ה"מדינה היהודית" לא תספיק כדי לאחד את קרעי המחנה של נתניהו

תחת הסיסמה "רוצים מדינה יהודית", התכנסו אתמול (שלישי) אלפי מפגיני ימין בכיכר הבימה בתל אביב. ההזמנה להפגנת הימין שנערכה באותו מקום לפני חודש כללה את הסיסמה "שומרים על ישראל יהודית ודמוקרטית". הפעם, המילה "דמוקרטיה" נעלמה מההזמנה. ולא במקרה.

החוט המקשר בין הדוברים הרבים מאוד אתמול על הבמה היה הצורך "לעמוד כחומה" מול "ממשלת מדינת כל אזרחיה" המבקשת לחסל את "המדינה היהודית", ואפילו להביא חורבן על העם היהודי. ברוח חג החנוכה שהסתיים בתחילת השבוע, הדימוי שחזר אצל רבים מהדוברים היה מלחמת המכבים מול היוונים, או ליתר דיוק נגד "המתייוונים המודרנים" שעושים יד אחת עם האויב כדי להחריב את העם היהודי.

כמעט כל הדוברים הזהירו מפני "האחים המוסלמים" שיושבים בממשלה, והאשימו את ראש הממשלה נפתלי בנט בכך שהוא "מוכר את הנגב" לאסלאמיסטים. אבל, כמו בהפגנה בחודש שעבר, היה ברור שהחזית העיקרית היא פנימית. "המאבק על הזהות מתרחש בחזית הפנימית, מול האימפריאליזם הפרוגרסיבי המנסה להפוך את כולנו לרקמה אנושית אחת", אמר אריאל קלנר, לשעבר ח"כ בליכוד.

ניכר מאוד הדימיון בין השפה של קלנר, ושל דוברים רבים אחרים, לשפה שמשתמש בה הימין האמריקאי בעידן טראמפ. בכלל, היתה אווירה טראמפיסטית אתמול בכיכר: ניסיון לייצר חזית שתחבר שמרנים חילונים עם דתיים, חרדים ומסורתיים סביב שמירה על הקיים ושנאה לכל מי שמאיים עליו.

בארה"ב, האיום הוא ליברלים, מהגרים, Black lives matter ו"אחרים" באופן כללי. בישראל הוא חילונים, שמאלנים, רפורמים, ערבים, וכמובן גם "נוכלים שבאו מהמחנה שלנו", כלומר בנט (מזכיר במידה מסוימת את ההתגוללות של טראמפ על משפחת בוש, שתמכה בדמוקרטים מולו).

במובן זה, הסיסמה "מדינה יהודית" נשמעה אתמול כמו המקבילה הישראלית ל-Make America Great Again. מכנה משותף שאפשר להתלכד סביבו.

גם הניסיון לעמעם את האופי הפוליטי המובהק הוא כנראה חלק מהניסיון ליצור מחנה רחב. העיתונאי ישראל פריי הפנה את תשומת הלב לכך שעל ההזמנה המקורית היו חתומים ארגוני ימין מוכרים, כמו אם תרצו, עד כאן, לביא ופורום נכי צה"ל, אך בהמשך, אותה הזמנה פורסמה מחדש מטעם קבוצות פחות מוכרות – מחאת קו אדום, מטה המאבק הלאומי ו-315 (קבוצה המבקשת להראות שהאישומים נגד נתניהו בתיק 4000 מופרכים; א"ז, מ"ר).

אבל הקשיים להעתיק את הנוסחה האמריקאית הזו לישראל ניכרו כבר בהרכב של הקהל. אף שכל הדוברים חזרו והתפעלו מכך שההפגנה איחדה חילונים עם דתיים לאומיים וחרדים, רוב רובו של הקהל היה מהציונות הדתית, רבים מהם בגיל תיכון ואפילו פחות. לפי עוצמת מחיאות הכפיים בכל פעם שאחד הדוברים הזכיר את המפגינים ש"הגיעו מהשומרון", אפשר להניח שרבים מהם היו מתנחלים. חרדים כמעט לא היו בקהל, וחילונים ללא כיפה היו מיעוט קטן.

שתי מחאות נפרדות

שם לא הסתיים הקושי לאחד את הימין. בעוד הנואמים הדתים, ובהם שני רבנים, דיברו על כך שהממשלה הנוכחית הורסת את המדינה היהודית בעזרת רפורמת הגיור והכשרות ומתווה הכותל, הדוברים החילונים התרכזו יותר בהתקפה על מערכת המשפט ש"תפרה תיקים" לבנימין נתניהו, וב"גניבת השלטון" מידי הליכוד באמצעים לא דמוקרטיים.

שני הצדדים כמעט הצליחו להתחבר רק כשדיברו על "תומכי הטרור שהגיעו לשולחן הממשלה" – מפלגת רע"ם ומנסור עבאס. אותו עבאס שישיבה איתו בממשלה גוררת, לדבריהם, את המדינה להיות מדינת כל אזרחיה. אותו עבאס שנתניהו עצמו היה מוכן לשבת איתו בקואליציה כשנראה היה שזה מה שיאפשר לו להמשיך להחזיק בשלטון.

הרב יצחק בצרי דיבר על ההתייוונות המודרנית ועל "עמותות המשקיעות הון עתק כדי למחוק כל סממן יהודי". הוא ציין שהממשלה לא מתרגשת מהפגנות, ולכן התשובה היא "להחזיר בתשובה את כל עם ישראל".

הרב יהודה שפירא מרמת גן התריע מפני חיסול הרבנות הראשית, צעד שבעיניו שקול ל"חזרה לגלות… רוצים להפוך אותנו לקהילות כאילו אנחנו בקזבלנקה או קרקוב. אנחנו עם אחד עם רבנות ראשית אחת". הוא הזכיר את חוק החשמל של עבאס (חוק שמאפשר לחבר חשמל לבתים ללא היתר, שעבר בקריאה ראשונה השבוע בכנסת), והוסיף ש"אנשים שקוראים לעצמם ימינה הולכים למסור את ארץ ישראל. איפה הימין שלהם? הם איבדו את זה".

חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ (הציונות הדתית) דיבר על הצורך באחדות. "אין ישראל הראשונה והשנייה, יש ישראל המאמינה", אמר, אבל היה נראה שאפילו הוא לא מאמין לכך. הוא דיבר על השבת והגיור, והזכיר במשפט את הצורך "לתקן את מערכת המשפט", ברמיזה למשפט נתניהו, או אולי לצורך לעבור למשפט יהודי.

חברי הכנסת של הליכוד, לפני שעברו לדבר על משפט נתניהו, ניסו לחבר בין שתי המחאות הכמעט נפרדות שהתקיימו בכיכר –  המאבק על הזהות היהודית מול המאבק על אובדן השלטון.

חברת הכנסת קטי שטרית דיברה על הצורך להלחם ב"פוסט ציונים", אבל בהקשר של גניבת קולות הימין כדי "להקים מממשלת שמאל על מלא". ח"כ גלית דיסטל אטבריאן ביקשה כבר בראשית דבריה להודות "לאחינו עם הכיפות הסרוגות, אף נפתלי ושום איילת לא יפרידו בין הברית של מסורתיים לדתיים". בהמשך ציינה שהמפגינים "עומדים כמו חומה בצורה מול הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה".

דבריו של חבר הכנסת שלמה קרעי, ליכודניק ודתי בעצמו, היו קרובים יותר לקו של נאומי הרבנים. הוא אמר שהממשלה "מוכרת את החוסן הלאומי למועצת השורא, את השבת למרב מיכאלי וחבריה המתייוונים, את הכשרות לליברמן, בליאק, ומלינובסקי (ולדימיר בליאק ויוליה מלינובסקי הם חברי כנסת מטעם ישראל ביתנו; א"ז ומ"ר) ואת שריד בית מקדשנו לגלעד קריב (ח"כ במפלגת העבודה ורב רפורמי; א"ז ומ"ר)".

אצל בן גביר הכל נשמע פחות מאולץ

בהפגנה שהתקיימה באותו מקום לפני חודש, ח"כ איתמר בן גביר הצטייר כגיבור הימין. גם אתמול הוא התקבל בכבוד רב, יותר מאשר סמוטריץ או חברי הכנסת של הליכוד. בנאומו נראה שהוא באמת היחיד שיודע לחבר בין כל החלקים.

בן גביר הזכיר שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לא חקר את ח"כ איימן עודה (הרשימה המשותפת) אחרי שזה דחף אותו. "איפה מנדלבליט? עסוק בתפירת תיקים לנתניהו", אמר. אצלו הכל נשמע פחות מאולץ. הוא חזר על האמירה של נואמים רבים לפניו, שדיברו על "מחזה מדהים של חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים", אבל הוסיף בסוף את המילה "יהודים", בנוסח מנחם בגין בעצרת המפורסמת בכיכר מלכי ישראל לפני 40 שנה. הקהל התמסר לו, וחזר בקול: "יהודים".

בשלב מסוים, הצטרף בן גביר לקריאות הקהל "עבאס מחבל". הוא ציין כי מנסור עבאס סירב לעמוד לזכר אליהו קיי, שנהרג בעיר העתיקה, ומיד הוסיף: "עבאס לא לבד. הוא למד מעוד מישהו שאין לו בושה – בנט".

לקראת סוף נאומו, התייחס בן גביר לתחקיר ערוץ 13 על פעילי עוצמה יהודית שתכננו התקפות על ערבים. הוא לגלג על הדיבורים על "מחתרת יהודית", וטען שבתחקיר "אין כלום, אבל יש שם שלוש דקות של ויזואליה של בן גביר, כי הם רוצים להכפיש. הם מפחדים". הקהל חזר אחריו: "הם מפחדים".

מה שעוד איחד את המפגינים היו הסרטונים שצולמו בלוד, והציגו את האלימות – כמובן, רק של צד אחד – שהתרחשה בעיר במאי. הקהל קרא: "מוות למחבלים" ו"דם יהודי אינו הפקר".

העצרת אתמול הצליחה אמנם להוציא לרחובות יותר מפגינים מאשר לפני חודש, אבל עוד מוקדם לקבוע אם הימין אכן מצליח להתאחד סביב הקריאה "להציל את המדינה היהודית", או "לעשות את המדינה היהודית גדולה שוב", אם נשתמש בדימוי הטראמפי. "מדינה יהודית" היא כמובן קונצנזוס גם בימין וגם במרכז, אבל לא בטוח שכסיסמה פוליטית היא תחבר מאחוריה ציבורים רחבים.

כשציבור יוצאי ברה"מ (וברהמ"ל) שומע שמדברים עליו כ"מתייוונים" שרוצים להרוס את הכשרות, יהיה לו קשה להתחבר. לא בטוח שהחזרה המונית בתשובה תדבר אל החילונים ואפילו אל המסורתיים המצביעים ליכוד. המאבק על הרבנות הראשית לא מדבר אל חלקים בחברה החרדית שמראש לא ממש מאמינים בה.

במלים אחרות, כדי לתמוך בכך שאמריקה תחזור להיות גדולה אין צורך לקיים מצוות או לקחת על עצמך מחויבות דתית כלשהי. מספיק להיות שמרן ושונא זרים. כדי להיות "יהודי" במובן שהרבנים בצרי ושפירא, ואפילו קרעי, דיברו עליו – וזכו לתשואות מהקהל הדתי-לאומי שמילא את הכיכר – אנשי המחנה שהימין מנסה לבנות עכשיו צריכים לקבל על עצמם מחויבויות שכרגע רחוקות מהם.

ייתכן שזו היתה הסיבה שלפרקים ההפגנה אתמול הרגישה כמו הפגנות של השמאל הרדיקלי. לא בתוכן, כמובן, אלא בלהט עמוק מצד אחד שמלווה בתחושת תבוסה מצד שני. כשח"כ אלי כהן מהליכוד זעק מעל הבמה שהם, הימין, "לא ייתנו לחוק החשמל לעבור", היה ברור שהוא יודע – וגם הקהל – שהחוק עבר ויעבור.

זו אולי גם הסיבה שנתניהו, שאמנם קרא להגיע למחאה ובירך עליה, מדיר עצמו מההפגנות האלה. הוא יודע לקרוא סקרים ולנתח דעת קהל, ומבין שהסיכוי שלו ושל הימין שלו להשיג רוב הוא כרגע קלוש מאוד, בטח על יסוד המסרים הלוחמניים של ההפגנות האחרונות. בלי יוצאי ברה"מ, בלי חילונים ובלי דתיים "ליברלים" נוסח בנט, ובלי שמאל חילוני יותר מובהק וכמובן בלי הציבור הפלסטיני בישראל, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשיג רוב כזה.