אל תספידו את פתרון שתי המדינות

אל תאמרו שפתרון שתי המדינות – שמרחף מעל שמי פלסטין/ישראל מאז 1937 – מת. מה שמת הוא "פתרון שתי המדינות הקלאסי", כפי שמגדיר אותו סרי נסייבה, הפתרון שמורכב משלוש צלעות מחוברות: מדינה פלסטינית על סביב גבולות 1967, בירתה ירושלים המזרחית, ושיבה ופיצוי לפליטים הפלסטינים על פי החלטה 194 של עצרת האו"ם.

"עסקת המאה" (או ליתר דיוק, עסקת טראמפ-נתניהו) הכריזה בראש חוצות, מפתחו של הבית הלבן בוושינגטון, באופן רשמי ובקול רם, על מותו של פתרון שתי המדינות הקלאסי. אולם העסקה המדוברת אינה זרה למרכיבים של פתרון שתי המדינות.

העסקה הנפסדת המדוברת היא המקבילה האוביקטיבית לפתרון שתי המדינות שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מטיף לו כבר שנים רבות: סמי-מדינה מפורזת, ופגומה בצורה כואבת במה שנוגע לירושלים, לשטחים שלה, לפליטים ולריבונות. אפשר לקרוא לה, אם תרצו, מדינה פגומה או שלטון עצמי משופר.

אין צורך כמעט לומר שקריסת פתרון שתי המדינות הקלאסי ריסק את כל חלומותיו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שנאחז עדיין בפתרון הזה עד כדי דוגמטיות. עם קריסתו, קרס גם העולם המדיני-מוסרי שאבו מאזן חי ומזקין בו.

טועה כל מי שחושב שהאלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות הקורס הוא פתרון המדינה הדמוקרטית לפלסטינים (כולל הפליטים) וליהודים הישראלים. פתרון המדינה האחת, עם כל הפיתויים שבו וכוח המשיכה העצום שלו לדמוקרטים ליברלים משני הצדדים, נותר חלום רחוק מהישג יד. והוא יישאר כזה כל עוד הרוב המוחץ של היהודים יהיה מחויב לציונות – כרעיון, כפרויקט וכמדינה.

ראוי שנבין כי רעיון המדינה הדמוקרטית האחת ורעיון הציונות שמתבסס על חיזוק והעמקת יהדותה של המדינה שוללים זה את זה, וזאת על פי ההגדרות שנקבעו לאחרונה בחוק הלאום.

טועה גם כל מי שסבור שקיים מנהיג או מפלגה או פלג או התארגנות פלסטינית שיקבלו אי-פעם את עסקת המאה הנפסדת ביום מן הימים. הסירוב הפלסטיני, כפי שהשכל מבין והעיניים רואות, הוא מקיר לקיר, ולדעתי צפוי להמשיך להיות כזה. והמשמעות של הסירוב הפלסטיני לעסקה היא קודם כל הקפאתה, ובהמשך שיכחתה וקבורתה.

לאור כל זאת, ייתכן שהגיע הזמן והתנאים הפכו הולמים יותר מבעבר, לאמץ ולקדם את יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת". יוזמה זו מבוססת בראש ובראשונה על עקרונות השוויון בזכויות האישיות והלאומיות בין פלסטינים (כולל הפליטים) ליהודים הישראלים, והיא מעניקה תשובה לאתגרים הממשיים השונים יותר מכל יוזמה אחרת, בעבר ובהווה.

יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת" מניחה כי א. פתרון שתי המדינות עומד לקרוס. ב. פתרון המדינה הדמוקרטית הוא חלום רחוק. ג. בכל פתרון ארוך טווח והוגן יהיה צורך לשמור על אחדות הארץ, ולכבד את הזכויות הלאומיות השוות של שני הצדדים. ד. בכל פתרון ארוך טווח והוגן יהיה צורך לכבד את הזיקה של הצדדים לארץ או לכל חלק ממנה ולכל מקום בה.

היוזמה מציעה להקים מדינה פלסטינית על יסוד גבולות 1967, כשכל תיקונים בגבול יהיו לטובת המדינה הפלסטינית. לפי היוזמה, ירושלים תשמש כבירה של שתי המדינות, ישראל ופלסטין, ותהיה תחת ריבונות משותפת לשתיהן.

במסגרת היוזמה, מתנחלים שיישארו בתוך גבולות המדינה הפלסטינית יהיו אזרחים ישראלים ותושבי המדינה הפלסטינית, ויהיו כפופים לחוקיה ופעולותיה. הפלסטינים של 1948 יקבלו זכויות אזרחיות דמוקרטיות שוות, אישיות וקולקטיביות, במדינת ישראל, ויבוטלו כל החוקים המפלים נגדם או הפוגעים ברמת השוויון שלהם.

הפליטים הפלסטינים ישובו לפלסטין כאזרחים שווי זכויות, כאשר לישראל חלקם ישובו כאזרחים והחלק האחר כתושבי קבע. שתי המדינות, ישראל ופלסטין, יהיו שותפות בדברים שאי אפשר או שלא כדאי לחלקם.

יוזמה כזאת תציב אותנו באמצע הדרך הלא חסומה לעבר המדינה הדמוקרטית האחת, אבל אין בה מחויבות מראש לחלום הזה. היא כוללת פתרון שתי מדינות הוגן, ודוחה פתרון שתי מדינות נפשע של מדינה פלסטינית פגומה, כפי שמציעה "עסקת המאה" הנפסדת.

ד"ר סעיד זידאני הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אל-קודס, המתמחה בין היתר בפילוסופיה פוליטית. תירגם מערבית: מירון רפופורט