האש שיצאה מהכנסת הציתה מסגד. זה מפתיע אתכם?
כשראש הממשלה אומר בנאום חגיגי שהח"כים הערבים רוצים להחריב את ישראל, וח"כ מהימין קורע קריעה על כך שהם השתתפו בהצבעה על בחירת יו"ר חדש, לא צריך להתפלא שיש מי שיוצא להצית מסגד או לדרוס אזרחים בישוב ערבי

כשנציגי הציבור הערבי מוגדרים "תומכי טרור", הדרך לפגיעה בהם סלולה. המסגד שנפגש בדחי בעמק יזרעאל (צילום: מוחמד ח'לאילה)
צעיר יהודי דרס אתמול (רביעי) שמונה אנשים בכפר קאסם. הבוקר (חמישי) הוצת מסגד בדחי, כפר קטן ליד עפולה, ועל קירותיו רוססו כתובות הקוראות ל"נקמה". במשטרה מיהרו להסביר שהצעיר נהג כנראה בהשפעת סמים (תארו לעצמכם איך היו ממסגרים מקרה שבו נהג ערבי היה דורס אנשים ביישוב יהודי), אבל לתושבי כפר קאסם ברור שזה היה פיגוע מכוון. בדחי המשטרה ושב"כ בודקים חשד ל"פשע שנאה". יש למצות את החקירות, אבל החששות שלנו התחילו הרבה לפני שני האירועים האלה.
>> זה לא נאום. זה אור ירוק לפגוע באזרחים הערבים
דחי שוכן באזור שלי, ויש לי שם קרובי משפחה. זה אחד הכפרים השקטים והיפים בסביבה. עמק יזרעאל (מרג' בן עאמר) הוא מהמקומות האחרונים שבהם הייתי מצפה לפשע גזעני כזה. אבל הרעל שהימין מפיץ מאז הבחירות, מראש הממשלה ועד נציגיו בערוצי הטלוויזיה, אינו פוסח אפילו על כפר קטן ושקט כמו דחי.
קמפיין הבחירות של הליכוד התבסס כולו על הסתה נגד האזרחים הערבים. "ימין או פלסטין" היתה הסיסמה שקידם בנימין נתניהו לצד תמונות של גדי איזנקוט וראשי המפלגות הערביות. ואז, בשבוע שעבר, הושבעה הכנסת. ביום שבו נציגיהם של 850 אלף אזרחים ערבים הצהירו אמונים, נתניהו ניצל את הבמה הממלכתית והחגיגית כדי להציג את הח"כים הערבים כמי שרוצים להקים מדינה על חורבותיה של מדינת ישראל.
מיד אחרי הנאום כתבנו כאן שנתניהו נתן "אור ירוק" לפגוע באזרחים ערבים, ושזה ייגמר בדם. דם של אזרחים ערבים, של נבחר ציבור ערבי, ואולי של פוליטיקאי יהודי שיסכים לשתף איתנו פעולה. ביממה האחרונה כבר נראו הניצנים הראשונים.
מאות אלפי אזרחים ערבים יצאו להצביע כדי להגן על חייהם ועל עתיד ילדיהם, לעצור את הפשיעה, את ההפקרה, את ההריסות, את הרדיפה הפוליטית ואת ההסתה. הם עשו בדיוק מה שכל הזמן מטיפים להם לעשות: השתתפו, הצביעו, ניסו לשנות. ואז, כשהתברר שהם גם הצליחו להשפיע, נתניהו ושלוחיו יצאו בקמפיין – שמסתבר כי הוכן מראש – וטענו שהאזרחים הערבים זייפו את הבחירות. הגילויים האחרונים מפריכים את הטענות על "זיוף הבחירות" בקלפיות ביישובים הערביים. הכול היה שקר, אבל הכתם נשאר.
מאז השבעתה הפכה הכנסת לזירה של הסתה בלתי פוסקת נגד נציגי הציבור הפלסטיני. במליאה, בוועדות, בנאומים ובקריאות הביניים. התואר "תומך טרור" מוצמד אוטומטית לכל ח"כ ערבי. הח"כ הטרי יעקב ברדוגו תיאר את בחירתו של מתן כהנא ליו"ר הכנסת בתמיכת הח"כים הערבים כ"עליבות שכמוה לא ראיתי מעולם". בצלאל סמוטריץ' התנה את תמיכתו בכהנא בכך שלא ימנה סגן יו"ר כנסת ערבי. בכנסת נהוג למנות סגן יו"ר כבר עשרות שנים. ח"כ אופיר כ"ץ, מועמד הימין לתפקיד היו"ר, ביקש מהח"כים הערבים לא להצביע בעדו כי הוא אינו רוצה להיבחר בקולות של "תומכי טרור".
ואז עלה ח"כ צביקה מור לדוכן וקרע את חולצתו.
אני מבקש מהקורא היהודי להתעכב רגע על המעשה הזה. מור השתמש במחווה של אבל וחורבן. אבל על מה בדיוק התאבל? על בחירתו של יו"ר כנסת גם בקולותיהם של ח"כים ערבים. 120 נבחרי ציבור התכנסו, הצביעו, ובספירת הקולות התברר שכהנא זכה ברוב. אבל מבחינתו של מור, הדבר מצדיק קריעה. במעשה הזה הוא מבהיר כי לי, כאזרח ערבי, אין מקום במדינה הזאת. אני יכול להיות אזרח, כל עוד לא נאלצים להתחשב באזרחותי. ברגע שקולי משנה משהו, מור קם להתאבל.
מור קרע קריעה רגע אחרי שבערוץ 14 הסבירו לציבור שרופאים ואחיות ערבים מרעילים יהודים בבתי החולים. באותו ערוץ נשמעו גם קריאות לשלול מאיתנו את זכות הבחירה. בערוץ 13 הטיל אייל ברקוביץ' ספק בכך שערבי כלשהו, בישראל או במישיגן, יכול להיות רופא. התמונה ברורה: נציגי הציבור הערבי הם "תומכי טרור", הרופאים הערבים רוצים לרצוח יהודים, ולערבים אסור ללכת לקלפי.

קרע קריעה על מהלך דמוקרטי. ח"כ צביקה מור על דוכן הכנסת, 11 בנובמבר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
יגאל עמיר הסביר בחקירתו ש"אם הממשלה היתה נשענת על רוב יהודי, לא הייתי עושה את זה", כלומר לא היה רוצח את יצחק רבין. בעיניו, עצם ההישענות של רבין על ח"כים ערבים היתה סיבה מספיקה לרצוח אותו. אז, ב-1995, לא קראו לכל ח"כ ערבי "תומך טרור". תארו לעצמכם את המצב היום.
כעשר שנים אחרי רצח רבין, באוגוסט 2005, עלה החייל עדן נתן זאדה על אוטובוס. בשפרעם הוא ירה בנוסעים ורצח ארבעה מהם. ברקע מסע הרצח עמדה התנגדותו להתנתקות מגוש קטיף, כאילו שלתושבי שפרעם היתה אחריות להחלטתו של אריאל שרון לפרק את ההתנחלויות ברצועת עזה (וכאילו שלח"כים הערבים היום יש אחריות כלשהי למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר). מעשיהם של עמיר וזאדה ממחישים את גודל הסכנה הנשקפת גם היום: אדם חמוש יכול להחליט שהוא יודע מה צריך לעשות לערבים כדי להציל את המדינה. הח"כים הערבים שסופגים איומים בימים האלה אינם צריכים שיסבירו להם זאת.
ההבדל בין המצב שקדם לרצח רבין למצב כיום אינו מבשר טובות. אז התלהטה ההסתה סביב ההתנגדות להסכם אוסלו ולנסיגה אפשרית מהגדה ומעזה. איזנקוט אינו מבטיח שום דבר קרוב לזה. אבל כדי להציג אותו ואת הקואליציה האפשרית שלו כסכנה למדינה, כבר אין צורך ב"איום" של הסכם מדיני עם הפלסטינים. די שהוא יסכים להתחשב בקולות שלנו, האזרחים הערבים.
אל תנסו להרגיע אותנו בדיבורים על קומץ. האנשים שמציגים את הערבים כאיום אינם צריכים להיאבק על מקום בשיח. הם יושבים בממשלה, בשב"כ ובמשטרה, ומופיעים מדי ערב בטלוויזיה. ורבים ממי שמקשיבים להם חמושים: איתמר בן גביר חילק מאות אלפי כלי נשק.
לפני כמה ימים כתבתי שאני חושש שנתניהו ואנשיו ינסו להישאר בשלטון באמצעות שני מהלכים. האחד הוא מלחמה נגד איראן, עם האמריקאים או בלעדיהם. השני הוא הסלמה בתוך ישראל: תקיפות נגד ערבים שיגיעו עד כדי רצח, עימות מהסוג שבן גביר מבקש כבר שנים, ואולי התנקשות באיש ציבור ערבי או יהודי. אין שום סיבה לחשוב שזה ייגמר בדחי או בכפר קאסם.
יש לי ילדים. אני לא רוצה עוד מלחמה ולא רוצה לראות שוב טילים עפים מעל הראש שלהם. ובכל זאת, אם יכריחו אותי לבחור בין שתי האפשרויות האלה, אני מעדיף את הראשונה. השנייה מפחידה אותי הרבה יותר. כל יום שנתניהו נשאר ראש ממשלה מגביר את הסיכון שנגיע לשם.
יש בכנסת רוב שיכול להחליף אותו. ראינו את זה בבחירת יו"ר הכנסת. איזנקוט וראשי מחנה השינוי צריכים להחליט להקים ממשלה על בסיס הרוב הזה. כבר עכשיו הם יכולים לדרוש הגנה על נבחרי הציבור הערבים המאוימים ולפעול נגד ההסתה ופשעי השנאה. הם גם צריכים להפסיק להתנצל על כך שהם נסמכים על הקולות שלנו. כל התנצלות כזאת מחזקת את מסע ההסתה נגדנו.
אנחנו הצבענו כדי להחליף את הממשלה. אין לנו שום כוונה להתנצל על כך, וגם אין לנו כוונה לשלם על כך בחיינו. אם ההסתה הזו תוביל לרצח, יישמעו בציבור הישראלי גינויים וקריאות לחשבון נפש. אבל את חשבון הנפש הזה צריך להתחיל עכשיו, כשהאנשים שהישראלים עלולים להספיד מחר עדיין בחיים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית













