הבחירות הקרובות הן הכרעה אומללה בין מיליטריזם לגזענות
מצד אחד מחנה נתניהו, שהפך את הגזענות למיינסטרים, ומצד שני התקוות הגדולות של השמאל: כולם לבנים, לובשי מדים, שמשמרים תודעה שגזירת הגורל היא שלנצח נחיה על חרבנו
אחד המוסדות החזקים בפוליטיקה האיראנית הוא הגוף שנקרא "מועצת שומרי החוקה". בין יתר תפקידיה, המועצה הזו מסננת את המועמדים לנשיאות ומחליטה מי רשאי להתמודד ומי לא. היא כבר פסלה אפילו נשיאים לשעבר, דוגמת אחמדינז'אד, מלהתמודד שוב. כיאה לדיקטטורה דתית, שיקוליה רחוקים מלהיות דמוקרטיים. ובכל זאת, אחרי הודעתו של אהוד ברק אמש על הקמת מפלגתו החדשה, הרהרתי במועצה האיראנית הזו מתוך שמץ של קנאה: כי בעוד אצלם יש לכל הפחות תחלופה של מנהיגים כושלים או מושחתים, אנחנו נדונו כנראה להיתקע בלופ אינסופי של הכושלים והמושחתים שלנו, שהשינוי המשמעותי ביותר שהם יכולים להציע זה לחבוש כובע קסקט משונה או לגדל זקן אופנתי.
כניסתו של ברק למירוץ לכנסת מחדדת ביתר שאת את הבחירה שעומדת על הפרק בבחירות הקרובות: מיליטריזם או גזענות. מצד אחד, מחנה הימין בראשות נתניהו, שבמשך שנות כהונתו הנצחית הפך את הגזענות נגד הציבור הפלסטיני לא רק לעמוקה יותר אלא ללגיטימית ואפילו ממוסדת. מהצד השני, מחנה ה"רק לא ביבי" בראשות קשת הגנרלים של כחול-לבן וברק, שצחצחו והבריקו את הדרגות על הכתפיים לקראת מירוץ חלול.
נכון שבשני המחנות יש את שני המוטיבים של גזענות ומיליטריזם גם יחד: נתניהו עשה לא מעט מהונו הפוליטי על גב אחיו הגיבור והמת וההילה הצבאית שנקשרה בשמו, ומאידך המחנה השני, ה"רק לא זועביז", תרם גם הוא להסתה נגד הציבור הערבי ולדה-לגיטימציה שלו. ההבדל הוא בעיקר במינונים ובסוג השיח איתו הם מזוהים: נתניהו עם איזו גזענות עממית חסרת עכבות או בושה, והגנרלים עם השיח הביטחוני במובנו הרחב.
אינטואיטיבית, יש לנו נטייה לסלוד מהשיח הגזעני יותר מזה המיליטריסטי; אולי כי השני שקוף יותר מן הראשון, אולי כי הוא יותר "אסתטי". אבל בעיני, המיליטריזם העמוק של החברה הישראלית הוא המחלה הקשה יותר, גם מבחינת הדיאגנוזה וגם מבחינת הפרוגנוזה שלו.
השינוי המשמעותי ביותר שהם יכולים להציע הוא לגדל זקן אופנתי או לצבוע את השיער. אהוד ברק כשר בטחון לצד רוה"מ בנימין נתניהו מכריזים על הפסקת אש במהלך המתקפה על עזה ב-2012 (עמוד ענן). (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)
האמת היא שבמציאות הישראלית הנוכחית, לא מאוד פשוט להבחין בכלל בין השניים; שניהם מוזרקים לוורידים של הציבור היהודי בישראל מגיל אפס כמעט. ילדים במדינה הזו מגויסים לפיקוד העורף ומכינים חבילות לחיילים כבר בגיל הגן, בערך אותו הגיל שבו הם שומעים לראשונה את הרעל הגזעני שמופנה כלפי ערבים ומתחילים להטמיע אותו בתוכם. מאוחר יותר הם ייצאו לגדנ"ע ויעמידו פני חיילים לכמה ימים, אחר כך יגיעו המשלחות לפולין – חלק אינטגרלי מהתרבות המיליטריסטית ושום דבר מעבר לכך – ובהמשך יתגייסו לצבא מורעלים כדבעי כדי להילחם ב"מחבלים", שמאז ילדותם המוקדמת נחקקו במוחם כשם נרדף לערבים.
על אף ההיזון ההדדי העמוק שקיים בין המיליטריזם לגזענות בישראל, עד כדי קושי ממשי להפריד בין השניים, הראשון בכל זאת קודם לשני, ועל כן מסוכן ממנו. כי ממנו מתחיל מעגל הקסם הארור שבתוכו אנחנו לכודים.
ישראל היא מדינה שקמה ומתקיימת מתוך תודעת מלחמה נצחית. היא רואה בזה מיומה הראשון – ולא רק מאז שנתניהו הבטיח שלנצח נחיה על חרבנו – גזירת גורל. תודעת המלחמה הנצחית מייצרת תודעת קורבן מפותחת, אבסולוטית. תודעת הקורבן האבסולוטית מדכאת כל אינסטינקט מוסרי ומאפשרת דיכוי חסר עכבות של עם אחר, ואם הוא מתקומם נגד דיכויו – הפעלת אלימות עוד יותר קשה. כדי להצדיק את הדיכוי, אנחנו חייבים לעשות דה-הומניזציה של הצד שמנגד, כלומר לפתח תפיסות גזעניות ביחס אליו.
כל זה מחייב, כמובן, סגידה בלתי מעורערת לצבא בהיותו כלי הדיכוי המרכזי. הסגידה לצבא מייצרת הערצה עיוורת של אנשי צבא. מדים עושים לנו את זה מאוד. אנחנו בוטחים בהם, כי הצבא הוא המסד עליו כל העסק עומד. האמונה העיוורת בלובשי המדים משעתקת את עצמה לשדה הפוליטי. אם הביטחון שלנו בידיים של אלה, למה שהם לא יהיו אלה שקובעים את המדיניות. אנחנו לועגים להפיכות צבאיות בארצות השכנות וממשיכים לנהור אחרי המושיע הבא עם המדים לשעבר, ומתלבטים בין זה שהתפאר שהחזיר את עזה לתקופת האבן, לבין זה שרמס את שאריות האמון של האזרחים הפלסטינים במדינה, הכשיר רצח אזרחים מפגינים פלסטינים והכניס ללכסיקון שלנו את המושג ההרסני "אין פרטנר". כל התקוות שלנו לבנות מאוד ולובשות מדים, עם הרבה, הרבה דם על הידיים. בכל פעם אנחנו משכנעים את עצמנו שזה מי שיביא את השינוי. הפעם זה חייב לקרות.
ובכן, זה לא יקרה גם הפעם, כי אין לנו עניין להתנתק מתודעת המלחמה הנצחית. ועד שזה יקרה, המעגל הזה ימשיך. זאת לא באמת גזירת גורל או כוח טבע. זאת בחירה מודעת שאנחנו עושים כל יום. ברגע שנחליט לשנות את גורלנו, לא יהיה דבר קל מזה. אבל בחירה כזו לא נמצאת בכלל באופק. באופק שלו ישנם רק נתניהו, גנץ, והגנרל הנצחי, ברק.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
