"לחברה הערבית בישראל אין גוף פוליטי שמשקף את מורכבותה"
עורך הדין והחוקר רדא ג'אבר סבור שהבחירה שמציגות המפלגות הערביות בין ענייני היומיום לזהות הלאומית היא מלאכותית. לנוכח מערכת בחירות שבה הימין מעמיד במרכז את המתקפה על הקיום הפלסטיני, הוא מציע לגבש מנגנון ציבורי משותף לקבלת החלטות גורליות. ראיון
"הסכנה מתחילה כשמציגים בפני הציבור ברירות כמו כניסה לממשלה בכל מחיר או המשך הפשיעה". רדא ג'אבר (צילום: באדיבות המצולם)
החברה הערבית בישראל נכנסת למערכת הבחירות הנוכחית בצל הפשיעה הגואה, המלחמה המפעילה לחץ על זהותה הפלסטינית והנהגה השקועה במאבקים פנימיים. בשיח המפלגתי הרווח, הציבור נדחק לבחירה בין זהות ועמדה לאומית ובין השפעה פוליטית וטיפול בסוגיות היומיום.
עורך הדין והחוקר רדא ג'אבר מטייבה, לשעבר מנהל "מרכז אמאן – המרכז הערבי לחברה בטוחה", סבור שההכרח לבחור בין שני הממדים הוא מלאכותי. לדבריו, החברה הערבית היא שמרנית ומסורתית בהיבטים רבים של חייה, ובה בעת בעלת תודעה פלסטינית ולאומית – ומפת המפלגות אינה משקפת את השילוב הזה.
בראיון ל"שיחה מקומית", ג'אבר קושר את המשבר לתמורות חברתיות מהירות שהתחוללו ללא מוסדות שיכוונו ויווסתו אותן. הוא מותח ביקורת על המפלגות ששעתקו את ההיגיון החמולתי, ועל המהלכים של רע"מ, שהפרו את האיזון שהתקיים עד כה בין ענייני היומיום לסוגיה הלאומית. הוא קורא לכונן "מרחב שלישי", שאינו מעמיד את הזכויות מול הזהות ואינו הופך את הזהות לתירוץ לקיפאון, ולגבש מנגנון ציבורי משותף לקבלת החלטות גורליות.
לתפיסתך, מה השתנה במבנה החברה הערבית בישראל עם הזמן?
"בתוך כמה עשורים עברה החברה הערבית במהירות ממבנה חברתי וכלכלי מסורתי והיררכי למודרנה שנכפתה עליה מלמעלה, ובדרך איבדה את המרכז התרבותי והפוליטי שלה. המעבר התרחש בלי שהמדינה ליוותה את המעבר, נתנה מענה למחיר שגבה אובדן המבנה החברתי וערכיו או בנתה את המוסדות הדרושים לכך. נוכחותה התבטאה בעיקר בפיקוח, בשליטה ובהפקת תועלת מהערבים ככוח עבודה. במקביל, לא עמדה לרשות החברה מערכת עצמאית שתנהל את השינוי ותתמודד עם השלכותיו השליליות.
"בלב המציאות הזאת עומדת אזרחות חלקית, שמבוססת על חשד תמידי בנאמנותם של הערבים. בשל אופייה של המדינה כפרויקט של הקבוצה היהודית, נותרה החברה הערבית בשוליים, והתמורות – החיוביות והשליליות – התחוללו באופן אקראי ומעוות".
כיצד השפיע השינוי הזה על הפוליטיקה המקומית והארצית?
"המשפחה והחמולה ממשיכות להשפיע על ההתנהלות הפוליטית, אך ברוב המקרים אינן מתפקדות כמסגרות חיות הממלאות תפקיד חברתי, אלא פועלות כגוף פוליטי מעוות שאופורטוניסטים מנצלים כדי להגיע לשלטון.
