העיוורון הישראלי, המבוי הסתום הפלסטיני והאסון שבדרך

היהודים-הישראלים טועים לחשוב שהם רוב בין הירדן לים. בפועל הם מיעוט. נשים פלסטיניות במחסום כניסה לירושלים, 20 בפברואר 2026 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש90)

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 לא הסירה את מסך העיוורון והבערות שסימא אז את עיני החברה, וגם הפסקת האש ברצועת עזה לא עשתה זאת. להפך: מסך העיוורון והבערות רק התעבה ונעשה כהה יותר. שלושה סקרי דעת קהל טריים מלמדים על כך.

>> רמדאן אלים מאוד: שבוע של התפרעות מתנחלים בגדה המערבית

ד"ר מייסלון דלאשה ניתחה ב"זמן ישראל" את מצבם של הפלסטינים אזרחי ישראל. העלייה המחרידה במספר קורבנות הפשיעה במגזר – 252 בשנת 2025 לבדה – מצביעה על כשל מבני עמוק שהשלטון אחראי לו. הגרף של רמת ההשכלה בחברה הפלסטינית בישראל עולה בהתמדה, שיעור הפלסטינים באוכלוסייה הכללית גדל, אבל החברה הזו סובלת ממגבלות מבניות חמורות והקרקע תחתיה נסדקת.

האופק להסדיר את מעמדם באזרחות הישראלית באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בשטחי 1967 חסום. 60% מהפלסטינים אזרחי ישראל תומכים בהסדר קבע של שתי מדינות, אולם 54% מהם סבורים כי הוא אינו בר-השגה. ככל שתתהדק טבעת החנק המבנית שיוצרת ממשלת העליונות היהודית, הגיוני להניח כי החברה הפלסטינית תפעל לפרוץ אותה – איננו יודעים כיצד.

פרופ' סיון הירש-הפלר ופרופ' גלעד הירשברגר, המשתייכים, כמו ד"ר דלאשה, לקבוצת המחקר תמרור, מנתחים את ממצאי סקר דעת הקהל בקרב יהודים-ישראלים. האבחנה שלהם היא שציבור זה נמנע מהכרעה. 55% מעדיפים את המשך השליטה הישראלית על הפלסטינים, 22% תומכים בפתרון שתי המדינות ו-23% בהיפרדות חד-צדדית. תמונה דומה מתקבלת ביחס לשיתוף פעולה עם מדינות ערב באזור. יותר ממחצית מהציבור תומכים בשיתוף פעולה כזה ורואים בו תרומה לביטחון. אך כאשר שיתוף הפעולה מתורגם לאפשרות לקדם את פתרון שתי המדינות, התמיכה בו צונחת לכ-20%.

עורכי הסקר מדגישים כי אופציית ניהול הסכסוך לא באה כתגובה למתקפת 7 באוקטובר, אלא קדמה לה. המתקפה רק החריפה את תחושת אובדן הביטחון הפיזי. התוצאות הסמליות של אי-פתרון העימות, כגון פגיעה בדמוקרטיה ובזהות היהודית של המדינה, נתפסות לדעתם כרחוקות או כניתנות לדחייה. מובן שאפשר לפרש זאת באופן אחר, כהעדפה של משטר אחד ועליונות יהודית. ייתכן ששני ההסברים תקפים.

הירש-הפלר והירשברגר מצביעים גם על פער בין המציאות לבין האופן שבו היהודים תופסים אותה. רוב גדול בציבור היהודי בישראל סבור כי קיים רוב יהודי מוצק של מעל ל-62% בין הים לירדן, שעה שלמעשה הם מיעוט (48%). שמונה מתוך עשרה יהודים ישראלים סבורים שהפלסטינים רוצים להשמיד אותם, ויותר ממחציתם מאמינים כי אזרחי ישראל הערבים תמכו במתקפת 7 באוקטובר.

תפיסת העליונות היהודית הולכת ומתחזקת. השר איתמר בן גביר, ינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

המסקנה היא כי מאבק קיומי מעצב את תודעת הציבור היהודי, ותודעה זו עלולה להוליך אותו לצעדים קיצוניים כלפי הפלסטינים, כולל פלסטינים אזרחי ישראל. תפיסת העליונות היהודית מעצבת את דעת הקהל ואת מדיניות הממשלה ושולטת במרחב הפוליטי. המצב המסוכן הזה עלול לדרדר את החברה הישראלית למקום רע עוד יותר. במציאות שבה הרוב היהודי מאמין שהפלסטינים הם אויב מבית, המעבר לשימוש באמצעי דיכוי קשים נגד פלסטינים או יהודים המשתפים עימם פעולה אינו אפשרות תיאורטית. הוא קרוב מתמיד.

סקר שערך ד"ר ח'ליל שקאקי בגדה המערבית וברצועת עזה באוקטובר 2025 מתאר את השינויים בדעת הקהל הפלסטינית שנתיים לאחר 7 באוקטובר. המלחמה שינתה את סדרי העדיפויות של הפלסטינים: במקום ציפייה להתפתחות כלכלית בטווח ארוך, הם עברו למאבק על הישרדות יומיומית. הציבור כולו, לא רק בעזה, חש בסכנה קיומית.

