הג'נוסייד בעזה חולל רדיקליזציה עולמית. אין ממנה דרך חזרה

ההבנה הרדיקלית של מבני כוח ממסגרת מחדש את סוגיית פלסטין לא כמשבר מבודד, אלא כעדשה שדרכה אפשר להבחין בארכיטקטורה הרחבה יותר של שליטה עולמית. פעילה מניפה דגל פלסטין בצעדה פמיניסטית בפריז, 7 במרץ 2025 (צילום: אן פאק / אקטיבסטילס)

7 באוקטובר 2023 סימן קרע פרדיגמטי באופן שבו פלסטין נדונה ומדומיינת. עד לאותו רגע, השיח הבינלאומי היה לכוד באוצר המילים של מדינה ותהליכי שלום. השאלה הפלסטינית הוצגה כסכסוך שיש לנהל ולא כמבנה של שליטה שיש לפרק, אך 7 באוקטובר אילץ את העולם להתעמת עם המציאויות שהפלסטינים זיהו והגדירו: קולוניאליזם התיישבותי, הנכבה המתמשכת, ציונות ואפרטהייד ישראלי.

קרע זה אינו רק רטורי; הוא מסמן שינוי מהותי בהבנה הפוליטית העולמית. שיח של דה-קולוניזציה ואחריותיות מחלחל כעת לזירות שהוגבלו בעבר לשפה הדיפלומטית של פתרון שתי המדינות. ההתקפה הישראלית על עזה ניפצה את העמדת הפנים שהאלימות של ישראל היא נקודתית או הגנתית, וחשפה כי רצח עם הוא מאפיין מבני של פרויקט הקולוניאליזם ההתיישבותי שלה.

>> מלחמת עזה היא חורבן הציביליזציה היהודית כפי שהכרנו

עבור הפלסטינים, רגע זה נותן תוקף לאמת ארוכת שנים: שחרור לא ניתן להשגה באמצעות משא ומתן בתוך מערכת לא צודקת, אלא על ידי התמודדות עם המבנים שמיישמים את נישולם ומחיקתם.

עבור העולם, רצח העם זירז רדיקליזציה נרחבת. כאשר המונים צועדים בבירות ברחבי העולם ודורשים פלסטין חופשית, הם מביעים בו בזמן גם דרישות לביטול הקפיטליזם הגזעי והתנגדות למשטרים נצלניים, לאי-הצדק האקלימי ולכל צורות הפשיזם העכשווי. פלסטין נתפסת דרך עדשת האינטרסקציונליות, כזו הקושרת את המאבקים הללו יחד. הבנה רדיקלית זו של מבני כוח ממסגרת מחדש את סוגיית פלסטין לא כמשבר מבודד, אלא כעדשה שדרכה אפשר להבחין בארכיטקטורה הרחבה יותר של שליטה עולמית.

הקרע של 7 באוקטובר

בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר, התנאים בשטח כבר הפכו את הפרדיגמה הקיימת לבלתי נסבלת. הפלסטינים נוהלו באמצעות סיוע ותמריצים כלכליים במקום באמצעות זכויות או צדק; כל הארכיטקטורה הבינלאומית – תהליך השלום, מסגרות התורמים והשפה הדיפלומטית – תפקדה כדי להכיל ולדחוק את השאיפות הפלסטיניות ולהעניק לגיטימציה לישראל.

לפני 7 באוקטובר, העולם התייחס לישראל כמדינה לגיטימית בתוך משפחת האומות, בעוד הפלסטינים הוצגו כבעיה הומניטרית שיש לנהל באמצעות סיוע, או כאיום ביטחוני שיש להכיל במסגרת "המלחמה בטרור". החל משנת 1993, תהליך אוסלו – עם המשא ומתן והוועידות האינסופיות שלו – שימר על אשליה של התקדמות תוך ביסוס האפרטהייד. בהקשר הזה, הדיפלומטיה תפקדה כאמצעי בלימה: מה שנקרא "תהליך השלום" ניהל את האלימות הקולוניאלית על ידי תרגומה לשפה טכנוקרטית.

אשליה של התקדמות תוך ביסוס האפרטהייד. חוסיין מלך ירדן, ראש הממשלה יצחק רבין, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, יאסר עראפת ונשיא מצרים חוסני מובארק לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב'. (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

פרדיגמה "ניהולית" זו התבססה על מחיקת ההיסטוריה. הנכבה הפכה לפרק סגור, והקולוניזציה המתמשכת פורשה מחדש כ"סוגיה ביטחונית". אך עד 6 באוקטובר 2023, מסגרת זו כבר כשלה לפי התנאים שהציבה לעצמה. היא לא יצרה שלום ולא יציבות, אלא רק העמיקה את השליטה והייאוש.