"האליטות המפלגתיות המקומיות והארציות שימרו את המבנה הקיים, ובמידה רבה ממשיכות לחשוב במונחים חמולתיים ואינן מתקדמות לעבר היגיון של קואליציה רחבה הפועלת לטובת הכלל. אפילו חד"ש והתנועה האסלאמית שעתקו בחלק מהיישובים את ההיגיון המשפחתי-חמולתי, באמצעות חלוקת הייצוג בין המשפחות או רוטציה ביניהן.
"כך הפוליטיקה המקומית מתאימה את עצמה למבנים החלשים והאופורטוניסטיים ביותר, מחלישה את חוסנה של החברה ואת אמונתה ביכולתה לנהל את עצמה באופן דמוקרטי, ומייצרת ניכור שבתורו משפיע על האופן שבו האזרח הערבי תופס את עצמו ואת תפקידו. לכן, הקשרים של ראש הרשות המקומית ושל חבר הכנסת לציבור נותרים מוגבלים. אני לא מתכוון לתקשורת עם הציבור, שהתרחבה בזכות הרשתות החברתיות, אלא לקשר חי שמחובר לדאגות הקיומיות והרגשיות של האנשים. במקומות רבים יש נתק בין הנציג לבין מי שהוא אמור לייצג".
אתה אומר שהמשפחה איבדה חלק גדול מתפקידה החברתי, אך נותרה כלי אלקטורלי. כיצד משתקף הכשל הזה במבנה המפלגות הערביות עצמן?
"רוב הציבור שלנו שמרני או מסורתי מבחינה חברתית, ופלסטיני-לאומי מבחינה פוליטית. חד"ש ובל"ד מייצגות מרכיב מרכזי בתודעה הלאומית, אך המבנה החילוני שלהן אינו מייצג את העומק השמרני. התנועה האסלאמית קרובה יותר למבנה החברתי, אך כיום אינה מייצגת את הממד הפוליטי של רוב הציבור בשאלות הקשורות להכרה ביהדותה של המדינה, מרכזיותו של הנושא הפלסטיני ושאלת השירות האזרחי, נושאים בליבת זהותם.
"רבים תומכים ברע"מ בגלל עמדותיה החברתיות והדתיות, ולא מתוך אמונה עקרונית בעמדתה הפוליטית. הניסיון להפריד בינה לבין התנועה האסלאמית משקף את המתח בין הממד החברתי-דתי לממד הפוליטי. המתח הזה גובר ככל שעמדותיה סותרות את התחושות הרווחות בקרב בסיס התמיכה שלה.
"תע"ל היא הקרובה ביותר בדימויה הכללי לציבור רחב שהוא מסורתי ולאומי ואינו מוצא את מקומו המלא במפלגות האידיאולוגיות, אך היא עדיין לא בנתה פרויקט רעיוני ומוסדי שמייצג את הציבור הזה. הבעיה אינה טמונה רק באנשים, אלא בכך שהמפה המפלגתית אינה תואמת את המפה החברתית.
לא בנו פרויקט רעיוני ומוסדי שמייצג את הציבור המסורתי והלאומי. יו"ר תע"ל, ח"כ אחמד טיבי, בישיבת סיעה של חד"ש-תע"ל בכנסת, ב-22 ביוני 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
"המפלגות החילוניות לא השתלבו בחיי היומיום באותה מידה כמו התנועות הדתיות. פעיל אסלאמי עשוי להשתתף בסולחה בין שתי משפחות או בטיפול במשבר מקומי, בעוד הפעיל החילוני מסתפק בייצוג ענייניהם של האנשים מול הרשויות. על אף חשיבותו של התפקיד הזה, נדרש לעבור מייצוג הבעיה לפעולה שתסייע לפתור אותה בתוך החברה.
"אפילו הסמלים חושפים את הפער. כשאדם מן השורה נכנס למועדון מפלגתי ורואה תמונות של מרקס, אנגלס ולנין, הוא אינו מוצא קשר ישיר ביניהן לבין חייו, גם אם הניתוח המעמדי חשוב. הוא אף עלול לחוש זרות כלפי ההיסטוריה שלו וכלפי עומק השתייכותו. לעומת זאת, הסמלים והשפה של התנועות הדתיות מדברים אל עולמו הרגשי של רוב הציבור. אין פירוש הדבר שהשיח הפוליטי שלהן נכון יותר, אלא שהן הבינו כיצד לתקשר עם החברה.
"אין כיום גוף פוליטי בחברה הערבית שמחבר בין שני הממדים ומשקף את הרכבה של החברה בכללותה. הדבר מעמיק את הניכור ואת הבלבול, בהיעדר מסגרת שמסדירה את המתח הזה. על המפלגות החילוניות לצאת ממגדלן האידיאולוגי, להתחבר לערכים של הציבור, לדאגותיו ולעולמו הרגשי, ולא לצמצם את פעילותן לעיסוק בסוגיה הלאומית ולייצוג הציבור מול השלטון".
האם פירוש הדבר שהחברה זקוקה למפלגה ללא אידיאולוגיה?
"אנשים אינם זקוקים לאידיאולוגיה שמסבירה כל היבט בחייהם. אדם יכול להיות דתי או שמרן, ובה בעת לחיות במרחבים מודרניים וחילוניים. הטלפון, העבודה, תרבות הצריכה והיחסים החברתיים מחברים בין כמה עולמות. תבנית אחת אינה יכולה להכיל את המורכבות הזאת. כפייתה פירושה כפיית עמדה ואורח חיים הסותרים את מציאות חייהם של האנשים ואת האינטרסים שלהם. צריך לייצג את האנשים כפי שהם, לא כפי שרוצים שיהיו.
"אנחנו זקוקים למסגרת שמייצגת את הריבוי, לא למפלגה שדורשת מהאנשים להתאים את עצמם לדוקטרינה כוללת, בין אם היא דתית, קומוניסטית או לאומית. פוליטיקה בוגרת מתחילה במציאות המורכבת שלהם ובונה תוכנית שמחברת ביניהם, במקום לכפות עליהם זהות מפלגתית סגורה".
"זהות אינה מותרות. היא שומרת עלינו כקבוצה"
מנסור עבאס הציג את הפרויקט שלו כיציאה מהמחנות האידיאולוגיים הישנים. האם ראית במהלך הזה התחלה של יצירת המרחב שאתה מדבר עליו?
"בתחילת דרכו, עבאס הביא רעיון חשוב שתמכתי בו – שהאסלאמיסטים, אנשי השמאל והלאומיים יפעלו בזירה הפוליטית, משום שלהיות רק אופוזיציה זו לא פוליטיקה. השחקן הפוליטי הערבי צריך גם להיפתח לקבוצות בחברה הערבית ובחברה היהודית ולהתמודד עם מורכבות חיינו.
ניסיון לרצות את הרחוב הישראלי. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, בישיבת סיעה בכנסת, ב-29 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
"אני סבור שאי אפשר למסגר את האסלאם בתוך מפלגה, ושיש להפריד בבירור בין הפעילות הפוליטית לפעילות הדתית. רע"מ היתה צריכה להתנתק מהמוסדות הדתיים שלה, משום שאין לעשות לדת רדוקציה שתכריע אם החבירה לליכוד או לאופוזיציה היא הבחירה הדתית הנכונה. אך אני חולק על המניע להפרדה, שהפך לניסיון לרצות את הרחוב הישראלי ולקבל את הנרטיב שלו, שמציג את מועצת השורא כגוף קיצוני. ההתנגדות אינה לעצם ההפרדה, אלא למשמעות שלה".
באיזה שלב הרעיון של עבאס הפך מהפעלת שיקול דעת פוליטי להפרת האיזון בין הפוליטי לחברתי?
"זה קרה כשהחלו לתאר את מצבנו כמחלוקת אזרחית רגילה, ולא כמאבק מול מדינה בעלת אופי לאומי ודתי; כשהפתרון הצטמצם לכניסה לכל קואליציה, בלי להעריך את המחיר הפוליטי והלאומי הכרוך בכך. הצגת האפשרות של פתרון קרוב, על רקע הפחד והמצוקה היומיומיים, העניקה לרע"מ מרחב תמרון, אבל הסכנה מתחילה כשמציגים בפני הציבור ברירות כמו כניסה לממשלה בכל מחיר או המשך הפשיעה; קבלת יהדותה של המדינה ושירות אזרחי או התחזקות של סמוטריץ' ובן גביר; קיפאון או אובדן הזהות.