למוסדות הרשות הפלסטינית אין אמצעים למלא את הצרכים הבסיסיים של תושבי הגדה המערבית. התמיכה בפת"ח, המזוהה עם הרשות הפלסטינית, עומדת על 14% בלבד. הציבור מצפה לשינוי חריף ומיידי, רצוי בהליכים דמוקרטיים, אך אלו אינם נראים באופק שעה שאלימות, כאוס וחורבן מוסדי משתלטים על המרחב הפלסטיני המצטמק והולך. המלחמה, הכאוס, הרס המוסדות הפוליטיים והמאבק להישרדות פיזית וכלכלית יוצרים כמיהה למנהיג חזק שיחולל שינוי חד, גם אם יהיה זה על חשבון זכויות דמוקרטיות. הפלסטינים מחפשים עוגן ויציבות, ומוצאים אותם בדת ובמגמות חברתיות שמרניות, בעיקר במה שנוגע לתחום המגדרי. שקאקי מסכם כי החברה הפלסטינית ניצבת בצומת היסטורי. המוסדות הקודמים התמוטטו, והדרך לעתיד חסומה.

המערכת הבינלאומית נפלה לזרועות דונלד טראמפ. היא עוסקת בעיקר ברצועת עזה, וליתר דיוק בפרמטרים של המעבר מהשלב הראשון לשלב השני בתוכניתו של הנשיא האמריקאי. הקהילה הבינלאומית מקווה להשלים את המעבר לשלב השני ולצמצם את השליטה הישראלית ברצועה, שכעת נחלקת בין ישראל לחמאס. ספק אם מטרה זו תושג, שכן לישראל ניסיון עשיר בניצול נימוקי ביטחון לשימור שליטה על שטח ואוכלוסייה, ולמערכת הבינלאומית עבר עשיר בכניעה להיגיון הביטחוני הישראלי.

לנתניהו ולממשלתו יש עניין פוליטי לעכב מהלך שיזכיר לציבור את כישלונם להשיג את "הניצחון המוחלט" שהבטיחו. הם מצטרפים למהלך בעזה בלית ברירה, בעודם משמיעים קולות של התנגדות ומנסים, באמצעות הצבא, לעכבו – אם לא להכשילו.

חוסם את הדרך למדינה פלסטינית. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בנאום בפני הכנסת, ב-13 באוקטובר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

פעילי שלום, המשתפים פעולה עם המהלך הבינלאומי בעזה, מקווים שלאחר יישום השלב השני של תוכנית טראמפ יועתק הדגם לגדה המערבית. במציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית שם, הדבר יהיה אפשרי רק ביחס לשטחי A, המהווים 20% מכלל הגדה. הטרנספר שכופה ממשלת ישראל על קהילות פלסטיניות בשטחי C ופעולות הצבא ומתנחלים בשטחי B מכוונים לכך.

הקהילה הבינלאומית אומנם מגנה את הטרור שישראל מפעילה נגד הפלסטינים בגדה המערבית, אך בפועל משלימה עם מדיניות העליונות היהודית של ישראל, ומבססת את המשטר האחד בין הירדן לים. ההכרה של מדינות מפתח בפלסטין לא תורגמה למעשים. מה שמתהווה בשטח אינו רק הרס הרשות הפלסטינית, אלא גם נסיגה מהמדיניות של מדינות מערב אירופה, שמאז שנות השמונים של המאה שעברה תומכות בכינון מדינה פלסטינית בשטחי 1967.

האינטרסים הפיננסיים של טראמפ ושותפיו ממדינות המפרץ הערבי הם שמעצבים את המתרחש בעזה, ולא שאיפת העצמאות של העם הפלסטיני המוכה והמיואש. התגייסות העולם לטובת מסגרת בינלאומית שתנהל את רצועת עזה הפקיעה מהפלסטינים את ייצוגם המדיני. הגוף הפלסטיני המקומי, שינהל את חיי היומיום, יהיה ספק שירותים בלבד.

מבחינת הפלסטינים, זה פחות אפילו מהמעט שהעניק להם הסכם אוסלו. הבינאום הכרוך בתוכנית טראמפ חוסם עצמאות פלסטינית. הוא אומנם מונע סיפוח רשמי, אבל הופך את המערכת הבינלאומית למנהלת שותפה של עזה יחד עם ישראל.

קשה להאמין שהפלסטינים ישלימו עם מציאות זו הנכפית עליהם. אחרי הנכבה של 1948 עסק הדור המבוגר בהישרדות ובשיקום ההווה, ואילו הדור הצעיר חיפש נקמה ועתיד. ייתכן שכך יהיה גם הפעם. החברה הישראלית, כמו שמשון הגיבור, עיוורת וממוטטת את הבית שבנתה על כל יושביו, במקום לחלוק אותו בין שותפים שווים.