"אנחנו לבד לגמרי. אין לי שום דרך להציל את הלקוחות שלי"

המון ישראלים שחיים איתנו עינו בני אדם אחרים בכלא, התעללו בהם, אישרו אלימות או חיפו עליה. אסיר פלסטיני מובל למעצר (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

אחרי 7 באוקטובר, קשה לחשוב על נושא פחות פופולרי מזכויות האדם של פלסטינים במערכת הכליאה הישראלית. הקהילה הקטנה של עורכי הדין והאקטיביסטים העוסקים בכך אומנם פעילה בזירות הציבורית והמשפטית, אך המקרים שבהם היא מטפלת לא מעניינים את רוב החברה הישראלית. חלק מנסים להתעלם מההתעללויות, התקיפות המיניות ומקרי המוות במערכת הכליאה, ואילו אחרים, כך נדמה, מתלהבים מהם.

>> שדה תימן 2: כך הפך גם מחנה עופר למתקן עינויים

בשנתיים האחרונות פרסמו ארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים מספר דו"חות על מצבם הקשה של פלסטינים שנכלאו בישראל. תנאי המאסר המפורטים בדו"חות גרמו למותם של יותר מ-100 כלואים פלסטינים עד נובמבר 2025. יש להדגיש כי לא מדובר דווקא באנשי חמאס שנתפסו ב-7 באוקטובר או במהלך הלחימה; גם אסירים שנכלאו קודם לכן, עצורים שלא השתתפו בלוחמה, עובדים מעזה ששהו בשטחי ישראל ב-7 באוקטובר ואפילו פלסטינים אזרחי ישראל שנעצרו בגלל התבטאות ברשתות החברתיות סובלים מאותם תנאים.

מכיוון שהדו"חות שפורסמו כוללים את עיקרי הדברים הידועים לציבור הישראלי לפחות מאז פרשת שדה תימן בקיץ 2024, בחרנו לעסוק כאן במערכת שמאפשרת לכל זה לקרות במוסדות הכליאה הפזורים ברחבי הארץ. הכתבה מבוססת על ראיונות שקיימנו עם שבעה עורכי דין המייצגים פלסטינים כלואים או עוסקים בעניינם.

תנאי כליאה כאמצעי לשלילת כבוד האדם

"מצב האסירים לפני המלחמה היה רע מאוד, אבל הוא עדיין לא בר השוואה למה שקרה בבתי הסוהר אחרי 7 באוקטובר", אומר עו"ד יגאל דותן. "הם הפכו להיות מתקני עינויים לביצוע נקמה מאורגנת ומתועשת. אני רואה את זה על הלקוחות שלי ועל הלקוחות של עורכי דין אחרים. מצבם הוא זוועתי. אני לא מדבר על נוח'בות, אלא על אנשים שלא קשורים ל-7 באוקטובר".

על פי הדו"ח לשנת 2024 של הסנגוריה הציבורית, שהיא גוף ממלכתי, מספר הכלואים בישראל הגיע ליותר מ-23,300, בעוד שעל פי התקן הקבוע בחוק, מספר הכלואים המרבי שניתן להחזיק במתקני הכליאה תוך סיפוק תנאי מחיה הולמים הוא כ-14,500.

אחד הצעדים הראשונים שנקטה הכנסת בעקבות 7 באוקטובר היה העברת חוק עוקף בג"ץ שאפשר להגדיל את הצפיפות בתאי הכליאה, מה שדרדר את התנאים לרמה בלתי אנושית והביא להתפרצות מגפות בקרב הכלואים. בד בבד, צרכים בסיסיים הוגדרו כמותרות, וכך בן לילה נלקחו מהאסירים חפצים אישיים, מזרונים, כריות וכלי רחצה וגילוח, והם הפסיקו לקבל בגדים להחלפה.

נשארו עם אותם בגדים. עו"ד בן מרמרלי (באדיבות המצולם)

עו"ד בן מרמרלי: "השאירו אותם רק עם הבגדים שעליהם. מאז 7 באוקטובר, הלקוח שלי עם אותו זוג תחתונים, ורק עכשיו, בזכות העתירה החדשה שלי, יכול להיות שיביאו לו עוד זוג תחתונים". בימי החורף האסירים נותרו חשופים לקור בתאים עם חלונות פתוחים ללא ביגוד מספק וללא שמיכות. יציאות יומיות לחצר בוטלו למשך שמונה חודשים, חודשו ואז בוטלו שוב לאחר העסקה האחרונה להשבת החטופים.

