newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"נכבה מתמשכת": איך כותבים סיפור שעלילתו טרם הגיעה לסופה?  

ספרו האחרון של הסופר והאינטלקטואל הלבנוני אליאס ח'ורי משלב במיומנות את הספרות בתוך הנרטיב הדקדוקי של הנכבה, שהיא עבורו מצב נפשי, ומציג אותה כהווה מתמשך ולא כעבר מושלם

מאת:

הנכבה המתמשכת מתעלה על האירועים הפרטניים שהתרחשו. פליטה פלסטינית בביתה במחנה הפליטים ברפיח, 15 במאי 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ב-2013, אליאס ח'ורי, הסופר והאינטלקטואל הלבנוני הנודע, נשא נאום מביירות באמצעות סקייפ בפני קבוצה של 250 פעילים פלסטינים. הפעילים הקימו זה עתה מאהל באזור E1 בגדה, הממוקם בין ירושלים ליריחו, כאקט של התנגדות. הם קראו למאהל שלהם "באב אלשמס", על שם הרומן של ח'ורי הנושא את אותו השם.

בניגוד לאותם פעילים, ח'ורי מעולם לא התגורר בפלסטין ומעולם לא ניתנה לו הזדמנות לבקר בה. למרות זאת, הוא אמר להם: "לא אגיד, 'הלוואי שהייתי איתכם', כי אני איתכם… זו פלסטין שיונס חזה ברומן באב אלשמס".

קהילת באב אלשמס התקיימה יומיים בלבד לפני שהצבא הישראלי הגיע ופירק אותה. הפלסטינים לא נרתעו וניסו לבנות אותה מחדש, תחת השם "הנכדים של יונס" – הפעם, על שם אחד הגיבורים המרכזיים של הרומן – רק כדי לראות אותה נהרסת שוב, במהירות. לאחר הפעם השנייה, ציין ח'ורי כי "אפשר למחוק את הכפר, אבל לא את הספרות". תובנה זו מאגדת בצורה מוחשית את השקפתו של ח'ורי על הקשר הסימביוטי בהכרח בין ספרות לנכבה.

לעתים נדירות בלבד סופרים זוכים לראות במהלך חייהם את המילים שלהם הופכות, תרתי משמע, למציאות. הקמת באב אלשמס, קצרה ככל שהיתה, מדגימה את האופן שבו ח'ורי מגלם את כוחה המעורר של הספרות שהוא מזהה אצל ע'סאן כנפאני, אחד מאבותיו הספרותיים הבולטים. במאמר המנציח את הסופר וההוגה שנרצח, ח'ורי מדגיש את תפקידו של כנפאני ככרוניקאי הראשון של פלסטין לאחר הנכבה ומראה את תפקידה המכריע של הספרות ביכולת לדמיין אומה. ח'ורי, יש לומר, הוא חלק מהמסורת הזו בעצמו.

הקמתו והריסתו של באב אלשמס מהדהדים ומייצגים את נישול הנכבה, דבר שוודאי לא נעלם מעיניו של ח'ורי, שהקדיש חלק ניכר מ-20 השנים האחרונות לכתיבה על "הנכבה המתמשכת" – מעגל האלימות המתמשכת נגד העם הפלסטיני. הנכבה, כפי שהוא וכל הפלסטינים טוענים, לא היתה אירוע בודד שהתרחש ב-1948, אלא תהליך מתמשך של עקירה ואלימות.

העדים של תקופתם

בשנה שעברה פרסם ח'ורי ספר בהוצאת דאר-אלאדאב שבבירות שכותרתו "נכבה מתמשכת" (النكبة المستمرة( – אוסף של 12 חיבורים ומאמרים, כולל הנאום שנשא בפני הפעילים הפלסטינים ב-2013. הספר הוא מפגן מרשים, המשלב בעוצמה את השיח הפוליטי בנושא הנכבה עם תחומי הספרות, התרבות והשפה. ח'ורי משלב במיומנות את הספרות בתוך הנרטיב הדקדוקי של הנכבה, ומציג אותה כהווה מתמשך ולא כעבר מושלם ("הנכבה מתרחשת", לא "הנכבה התרחשה").

