אחרי 7 באוקטובר, אני, כישראלית, חייבת לציין את הנכבה
גדלתי בישראל מתוך אמונה שהנכבה היא לא הסיפור שלי, שהיא מאיימת עליי. אבל המלחמה בעזה הפכה את חיי והבנתי שהנכבה היא מציאות שממשיכה לעצב את חיי מיליוני אנשים בארץ הזו
"הכרה בנכבה היא לא ויתור על הזהות שלי, אלא הרחבה שלה". טקס הנכבה המשותף של לוחמים לשלום, 2024 (צילום: גילי גץ, באדיבות לוחמים לשלום)
אם הייתם שואלים אותי לפני שנה אם ארצה להשתתף בטקס לציון יום הנכבה הפלסטיני, כנראה שהייתי מבינה את החשיבות, אולי אפילו תומכת, אבל לא רואה את עצמי נוכחת שם. זה לא הסיפור שלי, חשבתי אז. אני ישראלית, יהודייה – מה לי ולנכבה?
אבל השנה, דווקא עכשיו, בשיא המלחמה בעזה וההרג של עשרות אלפים וכשהחטופים עוד שם, אני בוחרת להשתתף.
>> הדור הפלסטיני הצעיר גדל על סיפורי הנכבה. כעת היא מתרחשת מולו
ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר עברתי להתנדב במצפה רמון, שם הייתי חלק מצוות המענה הנפשי למפונים. כמו אצל רבים, חיי התהפכו. תחושת הביטחון הבסיסית התפוררה, ובמקומה עלו פחדים קדומים שהפכו באחת למציאות. ובתוך הסערה, בתוך האבל, בתוך תחושת האובדן, נולדה בי תובנה שלא יכולתי עוד להתעלם ממנה: אם אני מבקשת שיכירו בכאב שלי, אני לא יכולה להמשיך להתעלם מכאבו של האחר, במיוחד אם כאבו של האחר קשור לחלוטין לסיפור ההיסטורי שלנו.
זו לא תובנה פשוטה. מי שגדל בישראל מתחנך לפי נרטיב ברור של "אנחנו" ו"הם". שנים התרגלתי לשמוע על הנכבה כחלק מטיעון פוליטי שמטרתו לערער על הסיפור הציוני, בהאשמה המופנית אלינו. אבל ככל שהתארכה המלחמה, ככל שהתעצם הסבל, הבנתי שהמרחק הרגשי הזה פשוט כבר לא מחזיק.
פתאום, שיחות על הנכבה כבר לא נשמעו לי כמו שיח תיאורטי או פוליטי, אלא כמו חלק מהמרקם שמרכיב את המציאות שלנו כאן. הבנתי שמה שקרה ב-1948 ממשיך להתקיים, לא רק בזיכרון הקולקטיבי של העם הפלסטיני. הנכבה היא לא רק אירוע היסטורי. היא מציאות חיה, שממשיכה לעצב את היחסים, הפחדים, והכאב של מיליוני בני אדם בארץ הזו.
אני לא מרגישה אשמה על ההיסטוריה, אבל אני חיה עם התוצאות שלה. אם אני רוצה עתיד אחר כאן, אני צריכה להבין את העבר, גם אם הוא לא נוח. הכרה בנכבה היא לא ויתור על הזהות שלי, אלא הרחבה שלה; היכולת להחזיק שני נרטיבים, שני כאבים, בו זמנית, להכיר בכך שלפלסטינים יש סיפור משלהם, ושגם הוא אמיתי.
לא קל להגיע לטקס כזה בימים האלו. כשעדיין יש חטופים בעזה, כשהכאב עוד כל כך מוחשי, כשהשכול מרחף מעל כולנו, כשכל דיון בזכויות של האחר עלול להיתפס כבגידה, או אפילו כשאני עסוקה בכאב האישי הקולקטיבי שלנו כעם. אבל דווקא עכשיו – כשדם נשפך משני הצדדים – מתבהר לי שרק הכרה הדדית תאפשר תיקון, והתיקון יאפשר את ההחלמה, ומשם יגיעו הפיוס והשלום.
הטקס הזה לא עוסק רק בעבר. הוא עוסק בשאלה איך נוכל לחיות פה יחד, ביום שאחרי. הוא עוסק בכאב המשותף, בהכרה באנושיות המשותפת. אני לא יודעת איך נגיע לשם, אבל אני יודעת מאיפה זה מתחיל: בהסכמה לראות גם את כאבו של האחר.
הריפוי – שלנו, של כולנו – עובר דרך האומץ להישיר מבט למציאות המורכבת של המקום הזה, על כל מרכיביה. הוא עובר דרך הכרה עמוקה בכך ששלום לא יבוא רק דרך כוח, אלא דרך הבנה והסכמה לראות ולפגוש עוד כאב. זה לא הופך אותנו לפחות ישראלים – להפך. דווקא מהמקום הכי ישראלי, אני בוחרת להכיר, להקשיב ולנסות להתחיל לשקם. המשפט שמלווה אותי לאחרונה הוא רפרנס ל"ביחד ננצח". שם ברור למי הכוונה בהגדרת ה"יחד". אני בוחרת להגיד – ביחד נרפא, ביחד נחלים – מע בעד נתעפא, מע בעצ נשפי.
ואולי, אם יותר ישראלים יבחרו לאט לאט להסיר את השריון הקשיח ולהיות עדים, נוכל להתחיל לבנות פה מציאות אחרת. כי אם יש משהו שלמדתי בשנה הזו, זה שאנחנו לא באמת יכולים להחלים לבד.
קרן קסטנבנד היא רכזת פרויקטים בארגון EMDR 4 peace ופעילה בתנועת לוחמים לשלום המקיימת ביום חמישי (מחר) טקס זיכרון משותף לציון הנכבה הפלסטינית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