עו"ד סאוסן זהר: "השב"ס לא נתן לאסירים אפשרות להחליף בגדים, במיוחד בחורף. אלה ששוחררו, השאירו את בגדי החורף שלהם לאנשים שהיו איתם בתא כדי שיוכלו להחליף בגדים. התנאים הקשים הובילו להתפרצויות מגפת גרדת (סקביאס) בכל בתי הכלא".

"היה לי מקרה של אסיר בכיסא גלגלים, והכיסא הוחרם בתחילת המלחמה", סיפרה עו"ד נדיה דקה. "הוא ישב בכלא כמעט שנה וחצי ללא כיסא הגלגלים שלו, עד שהצליח להגיע לעורך דין. הוא הפך תלוי באסירים שאיתו כדי להגיע לשירותים, למקלחת, או לצאת לטיול. הוא גם לא שלט בסוגרים, והיה מקבל רק שלושה טיטולים בשבוע. גם על זה הייתי צריכה להגיש עתירה. כל אסיר הופך תלוי מאוד בעורכי הדין או במערכת, אפילו עבור הצרכים הביולוגיים הכי בסיסיים".

הרעת התנאים כללה גם פגיעה חמורה בתזונה, שהוגבלה בחודשים הראשונים למלחמה ל-800 קלוריות לאדם ליום, והגיעה לכדי הרעבה – כפי שדיווחו אסירים ששוחררו ועורכי דין שבאו לביקורים בכלא, ואף עלה בנתיחות שלאחר המוות. עורכי דין שראו את הלקוחות שלהם באפריל 2024 דיווחו על שלדים מהלכים. הם גם דיווחו על נגישות מזערית לטיפול רפואי, הן במקרים של החמרה במצב רפואי קיים והן במקרי פציעה בשל אלימות שהופנתה כלפיהם בכלא.

עו"ד דקה, לדוגמה, סיפרה שראתה אסירים שעצמותיהם התאחו בצורה עקומה בגלל שבר שלא טופל. גם כאשר רופאי הכלא עושים את עבודתם נאמנה, היא הדגישה, "הרופא לא יושב באגף. הוא יכול לכתוב המלצה על טיפול מסוים, ואז האסיר חוזר לאגף ולא נותנים לו את הטיפול".

עו"ד טל שטיינר, מנכ"לית המוקד להגנת הפרט ועד לאחרונה מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל: "אם בעבר הוועד היה מתעד כ-10 עד 12 מקרים של עינויים בשנה מתוך ביקורים רבים יותר בכלא, אחרי המלחמה כל ביקור גרר תלונה על עינויים. מקרי העינויים שנחשפנו אליהם לפני המלחמה היו בדרך כלל במסגרת של חקירות שב"כ. מקרים של אלימות סוהרים היו בשוליים. עכשיו זה הפך להיות הנורמה: אלימות בזמן שסופרים אותם בתאים, ‫אלימות בזמן שמעבירים אותם מהתאים ‫למתקני כליאה אחרים, ‫כשהם יוצאים לראות רופא, ‫אלימות בזמן שהם הולכים ‫לפגוש את עורכי הדין שלנו".

התנכלות לעורכי הדין ופגיעה בייצוג

החמרת התנאים לאחר 7 באוקטובר כללה גם בידוד כמעט מוחלט של הכלואים מהעולם שמחוץ לכלא. ישראל אסרה על ביקורי הצלב האדום הבינלאומי, שהיוו מנגנון בקרה מרכזי על תנאי הכליאה, ובנוסף אסרה על ביקורי משפחות. בחודשים הראשונים נאסרו גם ביקורי עורכי דין, אך איסור זה הוקל באופן רשמי מתחילת 2024. בהיעדר ביקורי הצלב האדום והמשפחות, נותרו עורכי הדין כערוץ התקשורת היחידי של האסירים עם העולם. עליהם מוטל לעדכן משפחות באשר לשלום יקיריהם, לעדכן אסירים שמשפחתם עדיין בחיים, ולקבל עדות מגוף ראשון על התנאים בכלא.

אולם למרות ההיתר לבקר את הלקוחות, עורכי הדין חווים מגבלות שלא נתקלו בהן בעבר. במקרה של עצורים מעזה, הם נדרשים להשיג ייפוי כוח ממשפחת האסיר טרם הכניסה לכלא, בעוד שבעבר יכלו להשיג ייפוי כוח מהאסיר עצמו לאחר פגישתם עימו. מועדי הביקורים נקבעים לחודשים קדימה, ומוקדמים רק בעקבות עתירות לבתי המשפט. במקרים אחרים, ובאמתלות שונות, מנעו רשויות מתקני הכליאה את כניסתם של עורכי דין. כתוצאה מכך, עלות הביקור של עורכי דין התייקרה ל-2,000 שקל, מחיר של יום עבודה הכולל נסיעה הלוך ושוב, שעות ההמתנה בכלא וחצי שעה של מפגש לכל היותר.

החמרת התנאים לאחר 7 באוקטובר כללה גם בידוד כמעט מוחלט של הכלואים מהעולם שמחוץ לכלא. אסירים פלסטינים בכלא קציעות, 26 בפברואר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

כאשר הביקור כבר מתאפשר, עורכי הדין ששוחחנו עימם סיפרו כי סוהרים מפשפשים במסמכיהם, מזמינים מתרגם לעיין במסמכים משפטיים בערבית, ומאזינים לשיחותיהם עם הלקוחות, תוך הפרת החיסיון בין עורך דין לבין לקוחותיו. "היו לי מקרים שמנעו מאסיר לחשוף חלקים בגופו במעמד הביקור", סיפרה עו"ד נדיה דקה, כנראה כדי למנוע ממנה לתעד את תוצאות האלימות נגדו בסמוך לזמן התרחשותה.

כל העברת מסר מהעולם שבחוץ, למשל דרישת שלום מאמו של אסיר, עלולה להביא לשלילת זכותו של עורך הדין לבקר את לקוחותיו במשך כמה חודשים, בהליך מזורז המבוסס על ראיות חסויות. האמתלה היא שהמסרים משמשים לתיאום מהלכי מחאה בין אסירים או להעברת מסרים בין ארגוני טרור. כך נאסרה גישתם של כ-50 עורכי דין – רובם פלסטינים – ללקוחותיהם למשך חודשים ארוכים, בשל העברת דרישת שלום ממשפחות האסירים, רישום פרטי בני משפחה על פיסת נייר או הצגת תמונות ילדיהם. עורכי דין דיווחו גם שסוהרים, על דעת עצמם, מנעו מהם גישה לדיוני הארכת מעצר של לקוחותיהם, כאשר אלה התקיימו בין כותלי הכלא.

עורכי הדין גם דיווחו כי לקוחותיהם הגיעו למפגש מוכים וחבולים, ואפילו הוכו לנגד עיניהם. האסירים דיווחו כי לקראת הביקור הם הוחזקו בתנוחת לחץ, אזוקים באזיקים "עד העצם" ומכוסי עיניים במשך שעות ארוכות, הוכו ואף נאנסו, במטרה להרתיע אותם מלפגוש עורכי דין.

עורכי דין העידו על פציעות שראו במו עיניהם כבר בתחילת 2024, אך ללא הועיל. עו"ד בן מרמרלי: "ראיתי גם את המבטים [של הסוהרים], את הדחיפות, ראיתי סימני סוליית מגפיים על הגב של הלקוח שלי. מלא סימני סוליות, לא אחת". עו"ד טל שטיינר מוסיפה: "תחושת החסינות היתה כל כך גבוהה, שבשב"ס הרשו לעצמם להרביץ לאנשים עד זוב דם, אפילו שידעו שבעוד רגע מישהו מהעולם החיצון עומד לבקר אותם".

העלמות מנגנוני הבקרה

עוד לפני המלחמה, הפיקוח של מערכת המשפט על תנאי המחיה של האסירים והעצורים היה מוגבל מאוד. על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מתוך 1,830 תיקים שנפתחו ביחידה הארצית לחקירות סוהרים בשנים 2021-2019, 96% נסגרו עד יולי 2023, וכמעט בכולם (93%) עילת הסגירה היתה "אין עבירה פלילית".

בשנים 2022-2019 נפתחו בפרקליטות המדינה 255 תיקים שמקורם ביחידה הארצית לחקירות סוהרים. גם כאן, 94% מהם נסגרו. היעדר הפיקוח, שאף החריף מאז, מעניק למעשה למערכת הכליאה חסינות מוחלטת. לפיכך, היחס האלים לאסירים מאז 7 באוקטובר אינו כֶשל של שירות בתי הסוהר בלבד, אלא של כלל הגורמים האמונים על הפיקוח: בג"ץ ובתי המשפט, הסנגוריה הציבורית ולשכת עורכי הדין.

עו"ד עביר בכר: "הפרות בתוך בית הסוהר תמיד היו. אז מה שצריך לעשות זה לפנות ליועצת המשפטית לממשלה כשזה רלוונטי, לנציב שב"ס כשזה רלוונטי, ללשכת עורכי הדין, לסניגוריה הציבורית, לפרקליטות המדינה ולבתי המשפט. לפחות לשלושת האחרונים יש סמכות על פי דין פשוט לדפוק בשער בית הסוהר ולהגיד: 'אני עכשיו נכנס לבדוק מה קורה'. אף אחד מהם לא עשה את זה בזמן. כולם ידעו שמשהו איום ונורא קורה בתוככי בתי הסוהר, ואף אחד לא הניד עפעף. כל הגורמים האלו ידעו ולא עשו את העבודה שלהם".

"כל הגורמים המפקחים ידעו ולא עשו את העבודה שלהם". עו"ד עביר בכר (צילום: מוחמד חלילייה)

בתי המשפט ויתרו בפועל על ביקורת שיפוטית. עצורים רבים אינם מובאים עוד פיזית בפני שופט, אלא מופיעים רק על גבי מסך לדיון בהארכת מעצרם, דיון שנמשך 4-3 דקות ומתנהל כולו בעברית וללא תרגום. בתי המשפט מאשרים את כל צווי המעצר, ובהמשך מתעלמים ממצבם הפיזי של העצירים המובאים בפניהם ומתלונותיהם על אלימות, הרעבה והזנחה.

אחד המרואיינים לכתבה סיפר כי שופט בחר לקבל את עמדת שב"ס שלפיה לקוחו אינו מורעב, אף שניכר בבירור כי הלקוח כחוש מאוד בשל מחסור במזון. זה לא היה מקרה חריג: בתי המשפט מקבלים את עמדת שב"ס שלפיה הפעולות נעשו לפי הנהלים, ומסרבים אפילו להעיף מבט לעבר הכלואים עצמם.

"לא מעניין איש מהשופטים מה קורה לעצורים האלו", סיפר עו"ד יגאל דותן. "במקרה אחד, הובאו לבית המשפט המחוזי בתל אביב שמונה עצורים שנראו נורא. בהפסקה הורידו אותם לאכול בהוראת בית המשפט, והושיבו אותם על הברכיים, כשידיהם אזוקות מאחורי הגב וברגליים אזוקות. החמגשיות העלובות נזרקו מולם על הרצפה, והם היו צריכים לרכון ולאכול כמו כלבים, בלי ידיים. מייד זעקתי לפני בית משפט, אבל השופטים גלגלו עיניים. בתי המשפט משתפים פעולה באופן מלא".

בסוף אוקטובר 2023 עתרו לבג"ץ כמה ארגוני זכויות אדם בנוגע למצב במתקני הכליאה. מכיוון שלא הורשו לבקר בעצמם בבתי הכלא באותה עת, הסתמכו הארגונים על עדויות של אנשים שהשתחררו. בתגובה קבע בג"ץ שהעתירה נשענת על שמועות כלליות ובלתי מבוססות, וכי אם הארגונים מבקשים לעתור נגד המצב בכלא, עליהם לעשות זאת באמצעות עתירות פרטניות בלבד. מאז נכשלו ניסיונותיהם של ארגוני החברה האזרחית לאלץ את בג"ץ לספק מענה מערכתי.

כך למשל, למרות ראיות להרעבה ולהתעללות שיטתיות בבתי כלא שונים, נדרשו ארגוני זכויות האדם להגיש עתירות אסיר הנוגעות להפרת זכויותיו של אדם מסוים, בכלא מסוים, ורק לאחר השגת ייפוי כוח מאותו אסיר. גם כאשר הוגשו עתירות אסיר, קבע בית המשפט שיש להפריד בין הסוגיות השונות. המוקד להגנת הפרט, למשל, מצא עצמו מגיש כמה עתירות שונות בעניינו של אותו אסיר – בבקשה לאפשר גישה למקלחת, לכביסה ולבגדים להחלפה – דרך יקרה ומאוד לא יעילה לטיפול בבעיה מערכתית.

עתירות עקרוניות נדחו, הסבירה עו"ד טל שטיינר, באמתלות שלפיהן "לא הוכחנו את הטענות העובדתיות שלנו כי שב"ס מכחיש אותן"; או שהדבר "בא על פתרונו", משום ששב"ס טען שהבעיה נפתרה. לטענת ע"וד יגאל דותן, פעמים רבות, גם כשיש הוראות בית משפט, שב"ס "מצפצף על ההוראות מאז 7 באוקטובר ביתר שאת" ולא מקיים אותן. כך למשל, במקרה שבו הורה בית המשפט להחזיק עצור אחד בנפרד מאסירים אחרים, שב"ס לא עשה זאת, והאסירים האחרים אנסו אותו שוב ושוב.

בג"ץ ממלא תפקיד מרכזי בהנצחת המצב. כל עורכי הדין סיפרו שבג"ץ נמנע מלהתערב בתחומים שבעבר היה מקדיש להם דיון בהול, ממצא שעולה הן מהדו"חות של הארגונים והן ממאמרים אקדמיים. "זה מין עיוורון מכוון", אמרה עו"ד עביר בכר. בג"ץ גם סירב באופן עקבי לדון בעתירות עקרוניות, או סיפק למדינה את האורכות שביקשה ללא ביקורת. בעתירה הדורשת לאפשר ביקורי נציגים של הצלב האדום, נתן בג"ץ למדינה כבר עשרים דחיות. העתירה שעסקה במיעוט המזון במערכת הכליאה נמשכה כשנה וחצי, ולדברי עו"ד נדיה דקה, "בית המשפט הגיע להחלטה אחרי שאנשים איבדו עשרות קילוגרמים ממשקל גופם".

לאחרונה דחה בג"ץ עתירה של ארגוני זכויות אדם, שביקשו לחדש את ביקורי המשפחות בכלא, בטענה של אי-מיצוי הליכים בין הארגונים לבין שב"ס. בג"ץ לא הסתפק בכך ששב"ס סירב שוב ושוב לאפשר ביקורים, ודרש שהארגונים יציגו הוכחות לסירוב חדש מצד שב"ס לאחר הפסקת האש באוקטובר 2025 – דרישה הכרוכה בהמתנה של 45 יום נוספים – בטרם יסכים לדון בעתירה. בדומה להתנהלותו בנושא מדיניות ההרעבה של ישראל בעזה, או בנוגע לאי-הכנסת כלי תקשורת זרים לרצועה, בג"ץ מקבל דה-פקטו את עמדת המדינה, המתבטאת בדחיות חוזרות ונשנות ובהסכמה לדון בבעיה רק לאחר שהיא לכאורה חדלה מלהיות רלוונטית.

הסנגוריה הציבורית היא הגוף בישראל שתפקידו להעניק "ייצוג משפטי למי שאינם מיוצגים", כדי להבטיח את קיומו של הליך הוגן במשפט הפלילי, ללא קשר לחומרת המעשים המיוחסים להם. על פניו, הסנגוריה היא הגורם הממלכתי היחיד שמשמיע ביקורת ציבורית: היא מביעה דאגה רבה לזכויות חשודים ונאשמים, מתריעה כי "השימוש שנעשה בישראל בסמכות המעצר הוא רחב היקף ומדאיג", ומזהירה מפני הרחבה מרחיקת לכת של סמכויות השיטור והאכיפה, ו"זליגת מנגנונים קיצוניים שנועדו למאבק בטרור אל המשפט הפלילי".

הסניגוריה היא גם הגוף הממשלתי היחיד שהצביע על הפרות שיטתיות של זכויות אדם בבתי הכלא. למרות זאת, בנובמבר 2023 הכריזה הסנגוריה בצעד חסר תקדים כי לא תגן על מחבלי חמאס ("הנוח'בות"), ובכך התנערה מחובתה הבסיסית כלפי כל מי שנכלא לאחר 7 באוקטובר. "הסנגוריה מייצגת את מי שרצח את ילדיו וביתר את גופתם", אמרה אחת המרואיינות. "חומרת המעשים אינה רלוונטית. יש אדם שצריך להבטיח לו הליך הוגן, בלי קשר למה שעשה. זהו הדין הפלילי".

לשכת עורכי הדין, מצידה, אינה מגינה על עורכי הדין, אינה מוחה על שלילת כניסתם לבתי הסוהר, ומקבלת ללא עוררין את טענות שב"ס שלפיהן עורכי דין ניצלו לרעה את תפקידם לתיאום בין האסירים לארגוני טרור. כפי שהתריעה עו"ד עביר בכר כבר באוגוסט 2024, לשכת עורכי הדין מנהלת הליכים משמעתיים נגד עורכי דין תוך היסמכות על טענות שב"ס המבוססות על מידע סודי ועל חומרים שהושגו תוך הפרת חיסיון – קודש הקודשים של המקצוע.

גם אם רוב התלונות הללו נגנזו, עצם ההסתמכות על האשמות שב"ס יוצרת תחושה קשה של אובדן הגוף המקצועי שהיה אמור להגן על עורכות ועורכי הדין. עו"ד יגאל דותן סיכם: "אנחנו [עורכי הדין שמגינים על פלסטינים] לבד לגמרי. אני לא יכול לעזור ללקוחות שלי, לא יכול להציל אותם מגורלם. אין לי שום דרך לעזור להם".

היחס לזכויות הכלואים על פי תיאורי עורכי הדין, ממחיש את קיומה של מדיניות המפוררת את הנורמות הבסיסיות ביותר של זכויות אדם, לצד חוסר יכולת, ובמקרים רבים גם חוסר נכונות, של מנגנוני הבקרה לפקח על התנהלות המערכת. ההתנכלות לעורכי הדין – דה פקטו העין המפקחת היחידה שנותרה על בתי הסוהר – שקולה להתנכלות המתמשכת לארגוני זכויות האדם הפועלים במרחב. בפועל, המדינה פועלת לשלול מפלסטינים את הסעד הבסיסי ביותר, ובה בעת להרחיק ככל האפשר את מי שעשויים למסור עדות חיצונית על הפרות נקודתיות או שיטתיות של זכויות אדם.

ברובד עמוק יותר, האלימות השיטתית כלפי כלואים פוגעת קשות באלפי פלסטינים שעברו בבתי הכלא בישראל בשנתיים האחרונות, וכן במעגלים המשפחתיים ובקהילות שלהם. רבים מהאלפים ששוחררו במהלך תקופה זו לא יוכלו להשתקם מפצעי הגוף והנפש. וגם בצד הישראלי, סיכמה עו"ד טל שטיינר, "יש המון מעורבים. המון המון ישראלים שחיים איתנו עינו בני אדם אחרים בכלא, התעללו בהם, אישרו אלימות כזאת או חיפו עליה באיזשהו אופן. זה פשע שהמעגלים שלו מאוד רחבים: עשרות רבות של חיילי מילואים וחיילי סדיר, מאות רבות של סוהרים. זה המערך כולו". אנשים אלו ימשיכו להיות חלק מהחברה הישראלית גם לאחר סיום המלחמה.

מדוברות שב"ס נמסר בתגובה:

"מדובר בשקר מוחלט. שירות בתי הסוהר הוא ארגון ביטחוני הפועל על פי חוק, ואנשיו מופקדים על משמורת בטוחה ושמירה על זכויות כלל המוחזקים במתקניו. ככל שמוגשת תלונה רשמית על ידי מוחזק במשמורת, היא נבחנת ומטופלת על ידי הגורמים המוסמכים בהתאם לדין".

ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון והאסלאם וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.