37 מקלטים ל-2 מיליון אזרחים

ברגע הקצר שבין שמיעת האזעקה לנפילת הטיל או שברי היירוט, אלפי משפחות שואלות את עצמן: לאן הולכים? התראת כניסה למרחבים מוגנים, ב-10 במרץ 2026 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

המחסור החריף במקלטים ציבוריים ובמרחבים מוגנים ביישובים הערביים בישראל הפך בימים אלה לשאלה של חיים ומוות. רק אמש (רביעי) היתה נפילה בכפר בענה בצפון, שגרמה לפציעתם של 8 אנשים. ברגע הקצר שבין שמיעת האזעקה לנפילת הטיל או שברי היירוט, אלפי משפחות שואלות את עצמן: לאן הולכים?

בשנים האחרונות, בעיקר מאז 7 באוקטובר 2023 ונוכח סבבי הלחימה עם איראן שהביאו את סכנת הטילים כמעט לכל אזור במדינה, הפכו המקלטים והמרחבים המוגנים למרכיב מרכזי במערך ההגנה האזרחית. אולם משאב זה אינו מחולק באופן שוויוני בין כלל האזרחים. ביישובים הערביים, וכן בשכונות הערביות בערים המעורבות, ניכרים פערים מובהקים בזמינות המקלטים ובתשתיות ההגנה בין אזרחים יהודים לערבים.

>> רמדאן 2026 – בין אימת הפשיעה לאימת המלחמה

לא מדובר בנתון חדש או מפתיע. דוחות רשמיים מצביעים על כך שהמדינה מודעת לפערים הללו כבר שנים רבות. דוח מבקר המדינה שפורסם בתחילת 2026 חשף כי רק 0.5% מהמקלטים הציבוריים במדינה נמצאים ביישובים ערביים, וכי חלק ממקלטים אלה אינם כשירים לשימוש.

הנתונים שפרסמה עמותת "סיכוי-אופוק" משקפים תמונה זו ביתר בהירות: לפי נתוני העמותה, ביישובים הערביים קיימים 37 מקלטים ציבוריים, בלבד מתוך 11,775 מקלטים בכל הארץ – כ-0.3% מכלל המקלטים, מתוכם שמונה אינם ראויים לשימוש.

המשמעות היא שמאות אלפי אזרחים ערבים חיים ביישובים ללא מקלטים ציבוריים. לכך מצטרפת העובדה שחלק גדול מהבתים ביישובים אלה נבנו לפני שנכנסה לתוקף החובה להוסיף מרחב מוגן לבית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

רגד ג'ראיסי, מנכ"לית שותפה ב"סיכוי-אופוק", אומרת כי "הפער בהגנה איננו רק סוגיה טכנית, הוא קשור גם למדיניות התכנון והבנייה. כאשר קיימות מגבלות על מתן היתרי בנייה ופרויקטים של התחדשות עירונית אינם מתקדמים ביישובים הערביים, הדבר משליך ישירות על יכולתם של אנשים להוסיף מרחבים מוגנים בבתיהם".

במהלך השנה האחרונה הפכו הפערים הללו ממספרים בדו"חות רשמיים למציאות טראגית. ב-14 ביוני 2025 פגע טיל בבית בעיר טמרה שבגליל וגרם למותן של שתי נשים ושתי ילדות. האירוע זעזע עמוקות את הקהילה המקומית והציף את שאלת המיגון ביתר שאת.

נפילות של טילים או רסיסים כתוצאה מיירוט גבו חיי אזרחים במג'ד אל-כרום ובשפרעם. ביישובים אחרים הובילו אירועים דומים לפציעות ולנזק לבתים ולרכוש. במקרים רבים תושבים נאלצים להסתתר בחדרים פנימיים, במסדרונות או מתחת למדרגות, פתרונות שאינם מספקים הגנה של ממש במקרה של פגיעה ישירה או אפילו נפילת רסיסים.

במקרים רבים תושבים נאלצים להסתתר בחדרים פנימיים, במסדרונות או מתחת למדרגות. יירוט טילים ששוגרו מאיראן, ב-9 במרץ 2026 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

במהלך המלחמה האחרונה עם איראן, האגודה לזכויות האזרח פנתה לשר הביטחון, לשר הפנים ולאלוף פיקוד העורף בדרישה להרחיב את פריסת המקלטים הניידים כך שתכלול גם את היישובים הערביים. האגודה ציינה כי התוכניות הממשלתיות התמקדו בהצבת מקלטים בגוש דן והסביבה, אף שהפער ביישובים הערביים גדול בהרבה. הפנייה התבססה על נתונים רשמיים, שלפיהם כמחצית מהאזרחים הערבים בישראל חיים בבתים ללא ממ"ד תקני, וכי מקלטים ציבוריים קיימים רק ב-11 רשויות מקומיות ערביות מתוך 71 שנבדקו.

פערים אלה נדונו גם בדיון שקיימה השבוע הוועדה לביקורת המדינה בכנסת. במהלך הדיון הוזכר קצב היישום האיטי של תוכניות המיגון הממשלתיות. כך למשל, לתוכנית "מגן הצפון" הוקצו כ-2.5 מיליארד שקל, אך עד פרוץ המלחמה האחרונה נוצלו בפועל לא יותר מ-500 מיליון שקל – כ-21% בלבד מהתקציב שנקבע.

פערים באותו הרחוב

בערים המעורבות, כגון לוד, רמלה, יפו, חיפה, עכו ואף ירושלים, הפער הזה בולט עוד יותר. באותה עיר, ולעיתים אפילו באותו רחוב, ההבדל בין המרחב הערבי למרחב היהודי ניכר בזמינות המקלטים והמרחבים המוגנים.

ע'סאן מנייר, פעיל חברתי מרמלה, אמר: "כאשר מסתכלים על המפה רואים בבירור היכן יש מקלטים והיכן אין. בשכונות היהודיות יש מקלטים ציבוריים, מרחבים מוגנים בתוך הבניינים, ולעיתים גם מקלטים ניידים. בשכונות הערביות התמונה שונה לגמרי".

בחלק מהשכונות ברמלה יש רוב ערבי, הוא מסביר, והן היו שכונות ערביות עוד לפני 1948. לאחר המלחמה התגוררו בהן יהודים, ובאותה תקופה נבנו בהן מקלטים ציבוריים. "בהמשך עברו התושבים היהודים לשכונות חדשות, והערבים עברו להתגורר בשכונות הישנות. מספר המקלטים בהן קטן מאוד וחלקם במצב ירוד. בוודאי שהם אינם מספיקים לגודל האוכלוסייה".

אך הבעיה, לדבריו, חריפה עוד יותר בשכונות שבהן כלל לא נבנו מקלטים. "באחת השכונות בלוד חיים יותר מ-3,000 בני אדם, ויש בה רק חמישה מרחבים מוגנים ניידים. חמישה חדרים ל-3,000 איש. זה לא פתרון. בשכונה אחרת, המקום היחיד שבו יכולים אנשים למצוא מחסה הוא בית הספר, אך המרחק בינו ובין רוב הבתים גדול יותר מהמרחק שאנשים אמורים לעבור בזמן האזעקה.

"כאשר מסתכלים על המפה רואים בבירור היכן יש מקלטים והיכן אין". תושבים בדרך למקלט ברמלה, ב-9 במרץ 2026 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

"העירייה אומרת שיש 18 מרחבים מוגנים בשכונות העיר. החדרים האלה מספיקים לכ-600 בני אדם בלבד. השאלה הפשוטה היא: מה עם כל השאר, האם הם אמורים להמתין ברחוב? יש בלוד וברמלה בתים שאפילו הגגות שלהם אינם מבטון, אלא ממתכת. אלה בתים שרסיס יכול להרוס, אפילו לא צריך טיל. כאשר אנשים שומעים את האזעקה, הם יודעים שבפועל אין להם מקום בטוח ללכת אליו".

מנייר מדגיש כי התושבים ניסו להציע לרשות המקומית פתרונות מעשיים. "הצענו לעירייה רעיון פשוט: אם היא אינה יכולה לבנות עוד מרחבים מוגנים, שתעודד את התושבים לבנות בעצמם. החוק מאפשר לבנות חדר בטוח בהתאם לתקנים בחצר הבית גם ללא היתר, אבל אנשים חוששים מקנסות או מאיום בהריסה. אמרנו להם: 'תנו לאנשים הנחה בארנונה או תמריץ אחר, ותעודדו אותם לבנות"'.

לדבריו, הבעיה אינה רק במספר המקלטים, אלא לעיתים גם במצבם. "חלק מהמקלטים הקיימים מוזנחים או אינם מצוידים. במצב כזה, גם כאשר יש מקלט קרוב, אנשים אינם מרגישים שהוא באמת מקום בטוח. המצב בלוד וברמלה דומה למה שקורה ביפו. יש שכונות כמו עג'מי שבהן אין כלל מקלטים, ובשכונות רבות אחרות מספר המקלטים הקיים מספיק רק לחלק קטן מן התושבים".

בירושלים, פערי המיגון בולטים במיוחד. לפי נתונים שפורסמו במהלך ימי הלחימה ביוני, 550 מקלטים (ציבוריים ומיגוניות) נמצאים במערב העיר, לעומת 51 בלבד במזרחה — אזור שבו מתגוררים כ-40% מהתושבים הפלסטינים. בנוסף, כל 186 המקלטים הציבוריים בעיר ממוקמים במערבה, ואילו במזרח העיר אין מקלטים ציבוריים מלבד אלו הממוקמים בחלק מבתי הספר ונחשבים לפחות בטוחים. בסך הכול יש בירושלים 601 מקלטים, ורק כ-8% מהם נמצאים בשכונות המזרחיות.

לפי ארגון "עיר עמים", העירייה הכשירה 45 חניונים תת-קרקעיים לשימוש כמקלטים ציבוריים בהתאם להנחיות פיקוד העורף, אך כולם שוכנים במערב העיר. בארגון סבורים כי הפער החריף בחלוקת תשתיות החירום מעורר חשש לאפליה שיטתית באספקת ההגנה, בעיקר על רקע ההסלמות הביטחוניות החוזרות. פער זה בלט גם במהלך העימות האחרון עם איראן, כאשר רסיסים מטילי יירוט נפלו בתוך שכונות פלסטיניות כמו שועפאט, א-טור, א-זעים, עיסאוויה וואדי ג'וז.

פעיל פוליטי ממזרח ירושלים שביקש להישאר בעילום שם מתאר את המצב בשכונות הפלסטיניות כ"מציאות קטסטרופלית". לדבריו, רבים מהבתים ישנים ולא יעמדו בפיצוצים מטווח קרוב. "ממש בצמוד לכאן נמצא הרובע היהודי, אך המציאות שם שונה לחלוטין. שם יש מקלטים מצוידים כבר שנים רבות, בעוד שבשכונות מזרח ירושלים לאנשים כמעט אין מקום בטוח".

לדבריו, גם המקלטים הקיימים אינם נגישים בפועל לרבים מן התושבים. "בכמה שכונות יש חדרים ממוגנים בבתי הספר, אבל הם רחוקים מרוב הבתים ואינם מספיקים למספר התושבים. באשר למקלטים הציבוריים בשכונות המעורבות, רבים נמנעים מלהגיע אליהם בגלל המתח הקבוע והחשש מחיכוך".

בהיעדר אפשרויות מיגון של ממש, תושבים רבים פונים לפתרונות מאולתרים. "ברוב המקרים אנשים נשארים בבתים או מתחת למדרגות ומחכים לשמוע את קול הפיצוץ כדי לוודא שהטיל לא נפל על ביתם", אומר הפעיל, ומוסיף כי התופעה של צעירים שעולים לגגות הבתים כדי לצפות בטילים, למרות הסכנה, משקפת את המציאות הזו – אף כי היא פחתה לאחר נפילת הטיל בבית שמש.

האגודה לזכויות האזרח בישראל פנתה ביוני 2025 לראש עיריית ירושלים, לשר הביטחון ולמפקד פיקוד העורף בדרישה להקים אמצעי מיגון בשכונות הירושלמיות שבצידו האחר של מכשול ההפרדה – מחנה הפליטים שועפאט, ראס ח'מיס, ראס שחאדה, דאחיית א-סלאם וכפר עקב – שבהן חיים כ-150 אלף בני אדם כמעט ללא אמצעי הגנה. האגודה ציינה כי אזורים אלה חסרים מקלטים ציבוריים ומרחבים מוגנים, וכי גם מוסדות החינוך והבריאות בהם אינם ממוגנים משום שהם פועלים במבנים שכורים שאינם עומדים בדרישות המיגון.

עם פרוץ סבב המלחמה האחרון החלו הפערים הללו למשוך תשומת לב גוברת מצד כלי תקשורת בינלאומיים.

משלחות של סוכנויות ידיעות מאיטליה ומספרד, וכן עיתונאים מכלי תקשורת ערביים, ביקרו בכמה שכונות ערביות בחיפה הסובלות ממחסור חריף במקלטים, ובהן ואדי ניסנאס. בין היתר תיעדו העיתונאים מקלט נייד קטן שהוצב באחד מרחובות השכונה שיכול להכיל לא יותר מעשרה בני אדם, אף שבאזור מתגוררים אלפי תושבים.

המחסור במיגון הולם אקוטי במיוחד בכפרים הלא-מוכרים. בדיון שהתקיים ביום שני בכנסת ציין חבר הכנסת וליד אל-הואשלה מרע"ם את ההזנחה המוחלטת של החברה הבדואית. לדבריו, אין כמעט אמצעי מיגון בכפרים הבלתי-מוכרים ובחלק מהמועצות האזוריות, אף שקיים צו של שר הפנים המורה להציב חדרי בטון ממוגנים באזורים אלה. מתוך קרוב ל-11 אלף מבנים, רק ב-37 מהם יש מרחב מוגן.

גם דו"ח מבקר המדינה מצביע על עומק הפער: בכל הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב קיימים 64 מרחבים מוגנים בלבד עבור כ-165 אלף תושבים. ארגון "עומדים ביחד" השיק לאחרונה יוזמת מימון המונים במטרה לענות על המחסור במרחבים מוגנים בכפרים אלה.

מה שמטריד רבים בחברה הערבית יותר מכול הוא התחושה שהבעיה אינה תקציבית. המדינה מסוגלת, כך הם מאמינים, להתמודד עם הפער ולספק פתרון, ויש לה הכלים לעשות זאת. מה שחסר הוא הרצון. אלא שהפעם לא מדובר רק על רמת החיים של החברה הערבית, אלא בשאלה של חיים ומוות.