"המסלול הזה מניח שזהותם של האנשים מעורערת ושהם אינם בטוחים בה. אלה דיכוטומיות פופוליסטיות שאינן מתאימות למציאות המורכבת. הן מקלות את האפשרות להעביר ויתורים שקשה לשכנע את הציבור לקבלם, שוללות לגיטימציה מהחלופות ומונעות דיון מועיל.
"באירופה, הימין אומר שהמהגר לקח לך את העבודה ושגירושו יפתור את המשבר שלך. בכך הוא נמנע מהדיון בכלכלה ובמדיניות המדינה. אצלנו הזהות הופכת למדד לכל דבר, או שהמציאות מצטמצמת לצרכים המיידיים, גם כשהדבר כרוך במחיר זהותי ופוליטי לטווח הארוך. צעד אחד גורר אחריו צעד נוסף. כאשר הצד הערבי מוותר ללא צעד ישראלי מקביל, הוא ממשיך להתקדם באותו מסלול כדי להצדיק את הוויתורים, בעוד הצד הישראלי נעשה חשדן וקיצוני יותר.
"הדיכוטומיות האלה חוסמות את הדרך למרחב שלישי שיש לבנות באמצעות מאמץ רעיוני ודיון חברתי ופוליטי, כפרויקט העומד בפני עצמו ולא כפשרה בין שני קטבים חברתיים ופוליטיים. רוב הציבור נמצא במרחב הזה בפועל וגם מבחינה רגשית".
מה לגבי הצטרפותו של יואב סגלוביץ' לרע"מ? אתה רואה בכך שותפות שוויונית, או רק ניסיון לקבל חותמת הכשר ישראלית?
"לדעתי, הצטרפותו עשויה להיות התפתחות חשובה שתשנה את דפוסי השותפות בין ערבים ליהודים. אך האם שני הצדדים עושים ויתורים פוליטיים ועקרוניים הדדיים, או שרק רע"מ משלמת מחיר שפוגע בזהות הערבים ובמשמעות קיומם, בעוד סגלוביץ' מגיע בתפקיד מעניק הלגיטימציה?
"הטענה שפוליטיקאי יהודי-ציוני יכשיר מפלגה ערבית לישיבה בממשלה חושפת יחסי כוח שמקנים ליהודי את הזכות להעניק לגיטימציה לערבי. קבלת היחסים האלה מנציחה עליונות פוליטית, גם אם היא מאפשרת כניסה לממשלה. אנחנו לגיטימיים מעצם קיומנו ומזכותנו לאזרחות ולפעילות פוליטית, לא מתעודת הכשר של מתווך יהודי".
האם לדעתך ניתן לשלב בין אזרחות ישראלית לזהות פלסטינית מבלי להיקלע לעימות מתמיד?
"אי אפשר לבטל אף אחד משני הממדים. אנחנו חיים במסגרת האזרחות ועלינו לפעול בתוכה. בה בעת, אנחנו חלק מהעם הפלסטיני מכוח שייכות אורגנית ורגשית. האתגר הוא למצוא מרחב פוליטי ששומר על הזהות, מקדם כלל האפשר את מעמדנו כאזרחים לעבר שוויון, ומגן על קיומנו החומרי והרוחני במולדת.
"הבעיה היא שישראל אינה מציעה לערבים פרויקט של אזרחות. ככל שהערבי מתקרב לפרויקט הציוני בחיפוש אחר שוויון, הוא מגלה שזהו מרחב השמור ליהודים בלבד. כל ויתור נענה בחשדנות גוברת ובדרישות נוספות, שמעמיקות את הסתירה בין הזהות הפלסטינית לאזרחות הישראלית כדי להצדיק אפליה ושליטה.
"יש כאן פרדוקס. ככל שהפלסטינים מצליחים להשתלב במדינה, בכלכלתה ובפוליטיקה שלה, כך הרוב היהודי חש מאוים יותר. הדבר דומה ל'דילמת הקיפודים' של שופנהאואר: יצורים שמתקרבים זה לזה כדי להתחמם, ואז מחפשים את המרחק שבו הקוצים שלהם לא יפגעו זה בזה. אינני קורא להתנתקות, אלא להשתתפות שאינה מוחקת את זהותנו. אך בשל הפער הגדול בין הצדדים בכוח ובכלים, המחיר שאנחנו עלולים לשלם על התקרבות לא מחושבת גדול יותר ואף בלתי הפיך – בניגוד למחיר שתשלם החברה הישראלית".
היכן עובר הגבול בין ריאליזם פוליטי לבין ויתור על הנרטיב והזהות?
"יש הבדל בין הכרה במציאות, פעולה בתוכה, עמידה איתנה והתפתחות מתוך הבנת גבולותיה, לבין קבלת היסודות האידיאולוגיים, הדתיים וההיסטוריים שעליהם מבוססת מתכונת המדינה. האפשרות הראשונה משאירה מרחב לפוליטיקה ולשיקול דעת. השנייה עלולה לשלול את הלגיטימיות של הנרטיב שלנו, ואסור להתייחס לכך כאל הליך שגרתי.
"זהות אינה מותרות. היא שומרת עלינו כקבוצה. התמורות ומדיניות המדינה מפעילות עלינו לחץ להפוך לאוסף של יחידים שעסוקים בהצלת עצמם ובצריכה, ללא שורשים וללא תמונת עתיד. זה לב-ליבה של יהדותה של ישראל. ליהודים יש עבר ועתיד. לעומתם, עברם של הערבים הופך למשני, והם נותרים בהווה ככוח עבודה שבונה את עתידו של האחר.
"ויתור על הזהות פירושו עקירת השורשים שמאפשרים לנו לדמיין את עתידנו כחברה". טקס לציון יום הנכבה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, ב-15 במאי 2024 (צילום: אורן זיו)
"ויתור על הזהות פירושו עקירת השורשים שמאפשרים לנו לדמיין את עתידנו כחברה, והיבלעות בכור ההיתוך הכלכלי הישראלי. אך שיח הזהות נעשה מסוכן כשהרגישות לזהות משתקת את היכולת לפעול ולהגיב לשינויים. לכן, האיזון שגובה את המחיר הנמוך ביותר משתנה ממצב למצב. זו שאלה מנהיגותית, לא רק רעיונית. על הפוליטיקאי למצוא את האיזון הנכון ולהבין שהחלטה המתקבלת ברגע מסוים עשויה להכריע את העתיד".
למי יש לגיטימציה לקבל את ההחלטות האלה?
"זו השאלה שאיחרנו לשאול. הבחירות לכנסת מעניקות למפלגות מנדט להפעיל שיקול דעת בענייני תקציבים, חוקים ומדיניות שוטפת. הן אינן מעניקות למפלגה אחת מנדט מוחלט להכריע בסוגיות הנוגעות לליבת הקיום הקולקטיבי.
"אם יהדותה של המדינה או השירות האזרחי עומדים על הפרק, האם רע"מ יכולה להחליט לבדה ולחייב את שני השלישים האחרים בחברה, שלא הסמיכו אותה לכך? מנגד, האם חד"ש, בל"ד או תע"ל רשאיות לקבל החלטות בענייני דת או מעמד אישי שמצביעי רע"מ מתנגדים להן? בשני המקרים התשובה היא לא.
"אנחנו זקוקים למנגנון מוסכם לקבלת ההחלטות הגדולות, שיבטיח תמיכה של רוב גדול גם אם לא תושג הסכמה מלאה. סוגיות עקרוניות ומחלוקות עמוקות דורשות לגיטימציה רחבה יותר מזו שמעניקה ההצבעה למפלגות. נקודת החולשה העיקרית היא שלחברה הערבית אין גוף כולל שמתכנן את ההווה ואת העתיד שלה, בעוד לחברה היהודית יש מדינה, שבתוכה מתקיימים הדיונים לפני שמכריעים באופן דמוקרטי בסוגיות היסוד.
"ועדת המעקב העליונה, בשל תקנונה והרכבה, לא מילאה את התפקיד הזה. זהו כישלון היסטורי, שהאחריות עליו מוטלת על מרכיביה, ובראש ובראשונה על המפלגות, שהעדיפו את האינטרסים שלהן על פני בניית מוסדות משותפים.
"הפלסטינים מתמודדים עם תקופה שעשויה לקבוע את גורלם ללא הנהגה מאוחדת. המחלוקת גוברת על המשותף, והאינטרס המפלגתי גובר על האינטרס הכללי. כשהאזרח רואה את מציאות חייו הקשה ומולה הנהגה מנותקת, הסבל מוביל לאובדן משמעות פוליטית ותחושת שייכות. האנרגיה של החברה מתרוקנת, ואז ההנהגות שואלות מדוע הציבור אינו משתתף בעשייה הציבורית.
"אנחנו מתקרבים לנקודה שבה אנשים עלולים לפעול תחת לחץ כבד ולדחוף אותנו לשלב חדש. אסור להיכנס אליו ללא הנהגה, וסיסמת האחדות אינה מספיקה. אנחנו זקוקים לתוכנית מינימום, למנגנון לגיטימי לקבלת ההחלטות הגדולות ולהנהגה שנוכחת בחיי האנשים ומחברת בין היומיום לסוגיה הלאומית; הנהגה שמבינה שכולנו עם הגב לקיר, ושהתגובה חייבת להיות משותפת ואחראית".
אבל נראה שהמחלוקות בין המפלגות הן אמיתיות. איך אפשר להתגבר עליהן?
"אנחנו עומדים בפתחה של מערכת בחירות שבה נתניהו והימין יהפכו את הקיום הפלסטיני בישראל למטרה מרכזית, וההסתה עלולה להגיע לכדי אלימות. המחנה המתנגד לנתניהו ידרוש מהערבים להוכיח שהם ראויים ויתבע מהם להסכים לתנאים הפוגעים באזרחותם ובזהותם. הזירה השלישית היא המאבק בין המפלגות הערביות.
"במקום להתמודד עם הלחץ החיצוני, אנחנו מכלים את מעט האנרגיה שנותרה לחברה אחרי המלחמה. אנחנו זקוקים למערכת בחירות שתדגיש את המשותף ותחדד את ההתנגדות למדיניות שמאיימת עלינו. זה הזמן לפוליטיקה במובנה הרחב, לא לתחרות מפלגתית חריפה.
"אינני קורא למחוק את ההבדלים הגדולים בין חד"ש, בל"ד, תע"ל ורע"מ, אלא ליצור מכנה משותף פוליטי מינימלי שיענה על דרישות הציבור ויצמצם את המאבק הפנימי. אנחנו זקוקים למרחב פוליטי יצירתי שאינו מבוסס על עימות, אלא מחבר בין היומיום לזהות. ביטחון אישי, שירותים ותקציבים אינם תחליף לשייכות ולמעמד קולקטיבי. העיסוק בזהות אינו פוטר את ההנהגה מטיפול בחיי היומיום. על המפלגות לבנות את תוכניותיהן בתוך המרחב הזה.
"אבל גם אי אפשר להפריד בין היומיום לזהות. הזנחת הטיפול בפשיעה, בדיור, בחינוך ובתעסוקה בשם הזהות היא הרסנית. גם דחיקת הזהות הצידה בשם צורכי היומיום היא הרסנית. החברה הישראלית מעודדת את העדפת היומיום ומציגה את הזהות כקיצוניות וכמכשול, ואף הופכת את העדפת היומיום לתנאי להשפעה פוליטית. חלק מאיתנו מושפעים מהשיח הזה וחושבים שהמשברים ייפתרו אם סוגיית הזהות תיעלם מהדיון. אך הזהות הפלסטינית נוכחת בכל פעולה פוליטית וחברתית. הניסיון לעקוף אותה גוזר על הפלסטינים ניכור מתמשך, ועל הרוב היהודי – חיים במציאות מדומיינת".
כיצד צריכות עזה, הגדה המערבית וירושלים לבוא לידי ביטוי בפוליטיקה הערבית בישראל?
"מסוכן להוציא את המתרחש בעזה, בגדה ובירושלים מתחום השיקולים האלקטורליים, כאילו ייחודו של מצבנו בתוך ישראל מצדיק את צמצום הדיון לסוגיות הפנימיות שלנו, בוערות ככל שיהיו. הפיצול אינו עוד גיאוגרפי בלבד. הוא מתרחש גם בתודעה שלנו כחלק מעם אחד. אנחנו אומרים זאת במילים, אך חלק מהחברה חושש להצהיר על כך, וחלק אחר מתרחק מהתפיסה הזאת.
"בגדה, בני עמנו מתמודדים עם תוכנית מוצהרת וזוחלת לעקירת תושבים מכפריהם ולהפיכת חיי היומיום שלהם לבלתי נסבלים. התוכנית הזאת אינה מכוונת רק נגד הגדה, אלא נגד הקיום הפלסטיני כולו. סמוטריץ' הציג את חזונו בבהירות. המחשבה שהפלסטינים בישראל מוגנים היא אשליה.
"מסוכן להוציא את המתרחש בעזה, בגדה ובירושלים מתחום השיקולים האלקטורליים". "האזור הצהוב" בשליטה ישראלית בשכונת תופאח בעיר עזה, ב-27 ביולי 2026 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
"לכן המפלגות, החברה האזרחית והרשויות המקומיות צריכות לנקוט עמדה מעשית של תמיכה וסיוע. התעלמות ממה שמתרחש שם מאיימת גם על עתידנו. האתגר הוא להבטיח שתושב טייבה יוסיף לראות בתושב טולכרם חלק מעמו, ובה בעת לפעול בתוך הזירה הפוליטית ובמסגרת האזרחות (הישראלית)".
נחזור לסוגיה היומיומית הבוערת ביותר, הפשיעה. מה היא מלמדת על הקשר בין מדיניות המדינה, התמורות החברתיות וחולשת ההנהגה הערבית?
"הפשיעה בחברה הערבית לא צמחה במנותק מהתמורות החברתיות והפוליטיות. כפי שאמרתי קודם, בתוך זמן קצר עברה החברה ממבנה מסורתי למודרנה כפויה, ללא מוסדות הוגנים שילוו אותה וללא יכולת חברתית מספקת לנהל את השינוי. בתוך החלל הזה התפתחה הפשיעה המאורגנת, תחילה בהדרגה ואחר כך במהירות.
"הדפוס הזה זר לתרבות המקורית של החברה. הוא התפתח גם בהשפעת דפוסי הפשיעה בחברה היהודית ויחסי הגומלין בין שתי החברות. לכן לא די להתייחס לפשיעה כאל סוגיה של מוסר אישי או כשל תרבותי ערבי. למדינה יש אחריות הנוגעת לאזרחות החלקית, להיעדר אכיפת חוק יעילה, לכלכלה, לנשק ולמוסדות. בה בעת, גם החברה אינה רשאית לפטור את עצמה מאחריות. היא זקוקה להנהגה מקומית וארצית המחוברת לאנשים, למוסדות שמסוגלים להתערב בסכסוכים לפני שיתרחבו, ולעשייה אזרחית שתבנה מחדש את האמון ואת יכולת ההתארגנות.
"זו גם טעות להפוך את הפשיעה לכלי סחיטה אלקטורלי: או שנקבל את התנאים להשתלבות ולכניסה לממשלה, או שהפשיעה תימשך. המאבק בפשיעה הוא זכות בסיסית, לא חסד פוליטי. אסור לקשור אותו לוויתור על הזהות או על העמדה הלאומית".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
