בין המדינה האחת ופתרון שתי המדינות הקורס יש שביל זהב

בשביל להגשים את פתרון המדינה האחת – בין אם מדובר במדינה דו-לאומית, פדרלית או אחרת – עומדות בפני הפלסטינים והישראלים, באופן תיאורטי, אחת משתי דרכים.

הראשונה היא לנצח את ישראל (ואת הציונות) צבאית. זוהי הדרך שלאומנים פלסטינים ומוסלמים רדיקלים מטיפים לה, בסוד או בגלוי. הדרך השנייה היא לנצח את ישראל (ואת הציונות) משפטית. זה הפתרון שמטיפים לו הרומנטיקנים, החולמים והאידיאליסטים, וגם הליברלים הפילוסופים (לפי ההגדרה של הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס).

מכאן ניתן להסיק כי שתי הדרכים למימוש פתרון המדינה האחת בפלסטין ההיסטורית דורשות להביס את הציונות ואת ישראל – גולת הכתר של הציונות.

שתי הדרכים שונות מאוד זו מזו. התוצאה המדומיינת של הדרך הראשונה היא שליטה פלסטינית על היהודים שיישארו בפלסטין. התוצאה המדומיינת של הדרך השנייה היא שוויון זכויות בין הפלסטינים (כולל הפליטים או מי מהם שיבחרו לשוב) לבין היהודים הישראלים (או מי מהם שיישארו מהם במדינה).

מיותר לציין שההולכים באחת משתי הדרכים האלה אינם תומכים ברעיון של שתי מדינות מסוג כזה או אחר כפתרון לסכסוך הפלסטיני-הישראלי, וכי קריסתו של עמוד התווך של פתרון שני העמים הקלאסי (שבנוי על שלוש צלעות: מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ירושלים המזרחית כעיר הבירה שלה ושיבתם של הפליטים לפי החלטת האו"ם 194) מעניק לתומכי המדינה האחת, על שתי הדרכים המובילות אליה, זריקה של עידוד וביטחון.

מיותר לציין גם כי ההולכים בשתי הדרכים האלה מכריזים מראש שהדרך להביס את ישראל ואת הציונות היא ארוכה וקשה, והיא תיקח זמן רב שניתן למדוד אותו בדורות.

אף ששתי הדרכים שהזכרתי לעיל מגשימות שאיפות כמוסות שהייתי מייחל להן, אני לא תומך באף אחת מהן, מכמה סיבות. סיבה אחת היא המציאות המקומית, האזורית והבינלאומית, שאינה מאפשרת את תבוסתה הצבאית או המשפטית של ישראל והציונות. סיבה נוספת היא שרובם הגדול של היהודים בעולם ובישראל מתנגדים לפתרון המדינה האחת, בין אם היא דמוקרטית או לא.

הסיבה השלישית, והחשובה ביותר, היא שהעמדה הבינלאומית הרווחת קוראת כבר יותר מ-70 שנה לפתרון שתי המדינות מסוג כזה או אחר, וכנראה שהיא תמשיך לקרוא לכך כל עוד המדינה הלאומית היא מבנה היסוד בסדר העולמי.

המסקנה, אם כך, היא שאם לא נביא בחשבון את "עורמת התבונה" בהיסטוריה – כפי שקרא לה הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל – הבסתה של ישראל ושל הציונות, באחת משתי הדרכים, רחוקה מהישג יד, רחוקה בזמן וסיכוייה להתממש קלושים.

אני אינני רומנטיקן חולם ולא אידיאליסט. אינני איסלאמיסט רדיקלי ולא ליברל פילוסופי. לכן איני תומך באף אחת משתי הדרכים לתבוסתה של ישראל והציונות, אף שאני מייחל לתבוסתה של ישראל והציונות. אני הייתי ועודני תומך בפתרון שתי המדינות הדמוקרטיות.

אך פתרון שתי המדינות שאני קורא לו שונה מאוד מפתרון שתי המדינות הקלאסי, שהגשמתו אינה מתאפשרת בגלל ההפרות של ישראל בירושלים ומחוץ לירושלים. הוא גם שונה באופן מהותי מפתרון שתי המדינות שמטיפה לו "עסקת המאה" או עסקת נתניהו-טראמפ העריצה והמושחתת.

פתרון הוגן וניתן למימוש

פתרון שתי המדינות שאני מטיף אליו, ביחד עם קבוצה של פלסטינים וישראלים יהודים, לא-ציונים וכאלה שנמצאים בצדה השמאלי-ליברלי של הציונות, הוא הפתרון של "שתי מדינות, מולדת אחת".

מדובר, לדעתי, בפתרון הוגן שמגשים את מינימום הדרישות המתחרות של הפלסטינים (כולל הפליטים) ושל הישראלים-היהודים. בנוסף, יש לו את שלושת היתרונות הבאים: זהו פתרון שתי מדינות שניתן לממשו; הוא אינו סותם את הגולל על פתרון המדינה הדמוקרטית האחת; והוא אינו מפנה את גבו להחלטות הבינלאומיות.

העקרונות הראשיים שעליהם מבוסס פתרון "שתי מדינות, מולדת אחת" הם:

• הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות יוני 1967. כל שינוי של הגבול יהיה לטובת המדינה הפלסטינית.
• ההכרה שישראל היא מדינה יהודית רק במובן שרוב תושביה הם יהודים.
• שתי המדינות מתחייבות לערכים ולעקרונות הדמוקרטיה, וגם לעקרון של אי-אפליה נגד מיעוטים אתניים ותרבותיים. שתי המדינות מבטלות את כל החוקים שמקבעים גזענות או עליונות גזעית או אתנית.
• ההפרדה בין שתי המדינות היא עיקרון פוליטי ולא עיקרון גיאוגרפי או דמוגרפי. לפי כך, יש לשמור על אחדות הארץ.
• המתנחלים שיישארו בתוך גבולות המדינה הפלסטינית הם אזרחים ישראלים בעלי תושבות קבע במדינת פלסטין, והם כפופים לחוקיה.
• פליטים פלסטינים זכאים לשוב בחופשיות לפלסטין אחרי שיקבלו פיצוי. הפליטים שיבחרו לשוב לישראל אחרי קבלת פיצוי יהפכו לאזרחים פלסטינים בעלי תושבות קבע במדינת ישראל.
• ירושלים, אחרי הגדרת גבולותיה מחדש, תהיה עיר הבירה של שתי המדינות ולשתי המדינות תהיה בעלות ריבונית עליה.
• שתי המדינות ישתפו ביניהן את הדברים שאינם ניתנים לחלוקה.
• חשוב לכבד את תושבי שתי המדינות ואת הקשר שלהם לארץ או לחלקים מסוימים ממנה, ולכבד את זכותם לנוע, לעבוד ולהתגורר איפה שיראו לנכון.

לפי עקרונות אלה, ניתן לראות שיוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת" ממקמת אותנו באמצע דרך לא חסומה לכיוון של מדינה דמוקרטית אחת, אך היא אינה מחייבת אותנו מראש למטרה או לחלום הזה.

לדעתי, מדובר בשביל הזהב (לפי אריסטו) בין "המידה הרעה" של רוב פתרונות שתי המדינות שהרוב המכריע של הפלסטינים מתנגד להם, ובין "המידה הרעה" של פתרונות המדינה הדמוקרטית האחת, שהרוב המכריע של הישראלים היהודים מתנגד להם. כמובן שכל פתרון אמצע, גם אם הוא ממוקם בשביל הזהב, דורש ויתורים לא פשוטים.

השאלה הגדולה שעלינו, הפלסטינים, לענות עליה היא אם אנחנו מתעקשים ויכולים להביס את ישראל הציונית (תומכי המדינה הדמוקרטית האחת מסוג כזה או אחר), או שאנחנו מוכנים להתפייס ולחיות אתה אם נקצץ את ציפורניה (תומכי יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת למשל).

התשובה לשאלה הגדולה הזאת תגדיר במידה רבה את אופן המאבק, את זהותם של בעלי הברית והאויבים, ואת המהמורות שבדרך.

פרופ' סעיד זידאני הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אל-קודס, המתמחה בין היתר בפילוסופיה פוליטית. המאמר פורסם ב-2 ביולי באתר "ערב 48". תרגום מערבית: דימה דראושה