הבשורה בתוכנית שיקלי: משטרה פרטית לרשות הבדואים

כ-5,000 ילדים בני 3 עד 6, תושבי כפרים בדואיים, אינם הולכים לגן – למרות חוק חינוך חובה חינם מגיל 3. הרשות האחראית על יישום (או הפרת) החוק והזכות הזאת של ילדי הכפרים היא הרשות להסדרת התיישבות הבדואים. על שולחנה מונח כבר כמעט עשור תיקון תוכנית מתאר, המאפשר הקמת מרכזי שירותים, ובהם גנים.

אשמים בכך גם משרד החינוך, שגורר רגליים כבר עשור ולא מבקש את הקמת מרכזי השירותים; וגם ועדות התכנון המחוזית והארצית, האמונות על אישור התוכנית ולא עושות זאת.

אם וכאשר יאושר התיקון האמור לתוכנית המתאר, המשאבים להקמת מרכזי השירותים נמצאים ברשות. גם בתוכנית החומש 1279 לקידום כלכלי-חברתי של האוכלוסייה הבדואית לשנים 2022-2026 יש תקציבים המיועדים להקמת הגנים האלה, ברגע שיקבלו את אישורי הבנייה.

חוק חינוך חובה חינם החל מגיל 3 הוא אולי ההישג המשמעותי ביותר של המחאה החברתית של 2011. ככל שהאוכלוסייה ענייה יותר ומודרת יותר, כך משמעותי יותר הגיל שבו הילדים מתחילים ללמוד במוסדות החינוך. מניעת הזכות הזאת מהאוכלוסייה הבדואית, שזקוקה לה אולי יותר מכולם, היא הזנחה פושעת, או במילותיהם של חברים בממשלה הנוכחית, היעדר משילות.

כך מחליטה המדינה עבור הילדים האלה כבר בהיותם בני 3 שהסיכויים שלהם לסיים תיכון יהיו נמוכים בהרבה משל שאר ילדי ישראל. בימים אלה, של שליטה הולכת וגוברת של ארגוני פשיעה באוכלוסייה הערבית בישראל, חינוך והשכלה חשובים שבעתיים ביצירת הזדמנויות בחיים.

הרשות להסדרת התיישבות הבדואים נמצאת כיום תחת אחריות השר לשוויון חברתי, עמיחי שיקלי מהליכוד. אפשר היה לחשוב שהשר יתחיל בהקדשת מרב תשומת ליבו למשימות חשובות, כמו יצירת דור עתיד יצרני ונורמטיבי, למשל באמצעות פתרון בעיית הגנים. אבל מתברר שהשר מתמקד במשהו אחר, ובמובנים רבים – ממש הפוך.

בשבוע שעבר הציג שיקלי בפני ועדת השרים לענייני הסדרת התיישבות ופיתוח כלכלי של החברה הבדואית בנגב, בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, את "תוכנית המיקודים" לקידום הסדרת ההתיישבות בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב לשנים 2023-2025.

המטרה המוצהרת של שיקלי היא לייצר תוכנית סדורה להעברת הבדואים ליישובים מוסדרים, ובכך לחסל את ה"פזורה". המוקד המרכזי בה הוא הגברת האכיפה. מדובר בניסיון לכפות על תושבי הכפרים הלא מוכרים להיעקר לאזורים העירוניים, וזאת באמצעות הריסת בתיהם.

כששואלים הורים בדואים מדוע אינם נענים לרצון המדינה להעתיק את חייהם מהכפר הלא מוכר – למרות היעדר שירותים בסיסיים, שירותי חינוך ומדיניות ההריסות – הם עונים: כדי להגן על ילדינו. בכפרים, בניגוד ליישובים העירוניים, הקהילה נוטה לקחת אחריות על כל הילדים.

ואכן, למרות השתלטות ארגוני הפשיעה על הרחוב הערבי, בנגב יש להם פחות אחיזה. למעשה, המקום הבטוח ביותר להיות בו ערבי בישראל הוא בכפרים הבדואיים. זה כוחה של הקהילה. לדברי ד"ר ת'אבת אבו ראס, מנכ"ל שותף של יוזמות אברהם, "כמעט אין ארגוני פשיעה בחברה הבדואית. קורבנות הפשיעה בנגב הם בעיקר תוצאה של סכסוכים שבטיים, נקמות דם ותחרות על משאבים דלים במיוחד של קרקע".

המשך והעצמת הסבל

בתהליך יצירת התוכנית, שיקלי הגיע לביקורים בנגב, ונפגש עם רשות הבדואים. לעומת זאת, עם ראשי הרשויות הערביות בנגב הוא לא טרח להיפגש, כך לפי ג'ומעה אלזברקה, יו"ר ועדת ההיגוי לערביי הנגב, שדיבר עם ראשי הרשויות. זאת, אף שבראיון לקלמן ליבסקינד טען השר שהוא יושב עימם "כל הזמן".

הדבר משקף היטב את תפיסת עולמו, ואת המערכת השלטונית בנגב: המדינה שולטת באוכלוסייה הבדואית דרך רשות הבדואים, ונבחרי הציבור – ראשי הרשויות – אינם רלוונטיים. ברשות עצמה, שבה מועסקים יותר מ-100 עובדים ובראשה עומד יאיר מעיין, מתנחל לשעבר, אין כמעט בדואים. מעין שלטון צבאי-קולוניאלי על אזרחים.

באופן כללי, התוכנית שהציג שיקלי לא מחדשת כמעט דבר, אלא רק ממחזרת תוכניות שכבר קיימות – גם הן תוכננו ללא הציבור שבעבורו הן מיועדות, אלא על ידי רשות הבדואים. אבל כעת זה נאמר באופן גלוי ורשמי: מטרתם של שיקלי והרשות היא לחסל את ההתיישבות הכפרית הבדואית. או במילותיו, "בלי שום פזורות".

כדי להשיג את המטרה הזאת, צריך לשלוט גם בהתיישבות הכפרית הלא מוסדרת וגם ביישובים המוסדרים, שאליהם רוצים להעביר את תושבי הכפרים. כך מחליט שיקלי, בלי להתייעץ עם ראשי הרשויות הערביות בנגב, על שינוי בתכנון הפיזי והחברתי של היישובים שלהם. ה"מיקודים" בתוכנית שלו כוללים העברה של אוכלוסיות כפריות, לרוב בכפייה, אל העיר רהט, העיירה חורה והמועצה האזורית אלקסום – מועצה שאת העומד בראשה כינה שיקלי בראיון לליבסקינד "עוין בצורה בלתי רגילה. עסוק בשטויות".

אם תצלח התוכנית, המשמעות היא הרס פיזי וחברתי של הקהילות הכפריות, והמשך הידרדרות האוכלוסייה לעוני ולסבל. וניתן להניח שהתוכנית לא תצלח – בסופו של יום, כל הניסיונות של המדינה ב-30 השנים האחרונות לעקור את היישובים הכפריים נכשלו. אבל בינתיים, המדינה תפנה לשם עוד אלימות, שוב ללא כל שיתוף פעולה עם הציבור, וכל מה שניתן לצפות לו הוא המשך והעצמת הסבל של האוכלוסייה הכפרית הענייה והמודרת – עולם שלישי, תוצרת הארץ.

ובכל זאת, יש חידוש בתוכנית שיקלי: העברה של 18 מיליון שקל, מחציתם מתקציב רשות הבדואים ומחציתם מהמשרד לביטחון לאומי – לא להקמת גני ילדים, לא לסלילת כבישים, לא להקמת מגרשי משחקים, לא לחינוך בלתי פורמלי בכפרים, לא לתחבורה ציבורית, לא להכשרה תעסוקתית – אלא לחיזוק "יחידת יואב", זרוע משטרתית שמיועדת רק להריסות ולשליטה באוכלוסייה הבדואית, ולהכפפתה לצורכי רשות הבדואים. כלומר, לרשות ששולטת בבדואים יש עכשיו גם משטרה פרטית משלה.

יעלה רענן היא מנכ"לית המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים