newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"המשטרה השאירה עלי רושם קשה. זה ממשיך ללוות אותי ביומיום"

אמרו לתום ברקאי שהיא מכורה לבלפור. היא הגיעה לשם כי חשה חנוקה מהמתרחש סביבה, ונשארה מתוך אמונה בצדקת הדרך. המפגש שלה עם האלימות חסרת הצדק של המשטרה, לדבריה, הותירה בה צלקות, אך היא מרגישה שיש כאן משהו הרבה יותר גדול

מאת:

"אמא שלי היתה יוצאת להפגנות במחסום ווטש, הרגשתי שאני ממשיכה משהו שהיא עשתה בשבילי". תום ברקאי (צילום: מתן גולן)

תום ברקאי, בת 38. אמא לשתי בנות, נשואה. מורה למחול ויוגה ודולה. גרה בירושלים, ליד בלפור.

"יצאתי לרחובות כי הרגשתי שאני חנוקה ממה שקורה סביבי, ומההתנהלות של הממשלה, במיוחד בקורונה, שזה החמיר מאוד. תחושה שחונקים אותי ברחם. וזה אפילו לא בן אדם שחונק. זו ממשלה של מדינה שמגבילה אותי וסוגרת עלי. מילא אני, אבל זה השפיע גם על הבנות שלי.

"בהתחלה עמדתי עם קומץ אנשים. בהמשך גם נועם, בעלי, נכנס לזה, שזה אומר לקחת בייביסיטר כל מוצ"ש, או גיבוי של סבתא. אמא שלי גם עשתה את זה כשהיתה יוצאת להפגנות במחסום ווטש. הרגשתי שאני ממשיכה משהו שהיא עשתה בשבילי, ועכשיו אני כאמא עושה את אותו הדבר.

"ככל שחלפו החודשים, אנשים בסביבה אמרו לי שאני מכורה לבלפור. אבל אני ידעתי למה אני עושה את זה. זה לא השפיע לרעה על קשרים חברתיים, אבל ככל שנהייתי יותר מעורבת ומצאתי הגיון בפעולות ה'מצור', דווקא בזוגיות נוצר איזשהו פער. אני נכנסתי יותר עמוק, יותר האמנתי בהפגנות ובפעולות המפתיעות וראיתי את התקווה, ונועם שמר על השעות של בלפור במוצ"ש. זה עורר חילוקי דעות.

"בפעולות ה'מצור' נחשפתי להרבה חוסר הגיון של המשטרה ולאלימות. גם בבלפור במוצ"ש. אלימות לא הגיונית, חסרת פרופורציות, ברוטלית ומטופשת. לא נחשפתי לפני כן לאלימות משטרתית. תמיד פחדתי מהמשטרה, גם משוטר תנועה אני מפחדת, אבל את הרמה הזו של אלימות לא הכרתי. אלימות שאין בה שום הצדקה. לדחוף אותי לרצפה כשכל מה שאני עושה זה רק לעמוד מול שוטר, והוא מקבל פקודה ועושה את זה בצורה כל כך אלימה וקשה לעיכול. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי לאלימות חסרת הצדקה. את האי צדק הזה לא יכולתי לסבול".

הקול של תום נסדק קצת כשאני שואלת אותה כיצד היא חושבת שהחשיפה לאלימות השפיעה עליה. "האמת שזה טיפה גורם לי לבכות. בשבוע שעבר הלכתי לטיפול אוסטאופתי, והמטפלת עובדת עם טאבלט כזה. הטאבלט היה טריגר שזרק אותי לשוטרים שהלכו בינינו וחילקו דו"חות על כלום ושום דבר. אז זה פוגש אותי ביומיום. הלבוש של השוטרים. שוטרים ירושלמים שאני רואה בתפקיד או באולמות תיאטרון.

"יצא לי לפגוש שוטר מסוים, אותן עיניים מעל המסיכה. מאוד קשה לפגוש את אותן עיניים בסיטואציה אחרת, על פניו אנושית ותרבותית. אני מרחיקה את הבנות שלי משוטרים, מנסה להגן עליהן. אין לי הרבה זיכרונות של שוטרים מבלפור שהתנהגו בצורה אנושית. ולכן, לצערי, זה מה שנשאר לי, הידיעה שהם יכולים סתם לדחוף בלי סיבה. אני יודעת שהם לא בהכרח כאלה ברחוב היום, ושמשהו בבלפור יצר את זה. אבל הפחד משוטרים עדיין קיים, ואני חושבת שזו הפוסט טראומה".

תום מספרת על אירוע שבו היא ובעלה חוו אלימות פיזית ממספר רב של שוטרי יס"מ ברחוב חשוך, שהסתיים רק בעקבות הנחיית מפקדים שקלטו פתאום את הסיטואציה. אחד השוטרים שמולו ניצבה הגיב בפייסבוק לפוסט של מפגינה אחרת למחרת. תום הגיבה גם היא, וכיום היא בהליך של תביעת דיבה אזרחית מצד אותו שוטר.

