שיר לשישי: הבדידות הנידחת ביותר
מאת מחמוד דלפאני
לא חטאתי
לא שילחתי חץ באופקיה הלבנים של יונה
ולא ידיתי אבן זדונית בקינה של ציפור
הלא אני
מעולם לא הייתי הבוהק הלבן של תחילת שחרית
וגם לא אחריתה הקודרת של שקיעת מערב
ואינני יודע בגין איזה חטא שלא חטאתי
הגלו אותי מן האביב
אל המחוז הנידח ביותר של הבדידות
ולמה הם לא מניחים לי לארוז
אפילו את מזוודת זיכרונותיי
בכלל מה אכפת לי שאמש
בתגרה שבין הרוח והגן
נפצעו כמה פטוניות?
האם בכל מקום שבו עורפים את ראש חלומו של ינשוף
אני נושא תמיד באשם?
אני, שעסוק בענייני ובמחשבות על השמש
בקצה המרוחק ביותר של הגן?
לא, לא חטאתי
כל שעשיתי הוא להבין
כי הגן טרם הצליח לקבור
את גופתו הגוססת של החורף דאשתקד
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן