הדיכוי דומה, המאבק שונה. בין האפרטהייד בדרא"פ וישראל

תנועת ההתנגדות לאפרטהייד בדרום אפריקה הציגה את עצמה כפתוחה לכולם, ללא קשר לגזע או אתניות. מבקרים במוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג, 2008 (צילום: ג'ורג'יה פופלוול / CC BY-NC-ND 2.0)

ראש ממשלת דרום אפריקה הנדריק פרוורד מוכר כ"אדריכל  האפרטהייד", אבל הוא צריך להיות מוכר גם כאדריכל של האנלוגיה בינו לאפרטהייד בישראל. בנובמבר 1961 הוא הצהיר: "ישראל, כמו דרום אפריקה, היא מדינת אפרטהייד", לאחר שלקחה את ארצה מהערבים "שחיו בה אלף שנה". פרוורד התכוון, כמובן, לשבח, אבל אחרים השתמשו בגישה הזו בפורום באפריקה ובעולם החל משנות ה-70' כדי לגנות את ישראל על הכיבוש ב-1967 ועל הפרות אחרות של זכויות הפלסטינים.

מאז, המוקד באנלוגיה בין ישראל לאפרטהייד עסק במדיניות של המשטר – אפליה חוקית, דיכוי פוליטי, נישול קרקעות – כפי שעלה מדו"חות שכתבו בשנים האחרונות ארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים. העיסוק המחקרי באנלוגיה הזו, כמו גם הקמפיינים הפוליטיים סביבה, הפגינו גם כן עניין מיוחד בהשוואה בין דרום אפריקה למדיניות נוסח האפרטהייד של ישראל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אולם בשטח, החל בולט גם ממד אחר. הקמפיינים הפלסטיניים נגד הכיבוש והפקעת אדמות, שהתמקדו ביום האדמה במרס 1976, חפפו להתקוממות בסווטו ביוני אותה שנה. עשור מאוחר יותר, המרד של עיירות השחורים בדרום אפריקה חפף לאינתיפאדה הפלסטינית הראשונה. בשני המקרים, היה נדמה שהתקוממות ספונטנית של צעירים, שנתמכו על ידי מארגנים קהילתיים ואיגודי עובדים, תוריד את מערכת השליטה על ברכיה. ואכן, זה היה המקרה בדרום אפריקה, אבל רק במידה מועטה בפלסטין, חרף התקוות באותם ימים. האינתיפאדה השנייה ומה שבא בעקבותיה הפכו את מגמת ההקלה בשלטון הצבאי הישיר שחלה בזמן תהליך אוסלו, וישראל נקטה מדיניות חריפה עוד יותר של נישול, התנחלות והפרדה (אפרטהייד, באפריקנס).

ביצור השליטה הישראלית בשני העשורים האחרונים עומד בניגוד למעבר לדמוקרטיה ולשוויון בזכויות חוקיות ופוליטיות בדרום אפריקה. אין פלא שההצלחה של המאבק נגד האפרטהייד מזדקר לעין כאנלוגיה היסטורית, לקח מוסרי ואסטרטגיה לשינוי. ההיבט האחרון עומד במרכז ספרי "התנגדות אנטי-קולוניאלית בדרום אפריקה וישראל/פלסטין: זהות, לאומיות וגזע (ראוטלדג' 2022), תוך מתן תשומת לב מיוחדת להמשגות ולאסטרטגיות של התנגדות במאה שעברה בשתי הארצות.

נקודת המבט שאימצתי שונה מזו של מחקרים השוואתיים אחרים בשלושה היבטים: היא מתמקדת בהתנגדות ולא על בשליטה; היא בוחנת תנועות לאומיות ותנועות שמאל רדיקלי ככוחות דינמיים המגיבים לשינויים חברתיים והיסטוריים, במקום להציג מערך סטטי של עקרונות משפטיים ופוליטיים; היא מסתכלת על הנתיב הפוליטי שעשתה דרום אפריקה כנושא בפני עצמו ולא כאמת מידה לבחינת המאבק הפלסטיני.

חלק ניכר מהספרות הקיימת מתייחסת לדומיננטיות של הברית שיצר ה-ANC (הקונגרס הלאומי האפריקאי) כמובנת מאליה, מבלי לטרוח לבחון את התהליך ההיסטורי שהעלה את ה-ANC למעמד הזה. בניגוד לכך, אני בוחן את הדבר כתוצאה של תחרות מול גישות פוליטיות אחרות, שהיו חזקות באותה מידה בתקופות מסוימות, במיוחד אפריקניוּת ותודעה שחורה.

גם במובנים כללים, במיוחד במקרים האלה, המהלך מתנועת התנגדות לשלטון דורש מאיתנו להסתכל בו מנקודת המבט של הפעילים והאינטלקטואלים שהיו קשורים לתנועות אנטי-קולוניאליות ופעלו ברובם מחוץ לגבולות האקדמיה. הדבר המעניין ביותר הוא הדרכים שבאמצעותם יצרו תיאוריה של תנאי המאבק, זיהו את בעלי הברית הפוטנציאליים ואת האויבים הממשיים, הגדירו אסטרטגיות ופתרונות והתמודדו באופן יצירתי מול דיכוי לאומי וגזעי על ידי ניסוח עמדות עקרוניות ותוכנית פעולה פרקטיות.

תנועת ההתנגדות בדרום אפריקה התבססה קודם כל על מאבק מקומי. עצרת מחאה ביוהנסבורג ב-1985 (צילום: האו"ם CC BY-NC-ND 2.0)

הלבנים היו זקוקים לשחורים

במבט לאחור, לדעתי אפשר להבחין בקשת היסטורית רחבה. בדרום אפריקה, ההתנגדות החלה מבסיס צנוע. השחורים בדרום אפריקה היו מפוררים פוליטית ושולבו במעמד נחות במדינה, שהיתה בנויה על שיתוף פעולה בין קבוצות של מתיישבים לבנים. לאחר שרכשה ביטחון הודות להתגייסות מקומית, ובהשראת התפתחויות אזוריות וגלובליות, התנועה שינתה את מטרותיה: במקום לבקש להשתלב במבנים בשליטה לבנה, היא דרשה שינוי מהיסוד של כל הסטרוקטורה הפוליטית.

האסטרטגיה הזו התבססה על יסוד חומרי מוצק: המרכזיות של הפועלים השחורים כספקים של עבודה זולה, שהיתה הכרחית לרווחיות ההון ולשגשוג של הלבנים. המצב הזה אפשר להם לנצל את מעמדם כמנוף לחץ לשינוי פוליטי מתוך השיטה. באופן ברור, המרחב שבו התרחשו הקמפיינים הפוליטיים והחברתיים העיקרים היה בתוך הארץ. הפעולות של המנהיגות הגולה ושל תנועות הסולידריות מעבר לים שיחקו תפקיד, אבל הוא היה תלוי בהתקדמות המאבק העממי הפנימי.

תוך כדי התהליך, נוצרה זהות לאומית מכילה. היתה לה יכולת להיפתח לכל הדרום אפריקאים, ללא קשר לרקע הגזעי או האתני שלהם, למרות ההדגשים הפוליטיים השונים על על-גזעיוּת, אפריקניוּת ותודעה שחורה. השיח של המאבק – בעיקר זה של ה-ANC – שילב בין פניות לקבוצות מוגדרות על פי זהותן ובין מסרים המעלים על נס תפיסות אוניברסליות של מעמד, חירות, דמוקרטיה וצדק. הגישה הזו הקלה על המעבר לפתרון מוסכם במשא ומתן ולשינוי הפוליטי בשנות ה-90.

התנועה הערבית-פלסטינית נעה בכיוון שונה. היא התחילה עם דרישה לכוח פוליטי בתור הרוב הדמוגרפי והבעלים ההיסטוריים של הארץ. אף שהיתה מוכנה להשלים עם מיעוט יהודי, הדבר נעשה מתוך עמדת כוח, כפשרה, בלי להפחית מהתביעה הערבית לזכות על הארץ. העובדה שרוב האדמות היו בבעלות הפלסטינים עד 1948 – ורק מעטים מהם הועסקו על ידי יהודים, שמצידם מעולם לא היו תלויים בעבודה של הפלסטינים – חיזקה את התביעה שלהם לעצמאות, אבל שללה מהם את המנוף הפוליטי שעמד לרשותם של המקבילים להם בדרום אפריקה.

השלמה עם המציאות, לא עם הזכות

העמדה הזו ספגה זעזוע אחרי הנכבה ב-1948, אבל ברגע שהתנועה הלאומית הפלסטינית התחילה להתאושש מהמפלה הצבאית ומהפיזור של בני עמה, היא המשיכה לדרוש בעלות בלעדית על הארץ. בה בעת, היא התחילה לשנות עמדה ביחס למתיישבים היהודים, שחדלו להיות מיעוט במרחב. הם המשיכו לראות בהם זרים שהדרישות שלהם מבוססות על כוח לא-לגיטימי, אבל היה הכרח להשלים איתם בכל הסדר עתידי, כהשלמה עם מציאות, לא מתוך הכרה בזכות שיש להם.

המאבקים בפלסטין ודרום אפריקה התנהלו במקביל. מפגינים פלסטינים ברצועת עזה באינתיפאדה הראשונה (צילום: נתי הרניק, אוסף התמונות הלאומי)

הסיסמה "מדינה פלסטינית חילונית", שבה כולם יחיו בשוויון, שפת"ח, החזית העממית והחזית הדמוקרטית אימצו בגוונים שונים מאז שנות ה-70, היתה פריצה גדולה קדימה מבחינה קונספטואלית. אבל היא נוסחה בתוך מסגרת ערבית או ערבית-פלסטינית, שלא באמת הכילה את היהודים הישראלים. בעוד הלאומיות האנטי-קולוניאלית בדרום אפריקה חיבקה את כל התושבים, לפחות בתיאוריה, לאומיות אתנית שיחקה תפקיד מכריע בישראל/פלסטין. לא קמה בה זהות לאומית רחבה הכוללת את כל הקבוצות, אפילו בפוטנציה.

בהיעדר זהות כזו, מסוף שנות ה-70 והלאה, פתרונות של פשרה לבשו צורה של ריבונויות נפרדות – על בסיס טריטוריאלי הולך ומצטמק מבחינת הפלסטינים – ולא בצורה של השתתפות במבנים פוליטיים אינקלוסיביים, כפי שקרה בדרום אפריקה. בין אם המטרה היא מדינה אחת, מדינה דו-לאומית, פדרציה או קונפדרציה, פתרון בר קיימא חייב להתבסס על הכרה בזכויות אישיות וקולקטיביות, חייב להתבסס על זהויות לאומיות נפרדות.

מתוך תיאור היסטורי, אינני יכול לספק מרשם להתקדמות עתידית של המאבק הפלסטיני, אף שאפשר לזהות כמה לקחים מהניסיון בדרום אפריקה. שלושה לקחים בולטים במיוחד:

• הצורך לגייס תמיכה עממית בתוך הארץ ככוח מרכזי ללחץ על המשטר ולדחיפה לקראת שינוי; כוח הכולל פועלים, סטודנטים, מנהיגים קהילתיים, קהילות דתיות, עמותות וגופים בחברה האזרחית. מאבק מזוין שיחק תפקיד וסולידריות חיצונית הוסיפה ללחץ, אבל את תפקיד המפתח במאבק לקחו על עצמם כוחות פנימיים.
• הצורך להתארגן על בסיס לא סקטוריאלי כדי להקל על התנועה מעבר לחלוקות גזעיות ואתניות שכופה המדינה. אחד הנכסים הגדולים של ה-ANC, והוא זה שאפשר לו להפוך דומיננטי, היתה הפרספקטיבה הלא-גזעית שלו, שהדגישה את המקום המרכזי של ההמונים השחורים המדוכאים ויצרה מרחב לכל מי שרצה לפעול למען דמוקרטיה וצדק, ללא קשר למוצא. בדרך זו, עודדו פלח קטן אבל חשוב מתוך הקבוצה הדומיננטית, בעיקר צעירים לבנים, אבל במידה מסוימת גם חלקים מהקהילה העסקית, לתפוס מרחק מהמשטר, לערער על הלגיטימיות שלו ולהעניק תמיכה למאמצים של התנועה העממית.
• במידת מה מתוך מתח מול הנקודה הקודמת, הצורך לנסח פניות ספציפיות לקהילות המאורגנות על יסוד גזע, אתניות ודת, יחד עם מערכת של עקרונות אוניברסליים של צדק, תיקון, זכויות אדם, שוויון ודמוקרטיה. הדבר עזר להפוך את המאבק המקומי למכיל יותר והקל על מאמצים לסולידריות מבחוץ.

וכמובן, נותרת עדיין השאלה עד כמה אפשר ליישם לקחים ממקרה ספציפי אחד במקרה אחר.

רן גרינשטיין הוא פרופסור חבר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ויטווטרסרנד ביוהנסבורג, דרום אפריקה. תרגם מאנגלית: מירון רפופורט