"יש נגדי תביעה מטעם עו"ד יוני ג'ורנו, שמייצג שוטרים באזרחי בתביעות מהסוג הזה", מספרת תום, "אני נתבעת בה עם עוד שלוש נשים שהגיבו לאותו פוסט, שהוסר מפייסבוק. אני היחידה מהן שמגיעה מעמדה של הטרדה מינית. זה נושא בפני עצמו, איך מתייחסים לאישה בהפגנה, כששוטר בא והודף אותה. כרגע זה עומד לפני שלב ההוכחות והעדויות. זה יהיה באפריל. הסבסוד של ההגנה המשפטית מגיע ממערך תמיכה משפטי למפגינים בבלפור שהוקם מכספי תרומות, שקישר אותי לעו"ד אסף דרעי שמייצג אותי.

"ביום אחד במהלך ההפגנות, הגיעו אלי סמויים הביתה וזימנו אותי לחקירה על הפרת סדר, אף שהיו שם עוד 200 מפגינים שהפרו את הסדר איתי, אבל איכשהו רק אלי זה הגיע. היה בזה משהו מאוד מטלטל. ואז נחשפתי דרך יואב גרובייס לאפשרות לקבל תמיכה נפשית.

"נפגשתי עם מטפלת בצורה ממוקדת, לפריקה, פידבק ושיקוף. נפגשנו ארבע פעמים וזה היה נהדר. נדיבות אינסופית, איך ומתי שאני צריכה, בכל שעה. בסוף בלפור הודיתי לה והבאתי איזושהי מתנה, כדי להראות לה כמה שזה היה משמעותי. גם המערך המשפטי וגם המערך הנפשי עזרו מאוד.

"חודשים אחרי, יש לי בעיקר זיכרונות לא נעימים משם. לא בהכרח דברים שעברתי, בעיקר דברים שראיתי. הרושם שהמשטרה השאירה עלי היה מאוד קשה. זה מלווה אותי ביומיום ברמה האישית.

"ברמה הרחבה יותר אני חושבת שהצלחנו לייצר תנועה. ואני חושבת שהוכחתי, קודם כל לעצמי, שבאמצעות נחישות, אמונה והתמדה יכול לקרות כאן משהו אחר. לבחור לצאת להפגין, ולהקריב את ימי ראשון, שהיו מאוד עייפים – זה היה שווה את זה.

"אני יכולה להעביר הרבה ביקורת על הממשלה הנוכחית, אבל את מה שרציתי באיזשהו מקום הישגתי. את הצעד הראשון. יש עוד דרך ארוכה, וכנראה שזה יימשך עוד הרבה שנים, אבל יש לי הרבה תקווה ואמונה.

"ועם זאת, יש פה חוויה קשה מאוד שנשארה, וטריגרים ביומיום. אני חושבת שרק אחרי שזה נגמר הבנתי כמה שזה היה אינטנסיבי. בכל רמה שהיא – הרעש, ההמולה, הריצות ברחבי העיר, המשחקים בין השוטרים למפגינים. שמעתי ממפגינים אחרים שהיתה להם נפילת מתח וקושי להתמודד עם החיים שמהם באו. אני חושבת שזה שיש לי עבודה וילדות איפשר לי לחזור לשגרה יותר בקלות.

"יש פה משהו הרבה יותר גדול. אני חושבת שבלפור גם הכניסה את הדבר הזה לתודעה של הרבה פעילים צעירים". תום ברקאי מאחור, עם שלט השלום המואר (צילום: מתן גולן)

"זה לא הסתיים. אחרי שנה שבה הייתי ברחובות, חטפתי תביעה וסמויים בבית וסמויים עליי בבלפור, אני בידיעה שלא סיימתי. לא סיימתי לרצות לעשות פה שינוי. יש לי הרבה תקווה להמשך. היציאה לרחובות בבלפור היא פעולה דמוקרטית שהיתה מלאה במיצי ביוב לא דמוקרטיים. אבל לא יכולה להתקיים פה דמוקרטיה כל עוד יש כיבוש.

"הייתי מאוד ממוקדת בהפגנה נגד משטר נתניהו, אבל יש פה משהו הרבה יותר גדול. אני חושבת שבלפור גם הכניסה את הדבר הזה לתודעה של הרבה פעילים צעירים, שרואים אותם כיום בשטח. אני גדלתי בבית של מחסום ווטש, ותמיד אלה שנלחמו בכיבוש בסביבתי היו אנשים מבוגרים. זה גם הסיפור של השלט הראשון שלי בבלפור, סמל מואר של שלום".

פרויקט מיוחד: השבר שאחרי המחאה

>>>השבר של בלפור, החיים לפני ואחרי המחאה

>>>"ריססו על הבת שלי (3) גז מדמיע ואמרו לי 'אז מה?'. זה קשה מנשוא"

>>>"מאז בלפור אני סובל מסיוטים, קושי להתרכז, התקפי זעם"

>>>"הגעתי למצב שאני בעבודה ומדמיין את השוטר שבעט בי בראש מגיע"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf