על חוסר צייתנות ופריבילגיה
יכול להיות שהדבר הכי מרגש בסיפור של אוריאל פררה הוא המבטא והזרות שלו מול הישראליות. בתוך המיליה הסרבני, לרוב אלו היו ילדות וילדים פריבילגים שלא חששו מההשלכות הכלכליות וגם לא מהסטיגמה של בגידה או סכינים ננעצות מאחור.
אני מראה לאחותי את ערוץ היוטיוב של אמו של אוריאל שמלווה אותו ויזואלית בצעד החשוב הזה ואחותי מיד אומרת, זה בוודאי יבריח ממנה לקוחות. זו באר שבע.
כשאני סירבתי, לפני כמעט עשר שנים, הייתי היחיד שלא היה צבר. כי עד ליום זה, סירוב כמעט לא נתפס בתודעה של המיעוט כמשהו אפשרי מבחינה טכנית. תסרב ומיד תיפול כקורבן לישראליות האכזרית והצייתנית הלא מתפשרת.
אני לא מכיר את אוריאל פררה, אבל אני מתרגש יותר ויותר כשאני מבין שיש בחיצוניות שלו, עם היהודיות והמבטא שלו, משהו חזק יותר מכל דבר שהרגשתי ביחס לשינוי אפשרי. שינוי שאולי מגיע לא מהמקומות הברורים, אלא מהמקומות ההכרחיים.
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
