מאחורי הסטטיסטיקות על "הילודה החרדית" יש נשים. אלה סיפוריהן

 "בלידה השישית שלי היה לי מקרה שסיכן את חיי, ולאחריו הומלץ לי לא להמשיך בילודה. הרב שאישי שאל לא התיר לי מניעה, וכך מצאתי את עצמי בהריון עם תינוקת בת פחות מחצי שנה בבית. אחרי הלידה השביעית קיבלתי היתר 'בינתיים', וכשהייתי אמורה לחדש את ההיתר החלטתי שאין לי את היכולת הנפשית להביא עוד ילד. לא חזרתי אל הרב לקבל היתר. התרתי לעצמי.

"אני חושבת שלא כל אישה יכולה להסביר לרב מולה מה היא מרגישה ולמה היא רוצה למנוע. בעיני, להביא ילדים כשאין לך יכולת לגדל אותם מכל מיני סיבות או מכיוון שזה מה שהחברה מכתיבה – זו טעות".

"החלטתי שאין לי את היכולת הנפשית להביא עוד ילד. לא חזרתי אל הרב לקבל היתר. התרתי לעצמי". אישה חרדית בירושלים (לוסי מארץ' / פלאש 90). למצולמת אין קשר לכתבה

זה סיפורה של ח', אישה חרדית. מאחורי הסטטיסטיקה של כ-7 ילדים למשפחה חרדית נמצאים אנשים. בעיקר נשים. כשמדברים על ילודה בישראל בכלל, ובחברה החרדית בפרט, נוטים להתעלם מהן. בשל כך, יצאתי יחד עם נשים שהשתתפו בסדנת תקשורת ראשונה שמכשירה אקטיביזם עיתונאי בחברה החרדית של התנועה לעיתונות ציבורית, להקשיב לנשים האלה ולהביא את סיפורן של כמה מהן. על הדבש ועל העוקץ.

ל' מספרת: "כחוזרת בתשובה נוצר בי צורך להוכיח שגם אני יכולה, ואף שלא גדלתי על מנטליות של ריבוי ילדים חשבתי שאני באמת יכולה. המציאות הכתה בי כשנולדה לי הבת השלישית והבן הגדול עדיין לא היה בן שלוש. בכיתי בלי סוף, לא הצלחתי להתאושש ולהסתדר. רק אז הבנתי כמה זה קשה, האינטנסיביות של הריון-לידה-הנקה וההנחה שזה מובן מאליו.

"שאלנו רב וקיבלתי היתר והתחלתי לקחת אמצעי מניעה, אך לא הייתי שלמה עם זה. באיזשהו מקום שידרתי לעצמי שזה מעיד על כך שאני לא אמא מספיק טובה או אישה מספיק טובה, ולכן זה לא עבד, ונכנסתי להריון רביעי, ואחר כך חמישי. ואז הבנתי שאם אין אני לי מי לי, נולד בי מספיק אומץ ונחישות להפסיק ברצינות. לדעתי זה גם סוג של טראומה או התעללות בעצמך, כי זה חוסר התחשבות בסיסית במהות שלך.

"בשלב הזה כבר לא עניין אותי לשאול רב. הודעתי לבעלי שאין לי שאלה ולכן אין צורך בתשובה. הרב לא יהיה בהריון במקומי, הוא לא ילד במקומי, ולכן לא מעניינת אותי דעתו. למה שהוא יחליט בשבילנו? זה לא הגיוני! התורה היא תורת חיים, וברור שה' רוצה שאהיה בנאדם מאוזן ושפוי ואפילו רגוע ומאושר. בעלי לשמחתי הסכים אתי, אבל גם אם הוא לא היה מסכים, הייתי מזמינה אותו להיות בהריון וללדת. צריך ללמד את עצמנו להילחם על מה שחשוב, ובריאות הגוף והנפש זה ערך שחשוב להילחם עליו". 

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"אם לא אביא כסף הביתה, לא יהיה מה לאכול"

"חוויתי לחץ סביבתי ומשפחתי גדול בנוגע לילודה, להביא כמה שיותר ילדים, כמה שיותר מהר, גם אם אין לכם כסף לקיום הבסיסי, כי 'כל ילד בא וכיכרו בידו'", מספרת מ'. "מצד שני, היה לחץ נגדי כבד על האיש להישאר בכוילל ולא לצאת לעבוד, מה שיצר מצוקה כלכלית וחוסר אונים. לא יכולנו לספק לדור הבא צרכים בסיסיים כמו מטרנה, ונאלצנו להתחנן על נפשנו בכל מיני גמ"חים.

"ההריונות שלי היו איומים. סבלתי ממחלת הריון בשם היפראמזיס (הקאות יתר בהריון; פ"פ), אבל אף רופאה לא אבחנה אותי והסביבה לא הבינה. הקאתי מבוקר עד ליל ותוך כדי נאלצתי לעבוד, כי אם לא אביא כסף הביתה – לא יהיה מה לאכול, פשוטו כמשמעו. הייתי בדיכאון לפני לידה וגם אחריה, אף אחד לא ידע ולא הבין ולא עזר, הרגשתי שאני מתמוטטת.

"כשביקשתי לראשונה היתר למנוע הריון, בן הזוג התבייש, לא הבין, זה היה נראה לו מופרך. הוא לא הבין את הצורך וגם חלם על משפחה גדולה. הרב ששאלנו צחק עליי בטלפון. אתם צעירים, אילו קשיים יכולים להיות לכם בכלל? הוא אישר בסוף בדוחק מניעה לחודשיים ואופציה להארכה אם יקרה משהו חריג. כי סתם קושי רגיל ולא פוטוגני לא הצדיק מבחינתו לאשר. אחרי חודשיים, הוא אמר, אם עדיין תרצו למנוע תשאלו שוב.

"אחרי השיחה ההיא שבה הוזכרה שוב ושוב חומרת האיסור למנוע הריון פחדתי, פשוט פחדתי למנוע. ומה הם חודשיים בכלל מול חיים שלמים. אז לא מנעתי, נכנסתי ישר להריון נוסף עם תינוקת יונקת. לא רציתי את ההריון ובנוסף סבלתי בו. מה שבסופו של דבר גרם לעוול לי, וגם לילדה, כשנולדה.

"בשלוש השנים שעברו בין לידת בתי השנייה לשלישית התחלתי ללמוד. הבנתי שאני חייבת להכיר את ההלכה כדי לקבל החלטה בעצמי ולא להמשיך לתת לאחרים לקבל החלטות בשבילי, כי למדתי שאף אחד חוץ ממני לא באמת יודע ומכיר את הנתונים כמוני. איבדתי בהדרגה אמון בממסד הרבני.

"במשך שנה וחצי נאלצתי למנוע הריון בגלל שחליתי במונו, ובתקופה הזו הבנתי שני דברים: הראשון הוא, שהייתי שחוקה מהריונות גם פיזית וגם נפשית, הזוגיות היתה מעורערת והמצב הכלכלי היה על סף קריסה. בתקופה הזו הבן זוג יצא לעבוד ואני התחלתי בהדרגה קצת לנשום, להתחיל ליהנות מהאימהות שלי, מהילדות. השני היה, שאני לא באמת זקוקה לאישור ממישהו כדי לשמור עלי, והריון נוסף באותן זמן היה מבחינתי מצב של פיקוח נפש, פיזית ונפשית.

"מאז הספקתי להביא את הבת השלישית (והאחרונה בינתיים). לקח לסביבה המון זמן להפנים שאין צורך לאחל לי כל מיני איחולים כמו 'בקרוב בן זכר', כי אני עונה אוטומטית – אל תקללו, או להסביר לי ששלוש זה קצת, או לעודד אותי לשאול רב רק כדי להיות רגועה (סמכו עלי, ישנה מצוין בלילה). גם לבן הזוג לקח כמה שנים. והאמת גם לי, כי חלמתי על משפחה גדולה יותר והתאבלתי על שברו של החלום.

"היום אני נהנית ממה שיש, וברוך ה' יש, והרבה. מודה יום יום על שזכיתי בשלושה אוצרות, ומעריכה את זה מאוד, כי לו הייתי יודעת כבר בהריון הראשון שאני סובלת ממחלת הריון שאין לה בינתיים פתרון אלא רק הקלה על התסמינים, ושהיא תחזור שוב ושוב בהריונות הבאים – לא בטוח שהייתי בוחרת להביא עוד ילדים.

"אני חושבת שיש פחד בציבור משיחה טובה וברורה על הנושא. יש המון בורות והמון עמימות מכוונת. אנשים ונשים טובים פשוט לא יודעים את פרטי ההלכות, מה מותר ומה אסור כדי לקבל החלטות. הייתי רוצה שבמהלך ההדרכה לפני החתונה החתנים והכלות יחשפו למידע הלכתי נכון ומדויק על אמצעי מניעה, שיהיה שיח בריא על תכנון ילודה, שאנשים יתחילו להביא ילדים כי הם רוצים ולא כי כולם מביאים בלי לדעת אם הם מוכנים לזה בכלל, ולקחת בחשבון פרמטרים כמו יכולת כלכלית, פיזית ונפשית לגדל עוד צאצא לפני שיבחרו להביא אותו ולא אחרי.

"הייתי רוצה שאנשי חינוך ורבנים יפסיקו לפזר תשובות גנריות וסיסמאות כמו 'כל ילד בא וכיכרו בידו' או 'לכל אחד נגזרה מנה מסוימת של צער בחיים, ואם לא הסבל בהריון אולי זה יגיע בצורה אחרת, כמו סרטן', ויתחילו לדבר בגובה העיניים ומתוך הכרת האתגרים. להכיר בזה שמשפחה ברוכה זה לא דבר שמתאים לכולם באופן גורף.

"הייתי רוצה שתהיה לגיטימציה לזוגות צעירים למנוע הריון בשנתיים-שלוש הראשונות, בלי צורך בסיבה מיוחדת, רק כדי לבנות את הזוגיות" (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש 90)

"הייתי רוצה שתהיה לגיטימציה לזוגות צעירים למנוע הריון בשנתיים-שלוש הראשונות, בלי צורך בסיבה מיוחדת, רק כדי לבנות את הזוגיות. כי לזרוק שני ילדים למים בגיל 18-19 ואפילו 25, ולהביא ישר ילדים בלי שהכירו כמעט קודם נשמע לי כמו התנהלות חסרת אחריות.

"בקיצור, יש לי בטן מלאה על המערכת שמעודדת ילודה באופן גורף בלי לקחת בחשבון את המחיר שהפרט משלם. יש לי אחות בשידוכים, בחורה עם אמונת חכמים תמימה. יש לה סיכוי מסוים לחלות באותה מחלת הריון כמוני. היא מסרבת להקשיב למילה בעניין מניעה עתידית רק כי היא יודעת שזה איסור נורא ואיום, ואני מתה מפחד מהמחשבה שתחווה אפילו רק חלק ממה שחוויתי בהריון הראשון שלי ותשלם מחיר על הרצון ללכת, ועד שתבין מה מתאים עבורה היא כבר תהיה תקועה עם כמה ילדים שאולי אין לה באמת סבלנות או יכולת לתת להם מה שהם צריכים.

"אני יודעת שבשנים שעברו מאז שהתחתנתי דברים התחילו לזוז ולהתקדם, עלתה מודעות למחירים שאימהות ונשים – ולפעמים גם אבות וגברים – משלמות על לחץ חברתי להביא עוד ועוד ילדים, מכל הבחינות: פיזית, כלכלית, נפשית, בריאותית, וגם זוגית. ועדיין, יש עוד הרבה מה לעשות ולשפר בעניין".

גם הגברים משלמים מחיר

דוגמה עכשווית למודעות הגוברת הזאת היה ניתן למצוא בראיון שנתנה רבקה רביץ, רל"שית הנשיא היוצא ראובן ריבלין ואם ל-12 ילדים, לחן סרור ארצי ב"ידיעות אחרונות". רביץ סיפקה כותרות על רצונה לכהן כחברת כנסת חרדית, אך לא פחות אמיצים היו הדברים שאמרה בנוגע לאימהותה המתוקשרת: "אני אומרת לכל צעירה חרדית שתעשה מה שטוב לה, שתהיה איפה שנוח לה. לי התאים ללדת 12 ילדים ולהיות ראש הסגל של הנשיא, אבל זה לא מתאים לכל אחת.

"הבחירה היא חשובה, וההבנה שאת יכולה להגיע לכל מקום שתרצי ועדיין לשמור על כל דקדוקי המצוות של ההלכה. יש לי חברה חרדית שהיא טייסת באל על, אישה מהממת ומעוררת השראה שמקפידה קלה כבחמורה. וגם – המשפחה היא הנכס שלנו. בסוף הילדים והבית הם המוקד והם לא מתחלפים כמו קריירה, אבל אל תוותרי על מה שאת טובה בו".

ע', שעובדת בהיי-טק ומספרת שהיתה צריכה להתערבות כדי להרות, אומרת כי אף שהיו לה חששות לפני שילדה שמדובר בעול, "ממה שחוויתי זה הדבר הכי טוב שקרה לי. אני חווה אושר עצום בכל שנייה שאני נמצאת עם בנותיי, מחכה בקוצר רוח לקחת אותן מהגן, מעירה אותן באמצע הלילה כי אני מתגעגעת זה רגשות ותחושות מדהימות".

"ברגע שאפשר לחתן אותו, ממהרים לעשות זאת, כדי שלא יפזול החוצה לחשוב על מסלול חיים אחר. גבר ואישה חרדים בבני ברק (יוסי אלוני / פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה)

ו', שטרם נישאה, מודאגת מהלחץ להביא ילדים מיד אחרי הנישואים. לדבריה, "זה נושא מורכב שדווקא יצא לי לבדוק למרות הרווקות. יש איזה דחף חברתי שצריך להביא ילדים, ושכל ילד זה שמחה, אז אנשים מביאים כמה שיותר (גם לזה יש פסוקים). לי אישית קשה עם הרעיון שאני חייבת להביא ילד בשנת הנישואין הראשונה, כשאין באמת צ'אנס להיכרות אמיתית של המצב החדש, וכבר יש ילד בפתח".

נכון שבעיקר נשים הן הנפגעות העיקריות מהלחצים העצומים ללדת כמה שיותר ילדים, אבל גם מגברים חרדים נגבה מחיר. דוגמה לכך ניתן למצוא בפוסט שכתב עובד היי-טק חרדי בשם מתי הורוויץ, שבו טען כי צריך ללמד את החרדים הצעירים לדחות הבאת ילדים – וזכה לתגובות רבות, חלקן נזעמות וחלקן תומכות.

"טענתי שלימודי ליבה לא יקדמו את הכלכלה החרדית", כותב הורוויץ. "אז מה כן? שאלו אותי. במצב הקיים, פרק הזמן היחיד שהבוגר החרדי הוא ברשות עצמו ממש זה ב… ובכן, אין דבר כזה. אורח החיים החרדי נועד לסגור הרמטית על החניך, כך שבשום שלב הוא לא יהיה חופשי לבחור.

"תקופת הבחירה מגיעה עם הבגרות, סביב גיל 16-18, מי פחות ומי יותר. בזמן הזה, דואגים שיהיה בישיבה אפילו אם הוא לא לומד, כי 'מי תרצה להתחתן איתך'. ברגע שאפשר לחתן אותו, ממהרים לעשות זאת, כדי שלא יפזול החוצה לחשוב על מסלול חיים אחר. לאחר הנישואים לא יעלה על הדעת לדחות את הבאת הילדים, כי אז שוב יהיה זמן לחשוב או אפילו להתגרש.

"אחרי שנולד ילד או שניים, וההוצאות גדלות והוא נעול מכל הכיוונים, אומרים לו: איזה יופי! עכשיו אתה כבר ברשות עצמך, עכשיו אתה עצמאי, לך תסתדר בחיים. וככה הוא נבעט ישירות לגלי ים החיים המאיימים, בלי גלגל הצלה, בלי לימודי שחיה, וגם בלי מציל. תסתדר. עצוב? מאוד.

"למה אני כותב את הפוסט הזה ובצורה הכי בוטה? כי בשבוע שעבר ביקשו ממני לעזור לשני חרדים שתקועים בחיים, ולא מצליחים להתפרנס. ושאלתי את עצמי האם לימודי ליבה היו עוזרים בשלב הזה? ובכן לא! האחד אגב למד אנגלית בכוחות עצמו. זו לא העזרה שהם צריכים. הם צריכים אוויר לנשום. הם בעלי משפחות ושעון החוב מתקתק כל רגע.

"רוצים שהחרדים יתפרנסו? רוצים שהם לא יהיו נטל כלכלי? אל תנסו לכפות לימודי ליבה, אל תקצצו בתקציבי החינוך – כי זה סתם יוצר חינוך גרוע, אל תנסו לגייס כרגע לצבא, אלא תשקיעו בדבר אחד בלבד: שבוגר החינוך החרדי יוכל לשבת וללמוד מקצוע בנחת לאחר שהוא ברשות עצמו".

פנינה פויפר היא פעילה פוליטית חרדית, מנהלת מיזם הציבור החרדי ממלכתי ואחראית פרויקט חרדים בעמותת עיר עמים