עוד לפני הפעולה של חמאס, 2023 היתה הקטלנית ביותר עבור הפלסטינים מזה עשרות שנים, במיוחד עבור ילדים, בעוד העולם המשיך להתייחס לדרישות הפלסטיניות כאל נושא צדדי שיש להרגיע ולא כאל מאבק פוליטי מתמשך לשחרור. 7 באוקטובר הראה שעשרות שנות "ניהול" לא יצרו סדר, אלא הובילו להתנגדות.

נוסף על כך, 7 באוקטובר חשף סתירה מרכזית בציונות: האמונה שהתנחלויות והתפשטות טריטוריאלית יכולות להעניק ביטחון מתמשך לעם היהודי בפלסטין, מבלי להתמודד בשום שלב עם האוכלוסייה הילידית הנדחקת ומדוכאת. הציונות הציגה את הקולוניזציה כגאולה ואת העקירה כביטחון. במשך עשרות שנים, אשליה זו החזיקה מעמד משום שכוחות המערב הגנו עליה ומשום שהפלסטינים הפכו לבלתי נראים בנרטיב של שיבת היהודים. 7 באוקטובר גילה כי לא ניתן לבנות ביטחון מתמשך על מחיקתם של אחרים. ואכן, בדיוק אותו היגיון שהבטיח ביטחון יצר חוסר ביטחון מתמשך.

כיום, שאלת הביטחון היהודי היא בבירור בלתי נפרדת משאלת החופש הפלסטיני. כל עוד הציונות, עם מחויבותה לשליטה ולקולוניאליזם, נמשכת, היא דנה אנשים לחיים של אלימות בלתי פוסקת ובכך מבטיחה שההתנגדות תימשך. על ידי חשיפת סתירה זו, 7 באוקטובר הגדיר מחדש את הפרמטרים של הצדק: שום פתרון המשמר סדר של קולוניאליזם התיישבותי לא יכול להיות צודק. ואכן, האפשרות של דו-קיום תלויה לא בניהול הפלסטינים, אלא בפירוק המערכת שאפשרה את נישולם.

הבהלה להשיב את הסדר הישן

בתוך רצח עם מתמשך, ממשלות ומוסדות בינלאומיים מיהרו לאשר מחדש את אוצר המילים המוכר מן העולם שקדם ל-7 באוקטובר. הפסקות אש, התחייבויות לשיקום, הכרה מדינתית והצהרות תמיכה ב"פתרון שתי מדינות" צצו מחדש כמחוות של הרגעה לסדר שהופר. עם זאת, צעדים אלה הם ניסיונות עקרים להשיב את הנורמליות במקום להתעמת עם כך שמקור הבעיה הוא המצב הנורמלי הישן. הם מתפקדים ככלים להכחשה ולהנצחת עוול על ידי ניסיון להחזיר את הלגיטימציה של ישראל תוך כדי הרגעת הזעם העולמי.

כל המאמצים מושקעים כיום כדי להחזיר את הלגיטימציה למדינת ישראל לאחר שהמסכה נקרעה ממציאות האפרטהייד ומרצח העם שביצעה. בעוד מיליונים צועדים ברחובות בירות העולם בדרישה לפלסטין חופשית, מנהיגי העולם מבקשים מאיתנו להתעלם מרצח העם ולחזור לאשליות העבר.

הפסקת אש הכרחית, היא מצילה חיים ומאפשרת סיוע הומניטרי, אך אין לבלבל אותה עם צדק. אלפי פלסטינים חוזרים לעיר עזה אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-10 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

הפסקת אש אכן הכרחית – היא מצילה חיים ומאפשרת סיוע הומניטרי – אך אין לבלבל אותה עם צדק. כפי שמומחים פלסטינים רבים הדגישו בעקביות, שיקום ללא ריבונות רק יעמיק את התלות. הכרה ב"מדינה" פלסטינית מצומקת ללא שליטה על אדמתה וגבולותיה מבססת חלוקה, לא חופש. אלה אינם אלא צעדים חלולים שמטרתם לפייס את הפלסטינים; ההוכחה לכך היא שאף אחד מהצעדים הללו אינו מתייחס לדחיפות של מתן דין וחשבון מצד מבצעי רצח העם על פשעי המלחמה שלהם, כתנאי מוקדם לסיום האלימות נגד הפלסטינים.

כל אחד מהצעדים הללו מבקש להחזיר את השד לבקבוק, להחזיר את העולם ל-6 באוקטובר, כאשר האפרטהייד נסבל והנכבה מועלמת. אך לא ניתן לשקם את האשליה. העולם ראה את מבנה האלימות בבהירות רבה מכדי לשכוח אותו.

חמאס ופוליטיקת הסחת הדעת

לב הניסיון הזה להשיב על כנו את הסדר הישן הוא הקיבעון על חמאס. הדרישה "להשמיד את חמאס" משמשת כתירוץ לרצח עם. היא מאפשרת לישראל ולבעלי בריתה למסגר מלחמה כוללת נגד הפלסטינים כמאבק בטרור, ואת ההתנגדות לישראל כפשע. תחת ההיגיון הקולוניאלי הישראלי, כל התנגדות – חמושה, משפטית, תרבותית או דיפלומטית – אינה לגיטימית משום שהיא מסרבת לשעבוד.

הקיבעון על חמאס הוא אחיזת עיניים; כאשר המשטר הישראלי מדבר על מיגור חמאס, הכוונה היא להשמדת כל הפלסטינים. חמאס נחל ללא ספק הפסדים משמעותיים – הנהגתו, כוח האדם שלו וחלק ניכר מתשתיותיו נפגעו קשות. אבל אי אפשר לעשות לחמאס רדוקציה לפעילים שלו; זהו רעיון, אידיאולוגיה המושרשת בהתנגדות.

ההתמקדות בחמאס מבלבלת בין הסימפטום למבנה. גם אם חמאס יפורק מחר, רצח העם והמצור על עזה, האפרטהייד והסירוב לשיבת הפליטים יימשכו. במקביל, ההתנגדות תבנה מחדש את עצמה בצורות חדשות משום שהתנאי שמוליד אותה – שליטה קולוניאלית – נותר בעינו. הדרישה לחסל את חמאס אינה אפוא אסטרטגיה לשלום, אלא הצהר על כווונה לדכא כל ביטוי של רצון פוליטי פלסטיני. במובן זה, חמאס הופך להסחת דעת נוחה, המאפשרת לישראל לנהל אלימות המונית במסווה של הגנה עצמית תוך התחמקות מאחריות למערכת שיצרה את ההתנגדות.

עבור הפלסטינים, רגע זה טומן בחובו סכנה והבטחה כאחד. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהניצחון לעולם אינו מובטח לעמים תחת כיבוש קולוניאלי: משטרים קולוניאליים הכחידו אוכלוסיות ילידיות, בעוד אחרות שרדו רק הודות להתמודדות עם הנטל המתמשך של טראומה בין-דורית. אכן, שחרור פלסטין אינו בלתי נמנע, אך הוא בהחלט אפשרי; ותפקידם של הפלסטינים הוא להבטיח שיקרה.

רגע זה מציב אותנו בצומת דרכים היסטורי קריטי. הציונות איבדה חלק ניכר ממנגנון התעמולה שלה, ושחיקה זו של הדומיננטיות הנרטיבית חושפת את פגיעותו של המשטר הישראלי. האם הפלסטינים יוכלו לבנות על גל הסולידריות העולמי הזה, על אותו רגע של בהירות, כדי לשחוק עוד יותר את ההבטחות השקריות והאלימות של הציונות ולקדם את המאבק למען פלסטין חופשית?

החשיבה הקולוניאלית המערבית

כאנשים תחת כיבוש קולוניאלי, הפלסטינים ימשיכו להתנגד לכוחות המנשלים ומדכאים אותם, בעזה ובכל מקום. שחרור פלסטין אינו נתפס עוד כסוגייה מקומית או אזורית; הוא הפך לציר המוסרי והפוליטי של תודעה עולמית מתפתחת.

קהילות הפזורה ממלאות תפקיד מכריע בשינוי זה. הפלסטינים, המפוזרים על פני יבשות, מעצבים את השיח באוניברסיטאות, בפרלמנטים וברחובות. מאבקם מתחבר לתנועות עולמיות לצדק אקלימי, שוויון גזעי ודה-קולוניזציה רחבה יותר. הניסיון להפליל את מאבקם באמצעות סנקציות, צנזורה וקמפיינים של הכפשה, ממחיש את השפעתם הגוברת. באמצעות אוצר המילים של השחרור, הפלסטינים בגולה ואלה הנמצאים בתוך תנועת הסולידריות הרחבה יותר מפרקים את יסודות השיח של האימפריה עצמה.

רצח העם בעזה הפך למראה שדרכה העולם רואה את עצמו. גופות של פלסטינים נקברות בקבר אחים ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-30 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אחרי הכל, 7 באוקטובר חשף את ההמשכיות הקולוניאלית שבבסיס הסדר העולמי. תגובת ממשלות המערב למתקפת ישראל על עזה – סיוע צבאי, הגנה דיפלומטית ודיכוי הסולידריות – חשפה את המשך החשיבה הקולוניאלית מתחת למעטה הליברליזם. המוסדות שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להבטיח זכויות אוניברסליות הפכו למנגנונים לשימור הגמוניה. כאשר החוק הבינלאומי מיושם באופן סלקטיבי, הוא מפסיק להיות חוק והופך לשפת שליטה.

רצח העם בעזה הפך אפוא למראה שדרכה העולם רואה את עצמו. הוא משקף את המבנה הגזעי של הכוח העולמי המקשר את הנישול הפלסטיני למערכות רחבות יותר של כוח ושליטה, משוד משאבים ועד מיליטריזציה של הגבולות ושיטור של מהגרים. פלסטין אינה משבר מבודד אלא קו החזית של מאבק עולמי בין האימפריה לצדק עולמי. לדרוש חופש לפלסטין פירושו לדרוש את סיומו של הסדר הקולוניאלי שמקיים ניצול בכל מקום.

דה-קולוניזציה אינה עוסקת רק בגבולות; מדובר בפירוק הקפיטליזם האימפריאלי, המיליטריזם וההיררכיות הגלובליות המקיימות אותם. על הפלסטינים להמשיך לבטא את השחרור כחלק מסדר יום עולמי משותף. לדבר על חופש מהנהר ועד הים זה לבטא אופק לצדק אוניברסלי; חשבון הנפש העולמי בעקבות 7 באוקטובר הראה שניתן לדמיין אפשרות כזו, אך המאבק כעת הוא להפוך אותה לבת קיימא.

7 באוקטובר לא המציא פוליטיקה חדשה; הוא חשף את האמת של הפוליטיקה הישנה. הוא חשף את פשיטת הרגל המוסרית של סדר עולמי שמכנה את עצמו ליברלי תוך שהוא מקדם רצח עם. הוא ניפץ את המיתוס שניתן להשיג שלום מבלי להתעמת עם מבנה הנישול והמחיקה עצמו. הניסיון להחיות את "תהליך השלום" הוא ניסיון לקבור את הבהירות הזו תחת שפת הדיפלומטיה.

בסופו של דבר, הג'נוסייד הזה עשה רדיקליזציה של העולם, אנשים אינם יכולים להתעלם מהשמדה בשידור חי החוסה תחת דגל הדמוקרטיה הליברלית. העולם הבין שישראל אינה יכולה עוד להתקיים כמשטר אפרטהייד. זאת בדיוק המשמעות של הקריאה לפלסטין חופשית: לפרק את האפרטהייד, לתבוע מחדש את פלסטין, ולהביא עתיד של חופש וצדק בין הנהר לים.

עבור הפלסטינים, אין דרך חזרה. הפרדיגמה השתנתה, והצדק דורש לפרק את המבנים שאפשרו נישול. מבחינה אסטרטגית, המשימה הצפויה היא לגבש את הקרע הזה לפרויקט דה-קולוניזציה קוהרנטי. צדק אינו יכול להיות מוגבל למדינה תחת כיבוש; עליו להתייחס לכל ספקטרום הזכויות הפלסטיניות – שיבה, שוויון וריבונות. משמעות הדבר היא בנייה מחדש של המוסדות הפוליטיים הפלסטיניים על בסיס שחרור וללא תלות בתורמים, תוך הבטחה שהם משקפים את השאיפות הקולקטיביות של הפלסטינים בכל מקום.

טארק בקעוני הוא יו"ר מועצת המנהלים של מכון המחקר הפלסטיני אל-שבקה. בקעוני היה בעבר אנליסט בכיר לישראל-פלסטין וכלכלת הסכסוך בקבוצת המשבר הבינלאומית, והוא מחבר הספרים "Hamas Contained" (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2018) ו"Fire in Every Direction: A Memoir"  (הוצאת וושינגטון סקוור, 2025). המאמר פורסם במקור באתר אל-שבקה. מאנגלית: אורלי נוי