הידע הנרחב של ח'ורי על פלסטין נצבר בעיקר באמצעות סיפורים וספרים, בדיוניים ואחרים. בהיותו בבית הספר היסודי, בשנות ה-50 וה-60, ח'ורי למד על הנכבה מחבריו הפלסטינים שהגיעו ללבנון כפליטים. האמפתיה שלו כלפי המצוקה הפלסטינית רק גברה עם הזמן, לאחר שבילה את שנות התיכון בהוראה במחנות פליטים בביירות ובסביבתה. בגיל 19 הצטרף לפדאיין באלסלט בירדן עד לאירועי "ספטמבר השחור" ב-1970, אז נלחמה הממלכה ההאשמית בקבוצות ההתנגדות וגירשה אותן. לאחר מכן לחם ח'ורי לצד הפלסטינים במלחמת האזרחים בלבנון.

פעילים מגיעים למאהל באב אלשמס, 12 בינואר 2013 (צילום: אורן זיו)

פעילים מגיעים למאהל באב אלשמס, 12 בינואר 2013 (צילום: אורן זיו)

ההיטמעות של ח'ורי בחיים הפלסטיניים אינה ניתנת להפרדה מהקריירה הספרותית שלו. כחלק מתהליך המחקר עבור ספרו משנת 1998, "באב אלשמס" – שנחשב כיום ליצירה הספרותית האולטימטיבית על הנכבה – נסע ח'ורי למחנות פליטים ברחבי ביירות וצידון (כגון שתילה, בורג' אל-בראג'נה ועין אל-חילווה) וערך ראיונות עומק קפדניים עם מאות פלסטינים על נפילת הגליל וחיפה בידי הכוחות הציוניים.

באמצעות תהליך המחקר הזה ובכתיבתו, ח'ורי מבהיר שהוא רואה בסופרים את העדים המכריעים של תקופתם. בספריו, ח'ורי מתעמק בסיפורים ובזיכרונות מקוטעים של הנכבה, בין אם מדובר באירועי 1948 או ב"נכבה המתמשכת": בעוד ש"באב אלשמס" עוסק בעיקר ב-1948, חלק ניכר מהרומן האחרון שלו, "אדם בדמותי", הכרך השלישי של "ילדי הגטו", מתרחש ב-2002, במחנות הפליטים של שכם וג'נין (הרומן יצא לאור בשבוע שעבר בפרויקט מכתוב והוצאת פרדס).

ח'ורי אינו רק סופר מחונן; הוא גם אינטלקטואל רב השפעה, שלעתים קרובות מדבר לציבור על ההשלכות האידיאולוגיות של היררכיות לשוניות, הרעיון שהשפה שבה אנו משתמשים לתיאור אירועים משקפת ומנציחה מבני כוח בעולם האמיתי – הכל בשירות פירוש והפצת מחשבותיו על הנכבה המתמשכת.

הוא עושה זאת ללא לאות, עד שלעתים נדמה שהמושג חל עליו באופן אישי: עבור ח'ורי, נכבה מתמשכת היא מצב נפשי. הוא חי את ההמשכיות הזו, כותב עליה ללא הרף, וחופר במשמעותה בזמן ובמקום. כמו שחרזאדה מ"אלף לילה ולילה", שבכל יום מספרת סיפורים כדי לחיות, בכל יום ח'ורי מספר סיפור נוסף על הנכבה.

הוא משרטט בקפידה קטלוג של טרגדיות, החל מהקטנות ועד המונומנטליות, שכולן מרכיבות את הנכבה המתמשכת. אלה כוללים לא רק את הטיהור האתני של פלסטין, אלא גם הקמת גטאות פלסטיניים בתוך הערים היהודיות החדשות, הטלת ממשל צבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים, פיזור התנחלויות, מצוקת הכפרים הלא מוכרים וכו' (אפילו הכללת "וכו' ביצירתו של ח'ורי יכולה לשמש סימן סמיוטי להמשכיות הנכבה).

הנכבה המתמשכת מתעלה אפוא על האירועים הפרטניים שהתרחשו; היא מייצגת רצף של אסונות על פני רמות שונות, היוצר חזרות שונות אך קשורות זו בזו של תהליך מתמשך. זה, הוא כותב, מה שמזין את ההתנגדות התמידית, שכן היא אינה מוגבלת לעבר אלא מהווה מציאות חיה בהווה.

פירוק מיתוסים לשוניים

"נכבה מתמשכת" היא התוצר של השנים שבהן ח'ורי בילה בניתוח ובכתיבה על החיים וההיסטוריה הפלסטינית. בספר זה הוא למעשה מציע גרסה חדשה של "משמעות הנכבה", ספר שיצא לאור באוקטובר 1948 על ידי ההיסטוריון הסורי קונסטנטין זוריק והראשון שקרא ל"אסון" של אותה שנה "הנכבה" (ההקדמה תורגמה לכתב העת ג'מאעה). ח'ורי מציג כעת את "משמעות הנכבה המתמשכת", ובכך משנה את הבנתנו את הנכבה מהיותה אירוע יחיד לתהליך מתמשך. הוא עוקב אחר מסלול ארוך שהחל באותה שנה מכרעת ונמשך ב"צורות מפותלות" שונות עד היום.

ח'ורי טוען כי זוריק עזר לנסח את הבעיה הפלסטינית בפני עולם הערבי, בעוד שאדוארד סעיד עשה זאת על הבמה העולמית. גם ח'ורי ממוקם במסורת זו, כאשר יצירותיו ופניותיו לקהלים פוליטיים מסבים את תשומת הלב של עולם הספרות לסוגיה הפלסטינית.

פנייה מרתקת במיוחד היתה הרצאה שנשא ב-2015 בפני הפרלמנט האירופי (ומופיעה בספר). היא מעידה על כוחו האינטלקטואלי, רוחב אופקיו ורצונו לדיאלוג כן עם אלה שחירשותם מונעת מהם לשמוע את הקול הפלסטיני.

הוא מתחיל את ההרצאה בניתוח המושג "אי הבנה" והקשר שלה לקיום הפלסטיני. כדי לעשות זאת, הוא הביא את סיפורו של מפגש מצמרר בין חקלאי פלסטיני מהכפר סאסא וחיילים ישראלים, שהסתערו על כפרו והרסו את בתיו ב-14 בפברואר 1948. (ח'ורי מתאר אירוע זה ברומן שלו, "סטלה מאריס" שיצא לאור בעברית בסדרת מכתוב ב-2018). אחד החיילים היהודים מכוון את נשקו לעבר פלסטיני מבוגר ששואל בערבית "אייש האדהא?" ("מה זה?"). החייל משיב, תוך שימוש במשמעות העברית של המילה השנייה שלו "Hādhā esh!" ("זו אש!"), ואז יורה עליו.

ח'ורי מבאר לקוראים הערבים שאינם בקיאים בעברית את מקור ההתנגשות הדו-לשונית הזו: בעוד שביטויים אלו נשמעים דומים מבחינה פונטית, הם חושפים את מה שמכונה בצרפתית "פו-אמי", או קוגניציית שווא. עם זאת, ח'ורי טוען בתקיפות שמאחורי אי ההבנה (אשר מולידה בעצמה אי ודאות ואימה) מסתתרים שפע של סימני קריאה. לפיכך, לצד סימני השאלה, ח'ורי מספק כרוניקה תמציתית של סימני הקריאה, דהיינו מפת דרכים של הפרויקט הקולוניאלי הישראלי, הממחישה כיצד הוא הפך למעשה את הפלסטיני ל"יהודי של היהודים" או, במילים אחרות, לקורבן של הקורבן, כפי שמתואר בצורה נוקבת בטרילוגיה הספרותית "ילדי הגטו".

לאורך כל הנאום הזה, ח'ורי קרא תיגר על הנרטיבים שדחקו את הקול הפלסטיני באופן היסטורי, ופירק אותם. על ידי פירוק המיתוסים הלשוניים המטשטשים מציאות של דיכוי – מונחים כמו "תהליך השלום", "תוכנית החלוקה", "דוד העברי וגוליית הערבי" – ח'ורי לא רק שופך אור על אמיתות היסטוריות, אלא גם חושף את ההרס המתמשך של ההווה ושל הדיבור על ההווה. סירובו לקבל הסכמי שלום שטחיים מדגיש את החשיבות של טיפול בסיבות השורש במקום להסתפק בפתרונות זמניים המנציחים דיכוי.

הנכבה כמצב נפשי. אליאס ח'ורי (צילום: באדיבות משפחת המצולם)

פנייתו של ח'ורי לפרלמנט האירופי היתה הופעה וירטואוזית של אמן – אמן של מילים, של רעיונות, של הקשר בין פוליטיקה, ספרות וחיים. הוא חושב בעזרת ייצוגים ספרותיים שמשנים את המציאות. הוא רואה מלחמה של הבנה נגד אי הבנה, של הכרה נגד חוסר הכרה ושל ייצוגים נגד מצגי שווא – מלחמה שבה הוא חייל מגויס.

עבודתו של אליאס ח'ורי מכירה באופן עקבי וחולקת כבוד לענקים שקדמו לו, כמו מחמוד דרוויש, וליד ח'אלידי, אדוארד סעיד וע'סאן כנפאני. במובנים רבים, הוא מייצג חוליה מקשרת בין דורות קודמים לדור הנוכחי המגלמים את המאבק למען זכויותיהם וכבודם של הפלסטינים. הוא הדגיש את חשיבותו של דרוויש בהצגת הנרטיב של הנכבה, ועל ידי שזירת חוויות העקירה והגלות שלו בשירתו, ח'ורי לא רק מכבד את כישרונו הספרותי של דרוויש אלא גם מכיר בטראומה האישית והקולקטיבית הגלומה בנרטיב הפלסטיני, בעקבותיו של דרוויש.

באופן דומה, הוקרתו של ח'ורי להיסטוריון וליד ח'אלידי ולמאמציו לשחזר את המפה ההיסטורית של פלסטין, מכירה בחשיבות החזרת ההיסטוריה הפלסטינית ושימורה לנוכח הניסיונות למחוק או לעוות אותה. וכנפאני, עם סיפוריו הנוקבים והתיאור הבלתי מעורער של החיים הפלסטינים תחת הכיבוש, זוכה גם הוא להכרה מצד ח'ורי.

לאור המלחמה על עזה, יצירתו של ח'ורי מעלה שאלה עמוקה הקושרת בין ספרות ופוליטיקה: איך אנחנו קוראים סיפור כשאנחנו יודעים שעלילתו עדיין לא הגיעה לסיומה? איך נספר את סיפור הנכבה כשהיא לא נגמרה? איך נזהה מתי הגענו למסקנה?

העיסוק הנדיר והמעמיק של ח'ורי בספרות העברית מדגיש את מחויבותו המתמשכת להבנת ה"אחר" ולטיפוח דיאלוג ספרותי. הוא עושה זאת, בין השאר, על ידי הכרה באתגר הגלום בעיסוק במסורת הספרותית הישראלית שלעתים קרובות מוחקת את הנרטיב הפלסטיני ודוחה את הדיאלוג שח'ורי מחפש.

למרות הנטייה השמאלית לכאורה, הספרות העברית, בפועל, משחקת תפקיד בערפול הנכבה, הצדקתה או השתקתה – כפי שהראה בצורה שיטתית גם חנן חבר אותו ח'ורי מצטט. כנפאני טען פעם שהציונות הספרותית קדמה לציונות המדינית, וח'ורי בונה על טיעון זה, במיוחד באמצעות יצירתו של א.ב. יהושע.

סיפורו הקצר של יהושע, "מול היערות", למשל, משתיק באופן מטפורי את הנרטיב הפלסטיני על ידי התמקדות באדם פלסטיני כרות לשון ומנציח את הרעיון שהפלסטינים הם דמויות רפאים, לא סובייקטים מלאים בעצמם. לאף סופר עברי אין היום עומק של הבנה של העולם הערבי המשתווה לידע העצום של ח'ורי בספרות העברית ובמחשבה היהודית.

עם זאת, הביקורת של ח'ורי היא בעלת הבחנות חדות ומורכבת. הוא מבקר גם את כנפאני על כך שהוא משתמש בטכניקת השתקה דומה: ח'ורי שואל מדוע הגברים הפלסטינים ב"גברים בשמש", (שפורסם, אגב, באותה שנה שבה יצא סיפורו של יהושע 1962) נשארים חסרי קול, מתים בדממה במכל מים בעודם משוועים למים. ח'ורי הגיב בכתיבת נובלה – על המשורר וַדַּֿאח אלימן , שמת בדממה בתיבת האהבה כדי לחוס על אהובתו, אשת הח'ליף – כדי להסביר ולבקר את מטאפורת הפלסטיני המושתק.

