המלחמה הפכה את הרשות הפלסטינית לשחקן שולי וחסר השפעה
על אף ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית, טוען הפובליציסט חמדי עלי חוסיין, הסירוב הישראלי לכל מעורבות של הרשות, היעדר הנוכחות שלה בשטח וניהול המשא ומתן מעל ראשה צמצמו את קיומה לתפקיד מנהלי נטול סמכויות
ההתעקשות על גישת "הכול או לא כלום" סללה את הדרך להיעדרותה של הרשות מהמשא ומתן הקונקרטי שהתנהל בזמן המלחמה. יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, במושב הפתיחה של המועצה הפלסטינית ברמאללה, ב-23 באפריל 2025 (צילום: פלאש90)
במאמר שפרסם הכותב הפלסטיני חמדי עלי חוסיין במרכז אל-ג'זירה למחקרים, הוא מציג את הרשות הפלסטינית כמי שמצויה במצב פרדוקסלי: מצד אחד, מאז מתקפת חמאס היא זוכה לשיא של לגיטימציה בינלאומית; מצד שני, היא סובלת משחיקה מתמשכת של כוח ושליטה בשטח, בייחוד בעזה ובגדה המערבית. בתוך המתח הזה, שואל חוסיין, האם הרשות יכולה להמשיך להיות כתובת פוליטית מרכזית ל"פתרון שתי המדינות" לאחר המלחמה בעזה, או שמא היא נדחקת בהדרגה לתפקיד מנהלי-טכני נטול ריבונות או משמעות לאומית.
>> הטעויות של ישראל הן שיצרו את ההישגים שחמאס מתגאה בהם
חוסיין מזהה במלחמה בעזה מעין "רגע מעבר" במערכת הפלסטינית, שבמהלכו התקיימו במקביל כינוסי פיוס פנים-פלסטיניים בקהיר (ב-23 באוקטובר), לצד יוזמות אזוריות ובינלאומיות ודיונים על "היום שאחרי" ברצועה, אבל כמעט תמיד בלי שהרשות עצמה יושבת סביב השולחן. הוא משתמש במצב הזה כדי לבחון מחדש את מעמד הרשות: עד כמה היא עדיין נתפסת ככתובת הטבעית לניהול עזה ולייצוג הפלסטינים, ועד כמה הפכה בפועל לשחקן צדדי בזירה, שזכות הדיבור שלו מותנית ברפורמות ובתנאים חיצוניים.
המסגרת האנליטית של חוסיין היא דואלית: מצד אחד, עלייה במספר המדינות המכירות בפלסטין ובהחלטות ערביות ובינלאומיות שמזכירות במפורש את פתרון שתי המדינות והקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית. מצד שני, ממשלת ימין ישראלית שמצהירה בגלוי על התנגדות למדינה פלסטינית, מרחיבה את ההתנחלות בגדה, ומחלישה באופן שיטתי את הרשות ומוסדותיה – בין היתר באמצעות העברת סמכויות למנהל האזרחי הישראלי והעמקת הפיצול הגאוגרפי בין עזה לגדה.
עמדת הרשות בזמן המלחמה
חוסיין מזכיר את קו הפעולה של הרשות בזמן המלחמה: היא קראה להפסקת אש, דחתה בפומבי כל רעיון של גירוש או טרנספר מעזה, והפעילה ערוצים דיפלומטיים באו"ם ובזירה הבינלאומית. בד בבד, היא גינתה את חמאס ואת מתקפת 7 באוקטובר והמשיכה את הקו הביקורתי המסורתי שלה נגד המאבק המזוין, שלתפיסתה אינו אלא טקטיקה הגוררת סבבי מלחמה "יקרים וללא תוצאות חיוביות".
עמדה זו, מדגיש חוסיין, איננה תגובה נקודתית אלא המשך ישיר של מדיניות הרשות לאורך השנים; הרשות מגדירה את עצמה בפרמטרים של עבודה דיפלומטית, משא ומתן ו"מאבק עממי בדרכי שלום", ומתנגדת כמעט עקרונית לרעיון שניתן להשיג הישגים פוליטיים באמצעות מאבק צבאי. על רקע זה, חזונה לגבי עזה ברור: חזרה לשליטה מלאה, ביטחונית ומנהלית, ללא ריבוי נשק וללא מקורות סמכות מתחרים, תוך חיבור מלא של הרצועה לפרויקט המדינה הפלסטינית בגדה במסגרת פתרון שתי המדינות.
עם זאת, עמדתה הנוקשה של הרשות, שבגינה היא דחתה שורה של הצעות פלסטיניות פנימיות להסדרי ביניים – ממשלת אחדות לאומית או הקמת ועדת תמיכה קהילתית בעזה שתמונה על ידי הנשיא מחמוד ותהיה כפופה משפטית לרשות – לא בהכרח שיחקה לטובתה. חוסיין סבור כי ההתעקשות על גישת "הכול או לא כלום" סללה את הדרך להיעדרותה של הרשות מהמשא ומתן הקונקרטי שהתנהל בזמן המלחמה, שבו ישראל, חמאס והמתווכים דיברו ישירות, ללא השתתפותה.
אולם לא רק התעקשות הרשות תרמה להישארותה מחוץ לחדרי הדיונים וקבלת ההחלטות; חוסיין מציע רשימת סיבות נוספות, המשרטטות תמונה מורכבת יותר. ראשית, הסירוב המוצהר של ממשלת נתניהו לכל מעורבות של הרשות בסוגיית עזה, תוך תיוג פתרון שתי המדינות כאיום קיומי והפעלת צעדי ענישה כלכליים נגדה, כגון עיכוב כספי מיסים. שנית, תלותה של הרשות בהסכמים מדיניים וביטחוניים עם ישראל ובלגיטימציה הבינלאומית, תלות שמגבילה את חופש הפעולה שלה ומעודדת זהירות יתר, בעיקר לנוכח הביקורת על חמאס בתחילת המלחמה.
שלישית, היחסים הרעועים עם חמאס מאז 2007 יצרו סביבה שבה כל סידור משותף נתפס כמסובך, אם לא בלתי אפשרי. חוסיין מזכיר את התפיסה שלפיה אש"ף הוא המסגרת הבלעדית לייצוג ולמשא ומתן: מבחינת ההנהגה ברמאללה, משא ומתן ישיר בין חמאס לישראל עוקף את המסגרת הלגיטימית, שכן חמאס אינו מוכן לאמץ את תנאי הכניסה לאש"ף – הכרה בישראל, ויתור על נשקו והשתלבות מלאה במנגנוני הרשות.
מעל כל אלה, חוסיין מחדד נקודה אסטרטגית: בהיעדר נוכחות של הרשות ברצועת עזה כבר יותר מ-18 שנה, אין לה כלים מעשיים להתערבות ברמת השטח. לכן היא הפכה כמעט לשחקן חיצוני. לפיכך, כאשר המשא ומתן מתמקד בעסקאות שבויים, בעיצוב הפסקות אש ובהסדרי ביטחון, הרשות – גוף ללא כוח צבאי בעזה וללא השפעה מיידית על הקרקע – נדחקת לשוליים.
בהיעדר נוכחות של הרשות ברצועת עזה כבר יותר מ-18 שנה, אין לה כלים מעשיים להתערבות ברמת השטח. אנשי חמאס בדרום רצועת עזה, ב-11 בנובמבר 2019 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
טראמפ והגדרתו מחדש של תפקיד הרשות
חוסיין מפרש את הצהרת טראמפ לשלום ושגשוג (כפי שנמסרה בנאומו בפסגת שרם א-שיח') כמסמך שמגדיר מחדש את תפקיד הרשות. מבחינה פורמלית, המהלך מציע מתווה להפסקת אש, נסיגה חלקית, חילופי שבויים ומעבר למנגנון מנהלי "טכנוקרטי" זמני בעזה, תחת פיקוח של גוף בינלאומי – "מועצת השלום" ו"כוח ייצוב בינלאומי" שיעסוק בביטחון.
הרשות אינה מודרת ממהלך זה באופן מפורש; היא מוזכרת כגורם שעתיד לקבל את המפתחות לשליטה לאחר שיבוצעו "רפורמות" פנימיות ובכפוף לשורה ארוכה של תנאים: בחירות חדשות, שינויי תוכן במערכת החינוך והתקשורת וארגון מחדש של מערך הקצבאות למשפחות האסירים וההרוגים, כך שיתאים ל"סטנדרטים בינלאומיים". חוסיין מכנה זאת "תפקיד אדמיניסטרטיבי מוגבל", המדגיש את הפער בין דיבור על שלטון עצמאי לבין היעדר התייחסות ממשית לפרויקט הלאומי הפלסטיני או לשאלת הריבונות.
החידוש הבולט, לשיטתו, הוא שהצהרת טראמפ מקבעת דגם שבו הרשות מוזמנת לחזור לעזה בתור מִנהלת שירותים ולא בתור הנהגה פוליטית ריבונית. היא מוצבת בסוף שרשרת של תיקונים והתחייבויות, ללא הבטחה קונקרטית למדינה עצמאית, בעוד ישראל והמערכת הבינלאומית מדברות בעיקר בשפה של "יציבות וביטחון" ולא בשפת זכויות לאומיות.
חוסיין קושר בין מספר המדינות המכירות בפלסטין לבין המצב בפועל: ישראל לא רק שאינה מתקרבת לפתרון שתי המדינות, אלא אף מאיצה מדיניות סיפוח דה-פקטו בגדה. התוצאה הפרדוקסלית היא מציאות שבה ככל שההכרה מתרחבת כך פוחתת הריבונות: "יותר דגלים בניו יורק, פחות סמכות בשטח".
הכרה מדינתית ללא תשתית כוח, הוא טוען, הופכת לנטל כאשר אינה מתורגמת ללחץ אפקטיבי על ישראל או לשינויים מעשיים במרחב. על הנייר "יש מדינה", אך בשטח ישראל ומנגנון המנהל האזרחי שלה הם בעלי הסמכות בפועל. הישגיה הדיפלומטיים של הרשות מגבירים את הציפייה שתתפקד כמדינה, אך כלי הפעולה שלה נותרים מוגבלים, בעוד ישראל ממשיכה לפרק את הבסיס הטריטוריאלי למדינה כזו באמצעות התנחלויות, כבישים עוקפים ופיצול השטח לאזורים מנותקים.
חוסיין מבחין בין תקופות הנשיאות של ביידן ושל טארמפ. במישור הרטורי, ממשל ביידן החזיק בפתרון שתי המדינות כמסגרת דקלרטיבית, אך התנה כל תהליך מדיני ברפורמה של הרשות לכדי "רשות פלסטינית מחודשת". בכך קיבע הממשל הקודם את תפיסת הרשות כגוף מנהלי, הנדרש להתיישר לפי סטנדרטים של משילות טובה כדי לשוב ולמלא תפקיד בזירה, בעיקר בעזה.
ממשל טראמפ הקצין מגמה זו ועיגן אותה במודל מפורש: במקום לדבר על מדינה עתידית עמומה, הוא מיקם את הרשות בתוך מסגרת של "שלטון עצמי" עם סמכויות מוגבלות בגדה ובעזה, בעוד הריבונות, הביטחון והשליטה במרחב נשארים פרקטית בידיים ישראליות.
חוסיין טוען כי האמריקאים בשתי הגרסאות אינם פועלים לכינון מדינה פלסטינית ריבונית, אלא מציעים לרשות "חבילת שדרוג" בתנאי שתסתגל לתפקיד של רשות מנהל וביטחון, ללא זכות וטו פוליטית על הסדרי הקבע. בעיניו מדובר בשינוי מהותי: מעבר מהבטחות למשא ומתן מדיני לעידן שבו מה שמוצע לפלסטינים הוא "שקט כלכלי" ושיפור תנאי החיים, בתמורה לקבלת מבנה כוח הנוטה חד-משמעית לטובת ישראל.
במקום לדבר על מדינה עתידית עמומה, הוא מיקם את הרשות בתוך מסגרת של "שלטון עצמי" עם סמכויות מוגבלות בגדה ובעזה. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ (צילום: הבית הלבן)
לצד ניתוח המדיניות האמריקאית, המאמר מתאר שורה של החלטות ערביות – מוועידות פסגה בריאד, בבחריין, בקהיר, בבגדד ובדוחא – שממשיכות להצהיר על תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 1967, בהכרה במדינה פלסטינית ובחיזוק הרשות. גם "הצהרת ניו יורק", שפורסמה ביולי 2025 בחסות סעודית-צרפתית, מניחה כנקודת מוצא את חזרת הרשות לעזה לפי נוסחה של "ממשלה אחת, חוק אחד, נשק אחד".
עם זאת, חוסיין מדגיש כי הפער בין הרטוריקה לבין הכלים למימוש הוא דרמטי: ההצהרות קיימות, אך אינן נתמכות באמצעי לחץ ממשיים על ישראל או על ארה"ב. בפועל, "הצהרת טראמפ" נותרה המסמך הבינלאומי היחיד בעל תוקף אופרטיבי בכל הנוגע לעזה, בעוד הזירה הבינלאומית נוטה לעיגון סטטוס-קוו חדש ולא לפריצת דרך מדינית שתוביל להקמת מדינה פלסטינית.
שני תרחישים לעתיד הרשות בעזה
על רקע התנאים המורכבים בזירה האזורית והבינלאומית, חוסיין מציע שני תרחישים אפשריים לעתיד הרשות. בראשון, הרשות חוזרת לתפקוד חלקי או מלא ברצועה במסגרת פרויקט "רשות מחודשת" שתקבל בהדרגה סמכויות, תחילה במעברים כמו רפיח ובהמשך בניהול אזרחי רחב יותר. תרחיש זה מותנה ביכולתם של גורמים אזוריים (סעודיה, מצרים, קטר, טורקיה) לשכנע את ארה"ב ואת ישראל בכדאיות המהלך, ובהקמת מנגנוני ערבויות שימנעו הידרדרות פנימית פלסטינית.
אבן הנגף המרכזית הניצבת בפני תרחיש זה היא ממשלת הימין בישראל, אשר רואה, כפי שמתואר במאמר, בכל חזרה של הרשות לעזה קו אדום, ומתמידה בניהול מדיניות שנועדה להחלישה בגדה. בשילוב עם התנאים הקשים שנקבעו לרפורמה פנימית ברשות, הסיכוי למימוש מלא של תרחיש זה, לדעתו של חוסיין, תלוי בשינוי עמוק במערכת הפוליטית הישראלית או בלחץ בינלאומי יוצא דופן.
התרחיש השני קודר בהרבה: הוצאת הרשות לחלוטין ממשוואת עזה, הפיכת הוועדה הטכנוקרטית הזמנית לגוף קבוע דה-פקטו וביסוס הפרדה גיאופוליטית קבועה (גם אם לא מוצהרת) בין הרצועה לגדה. בתרחיש זה עתיד הרשות הוא דה-לגיטימציה הדרגתית, הן בזירה הבינלאומית והן בעיניי החברה הפלסטינית, לצד עיגון מודל של "שלטון עצמי מוגבל" בגדה, תחת פיקוח ישראלי הדוק.
חוסיין מדגיש כי תרחיש זה משרת היטב את פרויקט הימין הישראלי, המבקש לסגור את תיק "המדינה הפלסטינית" ולהחליפו במבנה של שליטה טריטוריאלית ישראלית מורחבת, לצד הקניית סמכויות ניהוליות, מקומיות ומצומצמות, לארגונים פלסטיניים. עזה, במודל הזה, הופכת ליחידה מנהלית חלשה הנתונה להסדרי ביטחון בינלאומיים ואזוריים, בלי אופק מדיני ברור או מרחב פעולה לאומי עצמאי.
לסיום, חוסיין טוען שהמלחמה בעזה הפכה ל"רגע מעבר" מכריע שבו עתיד הרשות הפלסטינית כבר אינו נקבע בעיקר מבפנים, אלא מתעצב במשא ומתן בין ישראל, ארה"ב ושורה של גורמים ערביים ובינלאומיים, לעיתים מעל הראש הפלסטיני. בתוך מציאות זו ניצבת הרשות בפני בחירה כפולה: לקבל תפקיד מנהלי מצומצם ללא ריבונות, ולהסתכן בשחיקה פנימית של הלגיטימציה שלה; או להישאר מחוץ למשחק ולהסתכן באובדן מעמדה הבינלאומי לטובת מסגרות חדשות.
ע'אזי אבו ג'יאב ונטע תלמוד כותבים בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
