newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חמישים פנים לכיבוש

תערוכה חדשה של ארגון בצלם לציון חמישים שנות כיבוש מציגה פורטרטים של חמישים פלסטיניות ופלסטינים תושבי השטחים הכבושים שנולדו בשנת 1967, חמישים אישה ואיש שלא טעמו שנת חופש בחייהם

מאת:

ליד הבית שלי יש מחסום. הוא מגדיר את כל שגרת חיי. הוא מקור מתמיד לדאגה: בכל פעם שהילדים בדרך הביתה מבית הספר או למקום אחר, אני דואגת. אני רוצה לנסוע, לשבת על חוף הים, לבקר באל-אקצא ואצל בני המשפחה שלי בירושלים, אבל בגלל המחסומים אני לא יכולה. לפעמים המעבר במחסום לוקח שעות. אני פשוט מתיישבת ונשענת על הסורגים". (חרבייה מרוואני, תושבת חברון).

ביום שישי האחרון השיק ארגון בצלם בסלון יפו לאומנות תערוכת צילומים חדשה לציון 50 שנים לכיבוש. למעלה מארבעים צלמות וצלמים, ישראלים ופלסטינים, צילמו פורטרטים של חמישים פלסטיניות ופלסטינים תושבי השטחים הכבושים בגדה, בעזה ובירושלים המזרחית, שנולדו בשנת 1967.

המצולמים מגיעים מרקעים חברתיים שונים ומנסיבות חיים שונות: מערים ומכפרים, ממחנות פליטים ומקהילות המאויימות בגירוש, אמידים ועניים. המשותף לכולם הוא שאף לא אחד מהם זכה לטעום שנת חופש אחת במהלך ימי חייו.

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

"למשפחה שלי היו אדמות חקלאיות באזור חדרה שנלקחו ממנה ב-1948. מהבית שלנו אפשר להשקיף עליהן, לראות את הים ואת המישור, אבל אי אפשר להגיע אליהן". ח'ולוד סעדי, תושבת עתיל, מחוז טול כרם. (צילום: מיקי קרצמן)

במשך 28 שנות פעילותו, ארגון בצלם מתעד את הפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים ומנסה ככל יכולתו להביא את המידע לידיעת הציבור הישראלי. בניגוד לטענות שהימין אוהב להטיח בארגוני זכויות אדם, הכתובת הראשונית של המידע הזה היתה ונשארה הציבור הישראלי, שזוהי לא רק זכותו אלא חובתו לדעת מה מחולל הכיבוש בשמו. במציאות שבה הישראלים הולכים ומאבדים עניין בכל דיון על הכיבוש ועל מעלליו, התערוכה הזו מבקשת להביא את פני הכיבוש אל הרחוב הישראלי.

בגיל 23 הכניסו אותי לכלא. השתחררתי אחרי 22 שנה, כשהייתי כבר בן 45. כל הילדים שלי גדלו והתחתנו בזמן שהייתי בכלא. כשאני חושב על חופש, אני חושב על הזמן שביליתי במאסר". (זוהיר א-ששינה, תושב מחנה הפליטים אל-בוריג', עזה).

קשה לדמיין ניגוד מובהק מזה: נמל יפו בצהרי יום שישי, שמש נעימה של תחילת החורף, בתי קפה הומים וטיילת שוקקת, ובתוך חלל הגלריה חמישים נתינים תחת כיבוש מישירים מבט למצלמה, כלואים בתוך מסגרות. את התערוכה, שאצרה מעין שלף, מלווה גם קטלוג מושקע שמומלץ מאוד להצטייד בו בעת הביקור. בין היתר מופיעים בקטלוג לצד כל צילום גם כמה משפטים מהראיונות שנערכו עם המצולמים, בהם הם מדברים על מושגים כמו בית, חירות, כיבוש, תקווה. לפתיחה החגיגית של התערוכה ביפו הצלמים הפלסטינים לא הצליחו להגיע. לא קיבלו אישורי כניסה. המחשה פיוטית כמעט של המציאות שהתמונות הללו מבקשות לשקף, מציאות שבה כל תנועה שלך תלויה ברצונו הטוב של שליט שעבורו אתה נתין נטול זכויות, נטול אזרחות, מנוטרל מכל יכולת להשפיע על החלטותיו ביחס לשגרה הבסיסית ביותר של חייך.

חוויית השיטוט בין התמונות המפוזרות בחלל היא רבת עוצמה. רוב המצולמים מישירים מבט למצלמה. חלקם מצולמים לבד, חלקם בחברת בני משפחה אחרים. לפעמים תמונה תופסת את העין בהומור מרומז, כמו ילד שעומד ליד אביו ומחזיק עפיפון בצבעי דגל הגאווה.

> ביתו של תושב עארה בסכנת הריסה בגלל כביש שלא ייבנה

אסמאעיל ג'ברין, רועה צאן, תושב שעב אל-בוטום, קהילה בסכנת גירוש בדרום הר חברון. (צילום: יעל ברנט)

אני עוברת בין התמונות האלה ותוהה כיצד זה יתכן שאחרי חמישים שנה, צריך לשכנע את הישראלים בעצם העובדה שמאחורי המילה השחוקה הזו, כיבוש, יש בני אדם בשר ודם. איך הצלחנו להדחיק כך את קיומם של מיליוני בני אדם המתמודדים יום-יום מזה עשרות שנים עם מציאות שאנחנו לא היינו מוכנים לסבול אפילו שעה אחת? מה מונע מאיתנו, בעצם, ללכת ולפגוש את האנשים האלה החיים לעתים מרחק של דקות ספורות, לדבר איתם, ובעיקר להקשיב להם? איך זה שאחרי חמישים שנה, ארגון זכויות אדם צריך להקדיש תערוכה שלמה ומושקעת כדי להזכיר לישראלים שמאחורי חומות ההפרדה והפחד יש עם שנמצא תחת דיכוי כבד, שמיטב שנותיו עוברות במחסומים, בגירוש ובבתי כלא?

אני חושבת שחופש זה הדבר הכי יפה בעולם. האפשרות לנסוע לאן שרוצים, לנשום אוויר חדש". (עאיידה נסאר, תושבת מחנה הפליטים ג'באליה, עזה).

במובן הזה, מבטם של המצולמים לא מקפל בתוכו רק את סיפור החיים תחת הכיבוש אלא גם את כתב האשמה כלפי החברה הישראלית שבחרה באופן מודע להדחיק ולא לדעת. אחרי חמישים שנה, אנחנו חייבים לאנשים שאת חירותם אנחנו גוזלים לפחות את המעט הזה: להביט להם בעיניים, ולו בחסות המרחב המוגן והאסתטי בלב נמל יפו. כפי שכותבת מעין שלף בדברי הפתיחה של לקטלוג, "הביטו בפני הנכבשים וראו, וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ. הפנים שלהם מספרות גם את הסיפור שלנו ובפניהם משתקפות פנינו".

התערוכה מציגה עד 7 בדצמבר.

> חקירת דובר שוברים שתיקה: תיק מינורי שחושף השחתה ממסדית עמוקה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf