newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האנתרופולוג שכתב על מסאפר יטא: ברור שהיו שם כפרים

בהחלטתו לגרש את תושבי מסאפר יטא, שופט העליון מינץ התבסס על ספרו של יעקב חבקוק, וטען כי הוא מוכיח שלא היו במקום מגורי קבע. אך בראיון ראשון מאז הפסיקה חבקוק אומר שהתושבים גרו במקום רוב השנה, ו"לכולם מסביב היה ברור שזה הכפר שלהם". המדינה סירבה לאשר לו להגיש תצהיר לבג"ץ

מאת:
ילדים משחקים לצד מערה שבה הם מתגוררים, בכפר מופגרה במסאפר יטא, ב-2017 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

ילדים משחקים לצד מערה שבה הם מתגוררים, בכפר מופגרה במסאפר יטא, ב-2017 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

האנתרופולוג ואיש משרד הביטחון לשעבר, יעקב חבקוק, לא ידע שספר שכתב לפני כ-40 שנה חרץ החודש את גורלם של מאות בני אדם בכפרים במסאפר יטא, בקצה הדרומי של הגדה המערבית.

בתחילת מאי, שופטי בג"ץ פסקו שהצבא יוכל להוציא לפועל גירוש המוני של יותר מ-1,000 בני אדם משמונה כפרים במסאפר יטא. נימוק עיקרי היה ספר מחקר שכתב חבקוק בשנות ה-80, המוכיח, לטענת המדינה, כי "לא היו מגורים קבועים" במסאפר יטא ב-1980, השנה שבה הכריז המפקד הצבאי על שטח אש באזור.

המדינה ציינה כי במפה שהציג חבקוק בספר, וכן בכמה מקומות נוספים, הוא הגדיר כפרים אלו כ"יישובים עונתיים". גם שופט בג"ץ, דוד מינץ, הפנה לעמודים אלו כאשר קיבל את עמדת המדינה ואישר את הגירוש.

מדוע זה רלוונטי? כי לפי לשון החוק הצבאי, הכרזה על שטח אש לא חלה על "תושבים קבועים" בשטח. המדינה טענה: מכיוון שאלו כפרים עונתיים לפי חבקוק, תושביהם אינם קבועים, ומותר לגרשם.

אך שיחה עם חבקוק מעלה סימן שאלה גדול ביחס לפרשנות שהעניקה המדינה לכתוב בספרו, ולמונח "כפרים עונתיים". חבקוק ביקש בעבר להגיש חוות דעת לבג"ץ מטעם העותרים נגד הגירוש, אך המדינה סירבה לאפשר לו לעשות זאת.

משרד הביטחון אסר עליו להגיש לבית המשפט תצהיר מפורט, לצד תצלומים רבים שצילם, המעידים על קיום הכפרים בשנות ה-70 וה-80, אך במקביל, נשען על ציטוטים מתוך הספר שכתב על מנת לקבוע כי לא היו במקום כפרי קבע.

חבקוק חקר את אורחות חייהם של תושבי המערות בדרום הר חברון, וגר איתם פרקי זמן ממושכים בין השנים 1977-1981 – בדיוק בתקופה שבה הוכרז שטח האש 918. מסיבה זו, לחוות דעתו משקל רב מבחינה משפטית, ושני הצדדים בעתירה ציטטו מתוך הספר שלו, "חיים במערות הר חברון".

עטיפת ספרו של יעקב חבקוק

אין ככל הנראה עוד אנשים מלבד חבקוק, שערכו מחקר שטח רציני כל כך ביחס למצב הכפרים במסאפר יטא בתקופה הרלוונטית. החשיבות של חבקוק נעוצה בכך ששופטי בג"ץ סירבו להתייחס לעדויות ביחס לשנים מוקדמות או מאוחרות יותר, אלא רק ל-1980 – השנה שבה הוכרז שטח האש.

כך למשל, בפסק הדין, השופט מינץ לא ייחס משקל להוכחות מתועדות לפיהן באחד הכפרים היו בתי אבן בשנות ה-60, וטען כי "קיומם של בתי אבן בחורבת ג'ינבה בשנת 1966, אין בו כדי ללמד דבר על מצב הדברים בשנת 1980". וביחס לחוות דעת של אנתרופולוגית שביקרה בכפרים בשנות ה-2000 כתב מינץ כי "היא לא נשענה על סיורים במקום בזמן אמת", אלא ב"תקופה מאוחרת".

"לא מצב של הפקר או פלישה אקראית"

פגשתי את חבקוק לשיחה במרפסת ביתו, וסיפרתי לו על פסק הדין המבוסס, בין היתר, על ספרו. הוא לא ידע על כך דבר. הוא סיפר לי שביקר פעמים רבות בכפרים המיועדים כיום לגירוש, בשנות ה-70 וה-80. מבחינתו, ראה בהם יישובים לכל דבר.

"ניסיתי לחוות עם התושבים את חיי היום-יום", נזכר בחיוך. "אנשים, אף שחשדו בי, הסכימו לפתוח את בתיהם בפניי. אכלתי איתם, ישנתי אצלם, התלבשתי, שמעתי מהם סיפורים, הייתי שותף לוויכוחים שלהם, יצאתי עם הילדים שלהם למרעה. בשנים ששהיתי במחיצתם למדתי את מה שלא הייתי יכול ללמוד בשום אוניברסיטה".

במפה ששירטט בספרו, חבקוק סימן את היישובים האלה. הכפר ג'ינבה מופיע במפה, למשל, לצד כפרים אחרים הנמצאים כיום בשטח האש, כמו פחית, תבן, ומרכז. הם מוגדרים בספרו ובמפה כ"יישובים עונתיים". שאלתי אותו למה התכוון במונח זה.

"המשפחות גרו בכפרים האלה שישה עד שמונה חודשים כל שנה, בתקופת המרעה, ולאחר מכן חזרו לכפר האם. כל מקום שסימנתי במפה בספר, סימנתי כי היה שם מצבור של משפחות שגרו במערות מאוכלסות, שמבחינתי היה יישוב. אם היתה על גבעה מסוימת רק משפחה או שתיים, לא כללתי את המקום במפה".

בכך אין חדש. חבקוק כתב זאת כבר בשנות ה-80, בספרו, בעמוד 56: "מדי שנה, בעונת המרעה, משפחות קבועות של רועי צאן פוקדות את המערות. עונת המרעה מקבילה לעונת החורף. היא מתחילה לרוב בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ונמשכת עד שלהי אפריל וראשית מאי".

בניגוד לפרשנות שהציגה המדינה לספרו, לדבריו, ב-1980, גרו בכפרים אלו תושבים קבועים. חבקוק הסביר כי חלק מהתושבים קיימו אורח חיים של נדידה בין שני בתים שונים: במשך שישה עד שמונה חודשים, רוב השנה, הם חיו במערות בכפרים באזור מסאפר יטא, ובשאר השנה, הם שבו להתגורר בכפרי האם שלהם.

"המשפחות נהגו להגיע באופן קבוע, תמיד לאותה מערה, ובהיעדרם אף אחד לא נכנס אליה", אמר. "זה לא היה מצב של הפקר או פלישה אקראית. לכולם מסביב היה ברור שזה הכפר שלהם, וזו המערה של משפחה מסוימת".

"היו מקרים, גם בח'רבות שסימנתי בספר כעונתיות, של תושבים שנשארו בהן במשך כל חודשי השנה. כל היישובים האלו שם היו בתהליך של התקבעות. זה תהליך טבעי". תהליך זה, לדבריו, נבע כתוצאה מכך שבכפרי האם, יטא, דורא או סמוע, "לא היה יותר מקום לגור או לרעות צאן". לכן צעירים נשארו בכפרים במסאפר יטא במשך כל ימות השנה, ולא רק בעונת המרעה.

המדינה כאמור הציגה את דבריו אחרת. בתשובתה לעתירה נגד הגירוש כתבה: "מספרו של חבקוק ניכר כי אין בסיס לטענת העותרים, שלפיה הם התגוררו בשטח האש ערב הכרזתו כשטח צבאי סגור. לכל היותר, ייתכן שחלק מהם נהגו לפקוד את שטח האש מעת לעת ובאופן ארעי, משך 2-5 חודשים בשנה".

מינץ כתב בפסק הדין כי "אין בספר של חבקוק כדי לתמוך בעמדת העותרים כי מרכז חייהם עוד לפני 1980 היה במערות שבתחומי שטח האש". הוא הפנה לעמוד 27 בספרו של חבקוק, שבו כתב כי תושבי הכפרים "נותרו קשורים בטבורם לכפרי האם", ולעמוד 34, שבו כתב שהכפר ג'ינבה היה "יישוב עונתי".

"אין דרך אחת להגדיר מה זה יישוב"

בשנת 2000, עורך הדין שלמה לקר פנה לחבקוק, ושאל אם יסכים להגיש תצהיר לבג"ץ, שבו יספר על השנים שבהן חי במקום, מטעם העותרים נגד הגירוש. חבקוק הסכים מיד. ניתן לשער כי עדות זו היתה מסייעת לתושבי הכפרים. אך בזמנו חבקוק עבד במשרד הביטחון, ולכן הפנה את לקר לבקש אישור מהיועץ המשפטי לממשלה.

"כמה ימים אחר כך, קיבלתי שיחת טלפון מהיועץ המשפטי של משרד הביטחון", אמר חבקוק. "עורכת הדין שדיברה איתי אמרה שאני מנוע מלהגיש תצהיר, ושאם אעשה זאת ללא אישור אני צפוי לצעדים משמעתיים. הייתי עובד מדינה, לא רציתי להינזק".

בתשובה לשאלה מדוע מנעו ממנו לשתף את מה שראה בכפרים בבג"ץ, אמר: "אני לא יודע למה הם סירבו. אולי חששו מהסיבות שלהם, ואולי עיינו בספר שלי והבינו מה שהבינו".

מיכאל בן יאיר, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה שנים ספורות קודם לכן, אמר ל"שיחה מקומית" כי לא נהוג לאפשר לעובדי מדינה כמו חבקוק להעיד או להגיש תצהיר בפני בתי המשפט המנוגד לעמדת המדינה. עם זאת, איסור זה אינו קבוע בחוק, והעניין נתון לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שבמקרים מסוימים מאשר זאת.

חבקוק מצר על כך. "אם שני הצדדים מסתמכים על ספר אחד ומבינים ממנו דברים אחרים או שונים, ויש אפשרות שהכותב יופיע מול בית המשפט וייתן הסברים, ירחיב ויעמיק, ראוי היה שכך יקרה", אמר.

"הסתובבתי בדרום הר חברון יותר משלוש שנים. זה לא היה ביקור של יום-יומיים. נחשפתי לתרבות מרתקת ולא מוכרת. מה שנראה לי מוזר, שאנשים גרים במערות וביחד איתם בעלי החיים, היה בעבורם טבעי. דרך חיים. צריך היה ללמוד ולהתנסות כדי להבין את זה. כשאתה בחוץ, אתה לא מבין".

כאשר סיפרתי לו שהמדינה טענה, בהתבסס על תצלומי אוויר, כי לא היו בכפרים אלו מאפיינים של התיישבות קבע, כמו דרכים סלולות, בית ספר, או מבנים בנויים – חבקוק צחק. אכן, לא היו מבנים בנויים בכפרים, כי התושבים גרו מתחת לאדמה במערות.

"כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, לח'רבת א-תוואני, לא הבנתי שיש במקום יישוב. פתאום, מתוך האדמה, כמה מטרים ממני, צצה אישה עם מטפחת ראש לבנה", אמר. "כעבור זמן הבנתי את החוקיות של המקום. ראיתי שמה שנראה לי בהתחלה כמו סתם גלי אבנים פזורים בשטח, זו מעין גדר שהם עשו. למדתי שפתח הגדר, שמקיפה את הבית, אף פעם אינה מול פתח המערה, כדי לשמור על פרטיות".

"אין דרך אחת להגדיר מה זה יישוב", הוא הוסיף. "לא הכל מוגדר לפי קריטריונים מערביים של תל אביב ורמת גן, ארנונה וחשמל ומים ומסמכים. משפטן, כבודו במקומו מונח, יושב בחדר עם ניאון גדול. הוא יודע לקרוא סעיפים משפטיים ומיטיב להתנסח בשפה פתלתלה, אבל הוא לא חי שם, הוא לא שאף את ריחות עשן המדורה בתוך המערה, לא נינגח על ידי עז, לא רעה עם הנער בחיפוש אחר מרעה. לשפוט אורח חיים מבעד לעיניים של תרבות אחרת, נראה משונה, לא מובן, ומכאן, שהפרשנות עשויה להיות שגויה".

"משפטן, כבודו במקומו מונח. אבל הוא לא חי שם, הוא לא שאף את ריחות עשן המדורה בתוך המערה, לא נינגח על ידי עז, לא רעה עם הנער. לשפוט אורח חיים מבעד לעיניים של תרבות אחרת, נראה משונה, לא מובן"

ובכל זאת, חבקוק אינו מופתע מהחלטת המדינה לפנות את הכפרים. ב-1999 הועמסו 700 בני אדם על משאיות, וגורשו מהאזור. הם הורשו לשוב עקב העתירה לבג"ץ. כעת, עם תום המשפט ופסק הדין, המדינה קיבלה אור ירוק לפנות אותם שוב. הפעם, ביחד עם ילדיהם, שנולדו ב-20 השנה האחרונות.

"השלטון, כל שלטון, רוצה את השליטה בשטח", אמר חבקוק. "זה טבעי. האזור הזה היה מקום שבמשך שנים שרץ פעילות חבלנית, והיו אנשים שמצאו מקלט במערות. ככל שאנשים גרים במקום תחום יותר, כך יש לשלטון יותר שליטה. ככה היה בשנות ה-50, בנגב, עם איזור הסייג. תחמו אותם באזורים מסוימים והם לא יצאו. אז אותו דבר פה.

"מעבר לשליטה יש גם שיקולים אחרים, כמו אזורי אימון או שטחי אש או שיקולי התיישבות, להרחיב יישובים יהודיים. אבל אני לא נכנס לשיקולים פה. אני מדבר על מה היה בשטח לפני 40 או 50 שנה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf