לא עיתונאים, לא עובדי סיוע: ישראל לא רוצה תיעוד של הפרת זכויות אדם

הארגון לא יעביר לישראל את שמות עובדיו, וצפוי להיות מסולק מעזה בתוך חודש. מרפאה של רופאים ללא גבולות בח'אן יונס, ב-15 בינואר 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בימים האחרונים של 2025 ביטל משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות את רישומם של 37 ארגונים המעניקים סיוע לפלסטינים. חלקם זעירים, אחרים אינם פעילים בשטח, אך ברשימה מופיעים גם כמה מהארגונים ההומניטריים החשובים בעולם – ובראשם רופאים ללא גבולות, Save the Children ואוקספם.

העילה לביטול הרישום היתה סירובם של הארגונים למסור למשרד את רשימת עובדיהם הפלסטינים, סירוב שנבע מהחשש כי מערכת הביטחון הישראלית תתרגט את אותם עובדים. במקרה של רופאים ללא גבולות הלחץ עבד בתחילה, והארגון הודיע במפתיע שימסור את הרשימות. משרד התפוצות מיהר לקפוץ על ההודעה כמוצא שלל רב. הצעד עורר מחאה עזה, כולל פרסום עדויות אנונימיות שנראו מאנשי הארגון עצמם, ובסופו של דבר חזר בו הארגון מהחלטתו והצהיר שלא יעביר לישראל את השמות. נכון לזמן הכתיבה, משרד התפוצות הודיע כי הארגון יסולק מעזה בתוך חודש.

ביטול רישומם של ארגוני הסיוע מצטרף לשורת צעדים שנועדו לסלק מהשטח כל גורם חיצוני שעלול להעיד בגוף ראשון על הפרות הדין הבינלאומי ברצועת עזה או בגדה המערבית. הדוגמה הבולטת ביותר היא האיסור על כניסה חופשית של עיתונאים לרצועת עזה, איסור שנמשך כבר 28 חודשים, מאז תחילת המלחמה. עתירה שהוגשה לבג"ץ כבר בדצמבר 2024 לא הועילה, ובדיון האחרון, שהתקיים בתחילת ינואר השנה, העניק בג"ץ למדינה ארכה נוספת של חודשיים להמשך מניעת כניסתם של עיתונאים לרצועה.

בפועל, עיתונאים שכן נכנסים יכולים לעשות זאת רק בליווי צמוד של דובר צה"ל ובכפוף לחתימה על הסכם המקנה לצבא שליטה כמעט מוחלטת על תוצרי עבודתם. נאסר עליהם לשדר בלייב מתוך הרצועה; הם רשאים לבקר רק במקומות ובעיתוי שהצבא קובע; נאסר עליהם לשוחח עם אנשים ללא אישור; וכל חומרי הגלם עוברים בדיקה הן של הצנזורה הצבאית והן של דובר צה"ל.

בג"ץ נמנע גם מלאפשר לעין בוחנת להיכנס לבתי הכלא שבהם מוחזקים אסירים פלסטינים. מאז תחילת המלחמה ישראל אוסרת על ביקורי הצלב האדום – הגוף החיצוני היחיד המורשה לעקוב אחר הנעשה בבתי הכלא – ובג"ץ מאשר את האיסור מחדש מדי כמה חודשים.

הרחבת סירובי הכניסה לישראל היא נדבך נוסף במדיניות שמטרתה למנוע מעיניים זרות לפרסם דיווחים שאינם נוחים לישראל. סירוב כניסה הוא פרקטיקה המיושמת זה שנים, אך היקפה ושכיחות השימוש בה גדלו באופן ניכר בשנתיים האחרונות, והיא הפכה לנשק זול ויעיל בארגז הכלים הישראלי. סירובי הכניסה והגירושים מהארץ נעשו תכופים יותר, והבסיס המשפטי והעובדתי שלהם הלך והתרופף. המוסדות האמורים לפקח על השימוש בכלי זה – התקשורת ובית המשפט העליון – מפגינים חולשה מול המדינה במקרה הטוב, ובמקרה הרע, בניגוד להגדרת תפקידם משתפים עימה פעולה. לציבור הרחב לא אכפת.

כאמור, שימוש בנשק של סירוב כניסה אינו חדש. הסירובים היו מלכתחילה פוליטיים באופיים, ונראה ששירתו מטרה כפולה: למנוע פרסום מידע על הנעשה באחריות ישראל, ולבודד את המסורבים ולהקשות עליהם ליצור קשרים עם פעילים, עיתונאים וגורמים אחרים במרחב ישראל/פלסטין. מחיר מדיניות זו היה נמוך: רוב הציבור הישראלי כלל לא שמע על המקרים, ומעטים יצאו להגנת מסורבי הכניסה.

המקרה הבולט הראשון של סירוב כניסה לישראל היה של נורמן פינקלשטיין, חוקר יהודי-אמריקאי ודור שני לשואה, שמתח ביקורת על מדיניות ישראל. ב-2008 פינקלשטיין לא הורשה להיכנס לישראל בטענה שנפגש עם אנשי חזבאללה בלבנון. פינקלשטיין – שביקר בישראל לפחות 15 פעמים קודם לכן – סיפר שנאמר לו כי לא יורשה להיכנס לישראל במשך עשר שנים, ותיאר כי חווה אלימות והשפלה עד שעזב. שנתיים לאחר מכן סורבה כניסתו של הבלשן נועם חומסקי, מקרה שזכה לתשומת לב רבה בעולם.

ישראל מונעת באופן מתמשך את כניסתם של הדווחים המיוחדים של האו"ם לשטחים הפלסטיניים. גם דווחי או"ם אחרים, כגון אלו האחראים על מעקב אחר מקרי עינויים או אלימות כלפי נשים, לא הורשו להיכנס. נראה כי עצם תפקידו של הדווח, ולא תוכן דיווחיו, הוא שהוביל לסירוב. כך למשל, ישראל מונעת את כניסתה של הדווחית הנוכחית של האו"ם לשטחים הפלסטינים, פרנצ'סקה אלבנזה – משפטנית איטלקית שלימדה בארה"ב וחיה בישראל בעבר במשך שלוש שנים – מרגע מינויה ב-2022, עוד לפני המלחמה. אלבנזה טוענת שישראל היא הדמוקרטיה (לכאורה) היחידה שמונעת כניסה מחלק מ-55 הדווחים המיוחדים של האו"ם.

הקמת האתר Canary Mission ב-2014 מילאה תפקיד בהעמקת מדיניות איסורי הכניסה. האתר אוסף שמות, תמונות ופרטים מזהים על אישים באקדמיה האמריקאית המואשמים באנטישמיות, לפי הגדרתה המורחבת. נכון לזמן הכתיבה, באתר כלולים פרטיהם של קרוב ל-2,000 מרצים ועוד אלפי סטודנטים. חלקם אכן פרסמו תכנים אנטישמיים מובהקים, אך אחרים רק הביעו ביקורת על ישראל או היו חברים בארגונים ביקורתיים כלפיה. האתר אינו מצהיר על מקורות מימונו.

במקרה של לארה אל-קאסם, סטודנטית אמריקאית שהגיעה ללמוד באוניברסיטה העברית ב-2018, התגלה שישראל מסתמכת על מידע מהאתר כדי להחליט על סירובי כניסה. לאחרונה נחשף כי גם ממשל טראמפ נעזר באתר כדי לזהות סטודנטים ביקורתיים כלפי ישראל ולפעול לסילוקם מארה"ב. בנוסף, גם כן ב-2018, ישראל פרסמה לראשונה רשימה של 20 ארגונים שחבריהם לא יוכלו להיכנס לישראל. רבים מאותם ארגונים היו מזוהים עם תנועת ה-BDS.

מדיניות רשמית

מאז תחילת המלחמה הרחיבה ישראל מאוד את השימוש בנשק של סירוב הכניסה. לא עוד סירובים שקטים, אלא הכרזות בוטות כחלק ממדיניות רשמית. אם לפני המלחמה כוונו סירובי הכניסה בעיקר כלפי קבוצה מצומצמת וקולנית של פעילים שביקרו בחריפות את המדיניות הישראלית, הרי שלאורך המלחמה התרבו מקרי הסירוב לכניסתם של אנשים פרטיים ומוסדות. הטענה השגרתית היא כי ביקורים מסוג זה או אחר פוגעים בביטחון המדינה. ואולם, לנוכח היעדר נימוקים ממשיים התומכים בטענה זו, נראה שבפועל נועדו הסירובים למנוע זליגת מידע החוצה, והם מופנים כלפי מי שחצה גבול בלתי נראה בביקורת על ישראל.

כך אירע, למשל, לד"ר מימי סייד, רופאת חירום שהתנדבה בעזה פעמיים בתחילת המלחמה. ד"ר סייד הצליחה להיכנס לרצועה גם לאחר שהחלה להתראיין לתקשורת הבינלאומית ואף ל"שיחה מקומית". במקרה שלה, נראה שהגבול נחצה לאחר שהתראיינה גם לעיתון "הארץ". כשניסתה להיכנס לעזה בפעם השלישית, זמן קצר לאחר אותו ריאיון, היא סורבה.

מקרה דומה אירע לד"ר פירוז סידהווה, מנתח מומחה שהתנדב בעזה פעמיים ואף קיבל אישור ראשוני להיכנס לרצועה בפעם השלישית, עד שסורב ממש ברגע האחרון. סיבת הסירוב לא נמסרה לסידהווה או לעיתון "הארץ" שסיקר את הפרשה, אבל נראה שהסיבה הלא-רשמית היתה המידע הרב שהעביר לתקשורת הבינלאומית על הנעשה ברצועה. במקרה שלו הותר לו להיכנס לישראל, אך לא להגיע לעזה.

לאורך כל המלחמה צמצמה ישראל את מספר הנציגים הבינלאומיים שנכנסו לרצועה. הדבר התבטא, בין היתר, באישור הכנסת אוטובוס אחד בלבד מדי כמה ימים עבור כלל ארגוני הסיוע והאו"ם הפועלים ברצועה. רופאים שהתנדבו ברצועה סיפרו לנו על הגבלות במזון, בתרופות ובכסף שהותר להם להביא עימם – גם לצרכים אישיים; עובדי ארגוני סיוע תיארו אסטרטגיית התשה שכללה המתנות ממושכות במחסומים, הערמת קשיים על עבודה שגרתית וחוסר רצון מופגן מצד ישראל לשתף פעולה. לכך כמובן מצטרפת הוצאתו מחוץ לחוק של ארגון אונר"א, והריסת משרדיו בירושלים.

מבחינתה של ישראל, האסטרטגיה נראית יעילה. סירוב לאשר את כניסתם של אנשים מוכרים בקהילת ארגוני הסיוע ההומניטריים וארגוני זכויות האדם מנטרל קולות ביקורתיים ומייצר אפקט מצנן על אחרים. מקרה בולט הוא של ראש משרד התיאום של האו"ם לעניינים הומניטריים בשטחים הפלסטיניים הכבושים (אוצ"ה), ג'ונתן ויטול, שנכנס לתפקידו קצת לפני 7 באוקטובר. ויטול ניסה ללכת על הקו הדק שבין הימנעות מחשיפה פומבית של המחלוקות בין האו"ם לישראל לבין המציאות שראה בעזה מתוקף תפקידו.

אולם נראה כי הקו נחצה לאחר אירוע הרג 15 הפרמדיקים בעזה. ויטול נכנס לרצועה עם משלחת האו"ם והעביר משם תמונות של החפירות שחשפו את הגופות שקבר הצבא בחול. תמונות אלו סייעו להפרכת גרסתו השקרית של הצבא בפרשה. זמן קצר לאחר מכן הודיע שר החוץ גדעון סער כי לא יאריך את ויזת העבודה של ויטול – החלטה שמשמעותה גירושו מישראל.

ויטול ניסה להמשיך ולמלא את תפקידו מירדן, אבל גילה שהדבר בלתי אפשרי, ולבסוף עזב את האו"ם. הדוברת של אוצ"ה, אולגה צ'רבקו, שהתה בעזה במשך רוב ימי המלחמה. היא, שעבדה במקומות קשים רבים אחרים בעולם, סיפרה כי "כמות הסבל האנושי שראיתי בעזה עולה על כל דמיון". לאחר סילוקו של ויטול חששה צ'רבקו כי היא הבאה בתור. ואכן, לאחר שיצאה לחופשה באוקטובר 2025, סירבה ישראל לאפשר לה לשוב ולהיכנס "מסיבות ביטחוניות" שלא פורטו. משיחות עם גורמי תקשורת העובדים עם אוצ"ה עולה כי עזיבתו של ויטול הביאה לריכוך ניכר בניסוחי הדוחות של הארגון. העזבתה של צ'רבקו צפויה להביא לצמצום נוסף בהיקף המידע הביקורתי היוצא מרצועת עזה לתקשורת הבינלאומית.

גורם באחד הארגונים הבינלאומיים, בעל ניסיון של יותר מ-15 שנה במרחב, סיפר לנו על תחושת מאבק כשל חתול ועכבר בין ישראל לעובדי הארגונים. לדבריו, בעוד ישראל מנסה לזהות את עובדי הארגונים ולמנוע את כניסתם, עובדי הארגונים לומדים את השינויים במדיניות ומנסים למצוא דרכים אחרות להיכנס לישראל. לטענת אותו גורם, מספר הסירובים גדל באופן ניכר בחצי השנה האחרונה, והוא עומד על עשרות רבות של מקרים.

על בסיס המידע שבידיו, כיום הסיכוי שכניסתו של עובד ארגון סיוע תסורב עומד על כ-50%. עובדים רבים, כך נראה, נאלצים לשקר כדי להצליח להיכנס, בעוד עובדים אחרים – ובהם המקרים של ויטול וצ'רבקו שהוזכרו במפורש – יודעים מראש, על בסיס ניסיון העבר, כי לאחר כניסתם לתפקיד ולישראל סילוקם הוא רק עניין של זמן, והם לא יוכלו לשוב.

אחת המגמות הבולטות בשנה האחרונה היא העברת סמכויות סירובי הכניסה ממשרדי הפנים והעבודה, וכן מהמשרד לעניינים אסטרטגיים, שעסקו בנושא בעבר, למשרד התפוצות. מדובר לכאורה במשרד שולי יחסית בהיררכיה הממשלתית, אולם העברת הסמכויות אליו נעשתה מתוקף תפקידו הנוסף – המאבק באנטישמיות. תואר זה צורף לשם המשרד בינואר 2023, והחלטת ממשלה הסמיכה אותו לקבוע מדיניות, לתכלל ולתאם את מאמצי המדינה נגד מה שמוגדר כדה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית.

ביוני 2025 פרסם משרד התפוצות מסמך רשמי שבו הומלץ על סירוב כניסה לחמישה ארגונים – Hind Rajab Foundation, Al-Haq Europe, Democracy for the Arab World Now (DAWN), Law for Palestine ו-Lawyers for Palestinian Human Rights (LPHR), וכן לכ-50 אנשים המזוהים עם ארגונים אלו. מן המסמך עולה כי הקריטריון המרכזי לאיסור הכניסה הוא פעילות שמטרתה לקדם העמדה לדין של ישראלים בגין פשעי מלחמה. שינוי בולט נוסף התרחש בתחילת 2025, עם הקמת צוות בין-משרדי בראשות המשרד לעניינים אסטרטגיים, שנועד לבחון את פעילותם של ארגונים בינלאומיים הפועלים לסיוע לפלסטינים.

הקו נחצה לאחר אירוע הרג 15 הפרמדיקים בעזה. חילוץ גופות עובדי ההצלה וכלי הרכב שלהם ברפיח (צילום: OCHA)

כאמור, במהלך 2025 החל משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות לדחוק את רגליהם של ארגוני סיוע הפועלים בעזה, שחלקם פעילים ברצועה ובגדה כבר עשרות שנים. תחת אמתלה של מאבק באנטישמיות ובטרור, הודיע המשרד כי כל הארגונים המעניקים סיוע הומניטרי יידרשו לעבור בחינה מחודשת. בחינה זו לא הסתפקה בבדיקת עמידתם ביעדיהם ההומניטריים המוצהרים, אלא כללה גם בדיקה אם הם "נמנעים מדה-לגיטימציה של ישראל" וממסירת מידע העלול להוביל להעמדת ישראלים לדין בגין פשעי מלחמה. דרישה זו נועדה להפוך את הארגונים לגופי צדקה גרידא, ולגרום להם לזנוח את תפקידם על פי הדין הבינלאומי: לשמש עדים להפרותיו.

בעשרה וחצי החודשים מאז פורסמו התקנות החדשות, חלק מהארגונים הגישו את מסמכיהם ואחרים סירבו לעשות כן, מה שהוביל, כאמור, לביטול רישומם של 37 ארגונים. מדינות העולם הגיבו לתהליך זה במשיכת כתפיים ולא גיבו את הארגונים או את גופי האו"ם. התקשורת הישראלית, מלבד יוצאי דופן ספורים, כמעט שלא דיווחה על המהלך, והציבור הישראלי לא התעורר מאדישותו.

המגמה נמשכת גם ב-2026. לוונסן למיר, אקדמאי צרפתי שחוקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במשך 25 שנה ומחזיק בעמדות ביקורתיות כלפי ישראל, היתה אשרת כניסה בתוקף. בינואר, כמה ימים לפני טיסתו המתוכננת לישראל, הוא קיבל הודעה שהוויזה שלו בוטלה. לאחר מחאה של ישראלים, שחלקם טענו כי אין לאסור את כניסתו מאחר שאינו תומך BDS, רשות האוכלוסין חזרה בה מהחלטתה. כך או כך, נראה כי האפקט הרצוי – צינון ביקורת של חוקרים אחרים – הושג.

פחות משבועיים לאחר מכן אסרה ישראל את כניסתם של 28 בכירים טורקים – בהם עיתונאים, אקדמאים ומובילי דעת קהל. בשונה מהמקרה של למיר, לטורקים לא קמו מליצי יושר בישראל, והאיסור עבר ללא תהודה. במקרה אחר ניסתה ג'ו גריידי, מרצה באוניברסיטת שפילד ומזכ"לית ועד העובדים באוניברסיטאות ובקולג'ים בבריטניה, להיכנס לישראל יחד עם 13 חברי ועדי מרצים ומורים מרחבי העולם. חברי הקבוצה הוזמנו לטקס סיום שקיימו מורים פלסטינים ברמאללה, וביקשו להביע סולידריות עם עמיתיהם. לאחר שנחקרו ודרכוניהם נלקחו, כניסתם של כל חברי הקבוצה סורבה והם נשלחו לירדן וניסו להיכנס משם. מקרה זה אפילו לא סוקר. העובדה שישראל חזרה בה מאיסור הכניסה של למיר מדגימה כי לחץ ציבורי עדיין פועל, וכי הוא מצמצם את יכולתה של ישראל להשתמש בכלי זה לצורך ההשתקה.

יותר מכול, מדיניות סירובי הכניסה ממחישה את תיבת התהודה של המציאות הישראלית ב-2026. במקום להתמודד עם ביקורת, ישראל מעדיפה להעלים אותה. מדיניות זו עשויה אולי להועיל בטווח הקצר, בעיקר כלפי פנים, אך בטווח הארוך היא מצמצמת את יכולתה של ישראל להצדיק את פעולותיה ומחלישה את מעמדה בדעת הקהל הבינלאומית.

חוסר היכולת לספק תשובות למבקרים מחוץ מקביל לחוסר היכולת לספק תשובות לאזרחים מבית. כך למשל, המדינה מתעלמת משאלות בסיסיות שמעלים אזרחיה בנוגע למלחמה, כגון תהיות באשר לגורלה של מנהלת ההגירה מרצון. עבורנו, האזרחים, המשמעות של מדיניות זו היא הצטברות נוספת של סממנים למדינה הסמכותנית, הלא-ליברלית והלא-דמוקרטית שישראל הפכה להיות.