במצב חירום מישהו חושב עבורנו, אנחנו בממ"ד נפשי
כבר שנתיים וחצי הישראלים חיים בחרדה מתמדת. היומיים האחרונים רק החריפו אותה. מדיניותה הנוכחית של הממשלה, ההתמקדות בנקמה, אומרת הפסיכולוגית דנה אמיר, הצליחה להפוך אזרחים פעילים וחושבים לעכברי מעבדה חסרי אונים. ראיון בצל הריצה למקלטים
"ממשלות לא רק מנצלות מצבי משבר קיצוני, אלא גם מייצרות אותם. ד"ר דנה אמיר (צילום: אביטל הירש, מקור ראשון)
בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מנהלת שיחה עם צ'אט ג'יפיטי מדי בוקר על ההסתברות לתקיפה אפשרית של ארה"ב באיראן, על העיתוי, במקרה שאכן תתרחש, ועל הסיכוי שתתפתח למלחמה אזורית, או מעבר לכך. מאז אתמול, בין הריצות לממ"ד לבין הניסיון לחשוב על העתיד בטווח הקצר והבינוני, אני מהרהרת בהשלכות הפסיכולוגיות של המצב הזה. כדי להבין קצת יותר את ההשלכות האישיות והפוליטיות של החיים במלחמה תמידית שוחחתי עם ד"ר דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית מומחית, פסיכואנליטיקאית, סופרת ומשוררת.
>> "דואגים" לאיראנים ותומכים במלחמה: האופוזיציה בשירות נתניהו
במשך תקופה ארוכה, ובוודאי מאז 7 באוקטובר, אזרחי ישראל חיים בפחד ובמצב מלחמה, עם הפוגות קצרות. תקשורת המיינסטרים הישראלית הצדיקה את רצח העם בעזה בכך שהוא "מונע את 7 באוקטובר הבא", כלומר הדרך היחידה למנוע אלימות היא להשתמש בעוד אלימות. לפני שהספקנו להתאבל על 7 באוקטובר, התחילו לטבוח באזרחים בשמנו. מה את יכולה לומר על המחיר הנפשי שאנחנו משלמים על החיים בפחד תמידי?
"מאוד משמעותי להתעכב על האבל. זה מאוד קריטי. לא היה לנו זמן להתאבל על 7 באוקטובר, משום שמיד התחיל טבח גדול ממנו עשרות מונים. אי אפשר היה להכניס את התגובה לתוך רצף נרטיבי שמעניק לה משמעות. פעולת האבל היא אחת הפעולות הכי חיוניות לנפש האנושית. הנפש חייבת להתאבל כדי להמשיך הלאה. וכשנשללת האפשרות להתאבל, או כשהאבל מומר במצב צבירה של נקמה, הנפש בעצם נשארת קפואה במקומה, כלומר מתקבעת.
"עבודת האבל צריכה להתרחש בחלל פנוי, בפנים ובחוץ. כשיש התרחשות כה סמוכה של אירועים מצמיתים בעוצמה שלהם, הדבר הראשון שקורס הוא האפשרות להתאבל. מה שאנחנו רואים עכשיו זו קהילה, על כל גווניה, שלא מצליחה להתאבל, ולכן גם לא מצליחה לערוך חשבון נפש, בינה לבין עצמה או בינה לבין האחרים.
"המשמעות של אי-היכולת הזו היא שאנחנו למעשה 'תקועים' במצב צבירה ראשוני מאוד מבחינת העבודה הנפשית שעשינו ביחס למאורעות שהתרחשו. אין לנו שום אפשרות לעשות איתם את מה שהיינו צריכים לעשות כדי להמשיך הלאה, וכדי שהם לא יהפכו להיות עוד סוג של חזרה כפייתית. הסכנה הגדולה ביותר היא החזרה הכפייתית, כלומר הכפייה הלא מודעת לחזור על המאורע שוב ושוב, לייצר את המוכר – את השריטה הידועה בתקליט האישי או הקולקטיבי.
"אנחנו רואים בדיוק את זה: התחפרות בתוך הכאב, כשנקודות המוצא היחידות ממנו הן פעולות הנקמה שמרוקנות את הכאב הזה לתוך האחר ומייצרות אותו בתוך האחר".
לא היה לנו זמן להתאבל. בית הרוס בקיבוץ בארי (צילום: משה שי / פלאש90)
האיומים של דונלד טראמפ על מלחמה עם איראן, תוך שידור מסרים סותרים – הסכם או הפעלת כוח צבאי – יצרו תחושת חוסר אונים מתמשכת שהסתיימה אתמול בבוקר בהתקפה בטהראן. מהי ההשפעה של המצב הזה על בריאות הנפש שלנו, איך בכלל מתמודדים עם רמות כאלה של חוסר וודאות?
"זו תחושת חוסר אונים מאוד גדולה, שבאה יחד עם חוויה של כוננות מתמשכת לספיגת כאב. הכוננות ממשיכה, אגב, גם בתוך מצב המלחמה, מפני שגם בתוכו אנחנו מצויים בחוסר ודאות מוחלט לגבי המתרחש, ולכן בדריכות בלתי פוסקת, מתישה, מורטת עצבים.
"לכאורה מצב הכוננות מספק תחושה אשלייתית של פוטנטיות: כוננות היא לכאורה מצב שמוביל לפעולה, למשל ריצה לממ"ד. אלא שהכוננות שאנחנו מצויים בה היא כוננות שאין לה שום אופק. לא רק שמעט מאוד מן המתרחש תלוי בנו או במה שנעשה, אלא יש תחושה מצטברת ששום דבר מזה לא באמת קשור לאינטרסים שלנו. אנחנו כלי משחק על לוח ששולטים בו כוחות פוליטיים, שהאופק היחיד שלהם הוא הם עצמם.
"אבל זו כן הזדמנות מעניינת לחשוב על מהותה של החרדה. אני מבינה חרדה נפשית כמקבילה לחום גוף. זה סוג של מנגנון איתות. כשחום הגוף עולה, הדחף המיידי שלנו הוא להוריד אותו, אבל בעצם חום הוא איתות חשוב שמסמן לנו שהמערכת החיסונית שלנו נאבקת במשהו. חום הוא מנגנון אזעקה טבעי.
"כשלא מפריעים לחום, הוא גם מנסה להתמודד עם מה שמתקיף את הגוף. חרדה דומה לחום במובן הזה. במצב תקין – לא במצב של חרדה פתולוגית, שהיא מנגנון איתות שהתקלקל – היא מתגברת כשיש חשש מפלישה לתוך המערכת הנפשית, והיא שוככת כשהמערכת החיסונית הנפשית מצליחה להתגבר ולהתמודד. במצב הנוכחי, בעיניי לפחות, המדחום משובש לגמרי, וכמוהו גם הגוף הנפשי. אנחנו כל הזמן בחרדה, והתוצאה היא שהחרדה הופכת להיות המצב הקבוע. רק הסיבות משתנות.
"כשהחרדה הופכת להיות הפרמטר הקבוע זה דומה למצב של אדם חולה שכל יום מחליפים את שם המחלה שלו. אתמול הוא גסס משפעת, היום הוא גוסס מסרטן. כלומר המחלות עצמן מאבדות את חשיבותן משום שיש להן אותה התוצאה, ולכן גם לא מופעלים כוחות שמתמודדים איתן ומנסים להתגבר עליהן. בשפת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית זה נקרא חוסר אונים נרכש. זו תופעה האופיינית לעכברי המעבדה שמפסיקים ללחוץ על הדוושות המספקות להם אוכל. אין להם דרך לקשור בין פעולה ספציפית לתוצאה ספציפית, ולכן הם מוותרים.
"אנחנו כבר זמן רב העכברים האלה. הפסקנו ללחוץ על הדוושות. אנחנו ברמה כזו של חרדה וחוסר אונים, שרובנו כבר ויתרנו על האפשרות להבין את הקשר בין פעולה או אי-פעולה לבין התוצאה. נראה שכל התוצאות זהות. במובן מסוים, זה הניצחון הגדול של המדיניות הנוכחית. היא הצליחה להפוך אזרחים פעילים, חושבים, לעכברי מעבדה חסרי אונים. ראו המכתב הזה שבנובמבר ביקש מראש הממשלה להכריז על מצב חירום בתחום בריאות הנפש".
החרדה כמצב תמידי. ישראלים מוצאים מקלט בתחנת הרכבת נבון בירושלים, 1 במרץ 2026 (צילום: רחל אלרואי / פלאש90)
ההעמסה של כל כך הרבה גורמים מעוררי חרדה, וגם החזקת השלטון את נתיניו במצב של פחד מתמשך, מאפשרים דיכוי של ההתנגדות. נעמי קליין, בספרה דוקטרינת ההלם, טוענת כי ממשלות ותאגידים מנצלים מצבי משבר קיצוניים כמו אסונות טבע, מלחמות או קריסות כלכליות כדי לקדם רפורמות ניאו-ליברליות מרחיקות לכת. במקרה הישראלי השלטון משתמש בחרדה מתמשכת להעמקת המיליטריזם והדה-הומניזציה המתמשכת של הפלסטינים. איך ניתן להתמודד פסיכולוגית ולשמר יכולת התנגדות קולקטיבית אל מול תחושת האסון והקריסה הזו?
"ממשלות ותאגידים לא רק מנצלים מצבי משבר קיצוני, אלא גם מייצרים אותם. מצבי חירום קולקטיביים מעשי ידי אדם הם מצבים שממשלות מייצרות והשימוש בהם קשור להכרזה על מצב חירום. מצב חירום הוא מצב שרק הריבון יכול להכריז עליו. כלומר הוא מראש מצב שמופעל על ידי הגורם בעל הכוח, ביחס למי שנמצא תחת חסותו.
"ברגע שמוכרז מצב חירום מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים לסוג של ממ"ד, לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן התודעתי והנפשי: מצב שבו הקירות עבים, ואין קליטה. משמעות המצב הזה היא רידוד או איון של החשיבה העצמאית והביקורתית. במצב חירום מישהו אחר חושב עבורנו. מצב חירום הוא מצב שמראש מייתר את החשיבה האינדיבידואלית.
"אחת התוצאות של המצב הזה היא הקריסה למה שאני מכנה 'סולידריות שלילית', שהיא ההפך מסולידריות חיובית. הסולידריות השלילית בנויה על מחיקה של הזהות הייחודית.: similarity מוחקת את ה-identity . אם מדמים את המערכת הנפשית למערכת עיכול, הרי עיכול תקין הוא כשהמערכת לוקחת פנימה את מה שהיא זקוקה לו ופולטת את מה שאינה זקוקה לו; יש משא ומתן מתמיד על מה מופנם ומה נפלט החוצה.
"לעומת זאת, במצב הצבירה של הסולידריות השלילית, שהיא כאמור תוצאה של כניסה למצב ממ"די של חשיבה, אין פעולת עיכול. אפשר או לבלוע את המסרים שמוחדרים לתוכנו כמות שהם, להקיא אותם בשלמותם, או להישאר איתם תקועים בגרון.
"זו הסיבה שבגללה אפשר להפעיל עלינו כל כך הרבה כוח במצבי חירום. זו הסיבה שלריבון יש עניין ואינטרס לייצר עוד ועוד מצבי חירום. המשימה הקשה ביותר במצב הזה היא להפוך את הסולידריות השלילית לסולידריות חיובית, כזו התובעת מחדש את הריבוי, את הספק, את המחשבה עצמה".
לחפש סולידריות חיובית. צעירה במקלט בתל אביב, 1 במרץ 2026 (צילום: אורן זיו)
כעת כשאנחנו רצים הלוך ושוב לממ"ד בשל התקפת ישראל וארה"ב ועל רקע לגיטימציה רעועה מאוד של "שחרור העם האיראני ופירוק הגרעין" – שבקריאה נדיבה , היא מנותקת מחיי היומיום שלנו כאן בישראל, ובקריאה פחות נדיבה, היא תירוץ למלחמה קולוניאלית שיוצרת ציר אלים חדש – החיים שלנו השתנו. תכיפות ההתקפות, כמו גם העובדה שהמלחמה הפכה מהר מאוד למלחמה אזורית, יצרו רבדים של חוסר וודאות. מה את יכולה להגיד על 24 השעות האחרונות ביחס לשנתיים האחרונות?
"אני חושבת ש-24 השעות האחרונות הן, בפשטות, תרכיז של מה שמתרחש באופן מתמשך כבר למעלה משנתיים. החרדה בשיאה, העייפות בשיאה, העצבים מרוטים לחלוטין. מעל כל אלה מרחפים מסרים המציבים ומנסחים את המלחמה הזו כמלחמת שחרור, לא פחות, וכמצע אפשרי לשלום עולמי חדש. מידת התלישות של המסרים האלה ביחס להרס המגמתי שהמדיניות הנוכחית זורה סביבה יוצרת חוויה של ניתוק בין סיבה ומסובב, ניתוק שכמו שאמרתי קודם משמש מצע לחוסר אונים נרכש".
בימים האלו אנחנו לא מתפלאים כשקורים עוד ועוד דברים רעים. אסון רודף אסון. איך זה משפיע על היכולת שלנו לדמיין אופק אחר, לחיות את חיינו בפרספקטיבה רחבה יותר, לדמיין ולייצר עתיד שאינו רווי באלימות?
"ההתנגדות שדיברתי עליה בנויה בדיוק על היכולת לדמיין, לחרוג מן הממשי והאקטואלי. היכולת להחזיק אפשרות של אופק היא יכולת שבנויה על הליריות של הנפש: הן הליריות של היחידים והן הליריות של הקהילה. זו לא פעולה אחת של חריגה. זה המאמץ לאפשר שוב ושוב למציאות האקטואלית לעבור בתוכנו טרנספורמציה, כדי שבסופו של דבר היא תוכל לעבור טרנספורמציה גם בחוץ.
"ב-1920 צייר פאול קלה ציור שהוא קרא לו 'מלאך חדש', ומאוחר יותר קיבל את הכינוי 'מלאך ההיסטוריה'. בציור רואים מלאך שנועץ עיניים במשהו שהוא מבקש להתרחק ממנו. המלאך מפנה את פניו אל העבר ואת גבו אל העתיד. בימים האחרונים נזכרתי לא פעם בציור הזה. נזכרתי בו מפני שכשחשבתי על דמות האדם של הזמן הזה, אדם שפניו אל מה שנחרב במקום שיופנו אל מה שעומד להיבנות; אדם שמנסה להימלט ממשהו, אבל בסופו של דבר נלכד בתוכו.
"הכוח של הליריות האנושית הוא הכוח להפנות את פניו של מלאך ההיסטוריה קדימה, כלומר להפנות פנים, ולא גב, לסבל האנושי שהולך ומצטבר בתוכנו וסביבנו. הכוח להחזיר לעצמנו לא רק את הזכות אלא גם את החובה לבחור בחיים ולא במוות, לבחור בעתיד ולא רק בשחזור כפייתי ומופרך של העבר".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
