים בסכנה וכי הסיכוי שההורגים ייענשו נמוך.

מנקודת מבט זו, מחיקת הרישום הפלילי של אזריה היא מהלך משלים לשאיפה הציונית המתמשכת לצמצם ככל האפשר את הנוכחות הפלסטינית בארץ. הרצוג אינו קורא במפורש לגירוש ואינו נותן פקודת ירי. הוא עושה דבר מעודן יותר: מאותת לחייל בשטח שהרג פלסטיני לא בהכרח יכתים את עתידו. ייתכן שיועמד לדין, ואולי אפילו יישלח למאסר קצר, אך המדינה תדע בסופו של דבר לקבל אותו מחדש אל חיקה. המעשה של הרצוג הופך את החריג לכאורה לחלק מן הסדר המוסרי של המדינה.

יש בהחלטה גם ממד מעמדי-אתני שאסור להתעלם ממנו. אזריה, בן למשפחה מזרחית מרמלה, ביצע את ההרג בשטח. הרצוג, בן לשושלת אשכנזית מיוחסת ומי שהיה שותף במשרד עורכי דין רב-עוצמה, מעניק לו כעת הכשר בלשון המהוגנת של הממסד. האחד לחץ על ההדק, והשני מדבר על פיוס, שיקום, חלוף הזמן ומידת הרחמים. אין פירוש הדבר שאזריה הוא קורבן שאינו אחראי למעשיו, או שזהותו המזרחית מסירה ממנו אשמה. העניין הוא שקיימת כאן חלוקת עבודה חברתית: בני המעמדות הנמוכים יותר נשלחים לעבודת שיטור שכוללת בהכרח הרג ספורדי, ואילו האליטה המשפטית והפוליטית מתרגמת את תוצאותיה לשפה נקייה ומכובדת.

חלוקת העבודה הזאת מאפשרת למרכז הליברלי הישראלי להיבדל לכאורה מן הימין הגס, ובה בעת להכשיר את תוצאות מעשיו. איתמר בן גביר יכול להפוך את אזריה לגיבור; הרצוג אינו זקוק לרטוריקה כזאת. דווקא השפה ה"מתורבתת" של הרצוג יעילה יותר: היא מציגה את מחיקת האחריות כמחווה הומניסטית, תוך העלמת האדם שנהרג. א-שריף נעלם מן הסיפור, ואילו עתידו, רגשותיו ושיקומו של ההורג נעשים למוקד הדיון.

מחיקת הרישום הפלילי מלמדת אפוא לא רק כיצד ישראל מתייחסת לחייל אחד, אלא גם כיצד היא מבינה את היחסים בין יהודים לפלסטינים. חייו של פלסטיני יכולים להילקח, ולאחר זמן גם ההרשעה בהריגתו יכולה להימחק. כך פועל הדמיון המחיקתי: תחילה נמחק האדם מן הנוף, ואחר כך נמחקת האחריות למחיקתו. החלטתו של הרצוג אינה סיום מאוחר של פרשת אזריה. היא חוליה נוספת בשרשרת היסטורית המחברת בין ירי בפליטים שביקשו לשוב לביתם, חנינות להורגי ערבים מאז 1948 והמשך המאמץ להפוך את הארץ לפלסטינית פחות.

תמיר שורק הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט