שר החוץ הגרמני, תודה שלא נכנעת לכיבוש הישראלי

כותב אורח: אייל הראל

אדוני, בתזמון מטריד בין יום השואה לבין יום העצמאות הישראלי ועל רקע ביטול הפגישה בינך ובין ראש ממשלת ישראל השבוע, הגתה סגנית שר החוץ, ציפי חוטבלי, את שהיה על לשונם של ראש ממשלת ישראל, שריו ואף על לשונו של הטוען לכתר השלטון מן האופוזיציה, יאיר לפיד. לדבריה, "לישראל יש אויבים מבית ויש אויבים מחוץ".

היא חדדה, למען הסר ספק, שמול ישראל ניצבים שני אויבים. החמאס מצד אחד וארגוני זכויות האדם בישראל מן העבר השני. באפילוג למופע ההפחדה חתמה כי היא מקדישה זמן רב לחקר ארגונים אלה.

> בניגוד לבנט, תוכנית הלימודים בהיסטוריה לא מפחדת מהנכבה

ישראל של שנת 2017 משלימה 50 שנות כיבוש. הכיבוש הפך מזמן למילת קוד לסיפוח דה לוקס: היות וסיפוח רשמי, חד צדדי, הוא פשע מלחמה ואי מתן זכויות לאוכלוסיה מסופחת מהווה אפרטהייד – אנחנו אוהבים לקרוא לזה "כיבוש". והכיבוש מגיע בחינם. כי הפלסטינים מנהלים אותו והעולם משלם עליו. WIN-WIN-WIN.

ישראל ועלילת הפרוטוקולים של זקני השמאל

בינתיים, דורות של ישראלים שלא חיו אלא כיבוש, כמוני, גדלים לתוך השקפת עולם שאינה מתירה אף סוג של ביקורת. השלטון בישראל פועל באופן אגרסיבי ובלתי מתפשר כדי למחוק כל בדל של ביקורת. חיילים ומפקדים קרביים המבקשים באמצעות ארגון "שוברים שתיקה" להביא לידיעת הציבור בישראל ובעולם איך נראה הכיבוש כשמסתכלים עליו דרך כוונות הפכו להיות מטרה להתקפה בוטה והוקעה על מזבח הפטריוטיות. מתנדבי "בצלם" מאוימים רק משום שהם מפרסמים סרטונים לא ערוכים, המציגים את חיי היום יום בשטח הכבוש.

ישראל הרשמית הפכה כל ביקורת על הכיבוש ל"פרוטוקולים של זקני השמאל" ומסווגת אותה כאנטי ישראלית במקרה הטוב, ואנטישמית במקרה הרע. בזמן שאלימות מימין מטופלת בככפות של משי, קריאות מן השמאל להתנגדות לא אלימה ולמעורבות בינלאומית הפכו ל"טרור" מדיני בלשון השלטון – ובישראל יודעים איך לטפל בטרור.

ועל הרקע הזה באה התעקשותך לקיים פגישה עם נציגי "בצלם" ו"שוברים שתיקה" – גם במחיר התכסחות דיפלומטית עם ראש ממשלת ישראל, ראש וראשון למסיתים. תקפו אותך. זרקו מתחת לחגורה מאיפה באת ולמי נולדת – ולא מצמצת. באמירה פשוטה, שכל כולה יושרה וצניעות, הסברת את מה שאינו דורש הסבר בדמוקרטיה מתוקנת. הבהרת שיסודותיה של כל דמוקרטיה נשענים על היכולת לנהל ויכוח אידיאולוגי מבלי להסתכן בעריפת ראשים.

אבל בישראל של שנת 2017 דורשת שרת התרבות מראשי ערים למנוע אירועים בהשתתפות ארגוני זכויות האדם; שר החינוך מונע מהם מלהשמיע את דעתם באוניברסיטאות ובבתי הספר, ושר הבטחון חושש מההשפעה "הרעילה" שעשויה להיות למי שחרפו נפשם למען המדינה על נפשם הרכה של בשר התותחים העתידי.

החברה בישראל של שנת 2017, על עוצמתה הצבאית והכלכלית, היא חברה מפוחדת ומכונסת בעצמה. היא חברה שמנהיגיה מטפטפים לה את אימת השואה על בסיס יומיומי, שבה כל ילדה פלסטינית עם מספריים היא איום קיומי, והיא חברה שמונעת כניסת זרים, בהם גם יהודים, כדי לחסום את החירות הבסיסית לנהל דיון.

בנאומו ביום השואה עמד הנשיא ריבלין על הזילות והסכנה שבחלוקה הדיכוטומית של העולם לחסידי אומות העולם מחד, ולנאצים ואנטישמים מאידך. הדברים נאמרו מפיו של נביא זעם שחי בתוך עמו ומבין היטב שהוא מתאר את המציאות נכוחה. נשיא-נביא שמבין שמדד החנופה שמסמן בישראל פטריוטים מול בוגדים, מסמן באותה עת מחוץ לישראל גורמים מן השוליים הימניים של המפה הפוליטית, רבים מהם בעלי יסודות אנטישמיים מובהקים – כחסידי אומות העולם.

אך גם פטריוטיות היא עניין של השקפה. דה גול, מגיבורי מלחמת העולם הראשונה, נשפט ב-1940 באשמה שעודד את אנגליה לפעול נגד צרפת ועל כך שקרא לחיילי צרפת לפעול בשירות מעצמות זרות. דה גול הופשט מדרגותיו ונדון בהעדרו למוות.

חז"ל למדונו כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כעמידתו האיתנה של דה-גול, כך עמידתך האמיצה למול הלחצים ועל אף הנסיונות לסמן גם אותך כנבל, מהווה זריקת עידוד בגופה הקמל של של החברה האזרחית והדמוקרטית בישראל. היא עדות נוספת לידידות האמת המופגנת על ידי ממשלת גרמניה, ולמחויבותה למדינת ישראל חזקה ובריאה. ועל כך – תודה.

הכותב הוא איש עסקים המתגורר בברלין, רס"ן קרבי במילואים ושובר שתיקה

> לעמוד בצפירת יום השואה עם רועים פלסטינים בארץ המתנחלים בבקעה