פלסטינים ליד בניין שנהרס בהפצצה ישראלית ברפיח, בדרום רצועת עזה, ב-18 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

הוכחה כואבת לדברי ח'ורי. פלסטינים ליד בניין שנהרס בהפצצה ישראלית ברפיח, בדרום רצועת עזה, 18 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

תיזה נצחית

"נכבה מתמשכת" פורסם זמן קצר לפני תחילת המלחמה הנוכחית, אך עזה תפסה מקום מרכזי בניתוח של ח'ורי הרבה לפני אוקטובר 2023. הוא הדגיש שוב ושוב את הפיכתה של עזה למובלעת נעולה ותחומה, ולעתים קרובות תיאר אותה כ"גטו" ללא שום מוצא נראה לעין למעט התפרצות והתנגדות.

במאמרו "מול שערי עזה" (שלמרבה הצער אינו כלול בספר אבל התפרסם בקובץ "עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי" בעריכתם של עמרי בן יהודה ודותן הלוי), ח'ורי מתעמק בקשר המורכב בין הפליטים הפלסטינים בעזה ליישובים היהודיים באזורים הסובבים את עזה (המכונים לעתים קרובות "עוטף עזה"), קשר שנחשף באלימות ב-7 באוקטובר.

באותו חיבור, ח'ורי מנתח את ההספד של משה דיין משנת 1956, שנישא בקיבוץ נחל עוז, על רועי רוטנברג, חייל ישראלי שנהרג על ידי הפדאיין. ח'ורי כותב:

"כאשר הספיד דיין את החלל הישראלי בנחל עוז, הוא הספיד את 'החלום הציוני' אשר התברר כסיוט. הוא זיהה מוקדם את המבוי הסתום המוסרי של ישראל מול שערי עזה ומול שאלת פלסטין בכללותה. מול שערי עזה, ביצעה ישראל את אחד ממעשי הטבח האכזריים ביותר. כאן הכריז צבא המתנחלים שמשימתו המרכזית היא הרג הפלסטינים וכיבוי האור שבעיניהם. במשך שבעים שנה הפליטים לא מפסיקים לדפוק על שערי עזה, הנעולים על ידי שנאה ומוות, והם ימשיכו לדפוק עליהם עד שייפרצו המנעולים ופלסטין תושיט את ידיה לאנשיה השבים אליה כשהם מתפלשים במים ובעפר הארץ, ותבנה ממותם שער לחיים".

מלחמת הנקם של ישראל בעזה היום, עם המחיר ההרסני שהיא גובה בחיי אזרחים ובתשתיות, היא הוכחה כואבת לדברי ח'ורי. לאור המלחמה על עזה, יצירתו של ח'ורי מעלה שאלה עמוקה הקושרת בין ספרות ופוליטיקה: איך אנחנו קוראים סיפור כשאנחנו יודעים שעלילתו עדיין לא הגיעה לסיומה? איך נספר את סיפור הנכבה כשהיא לא נגמרה? איך נזהה מתי הגענו למסקנה?

יש לציין שהספר פורסם לפני הופעתו של השיח הישראלי החדש/ישן סביב "הנכבה השנייה" – מונח שבו השתמשו בכירים ישראלים מאובנים (כמו דיכטר) או גנרלים בכירים מאובנים לא פחות (כמו ידלין) כדי להגדיר את המלחמה בעזה ואשר, מבלי משים, מאששת את התזה המרכזית של ח'ורי על המציאות של הנכבה המתמשכת.

פרופ' יהודה שנהב-שהרבני הוא סוציולוג ותיאורטיקן ביקורתי. הוא משמש כעורך הראשי של "מכתוב", פרוייקט לתרגום ספרים מערבית לעברית. הוא תרגם לעברית שמונה מספריו של אליאס ח'ורי, בתוכם טרילוגיית "ילדי הגטו" וכתב את "סיפור שמתחיל בגבות של ערבי, תרגום בדיאלוג עם אליאס ח'ורי". המאמר התפרסם במקור באתר 972+. מאנגלית: אורלי נוי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf