newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בית הקברות בכפר ראמיה בסכנת הריסה מיידית לטובת הרחבת כרמיאל

בצל חרב ההפקעות והפינוי לטובת הרחבת הישוב כרמיאל ומנותקים ממים ומחשמל,תושבי הכפר ראמיה נלחמים יותר מארבעים שנה על הזכות להישאר כקהילה על אדמתם. תכנית בניה חדשה מאיימת כעת על בית הקברות של הכפר. התושבים נערכים להמשך המאבק

מאת:

כותב אורח: יואב חיפאווי

העיר כרמיאל הוקמה ב-1964במסגרת התכנית ליהוד הגליל, תוך הפקעה מסיבית של אדמות הכפרים שבאזור: דיר אל אסד, מג'ד אלכרום, בענה ונחף. ב-1976, במסגרת גל נוסף של הפקעות להרחבת כרמיאל, הופקעה גם אדמת הכפר הקטן ראמיה, מעין שלוחה דרומית של היישוב בענה. בצו ההפקעה נאמר כי על בעלי הקרקע לפנותה תוך חודשיים. יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, תושבי ראמיה עדיין נאחזים במה שנותר מאדמתם ונאבקים נגד נסיונות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י, המוכרת עדיין בציבור בשמה הקודם כ"המינהל") ועיריית כרמיאל לפנותם מהאזור.

מאבקם של תושבי ראמיה כנגד הפקעת אדמתם, למען זכותם לבנות בתים ולגור בתנאים אנושיים ולמען המשך חייהם כקהילה על אדמת אבותיהם, פשט ולבש צורה במשך השנים. בעוד המאבק הבסיסי על זכות התושבים לחיות באדמת מאיים להפוך לעימות גלוי בקרוב, נפתח כעת פרק חדש במאבק עם הופעת סכנה מיידית של הרס בית הקברות של הכפר.

אפלייה זועקת לעין

מאות רבות של תושבים ערבים פונו מהאזור, ואלפים רבים איבדו את אדמתם, כדי לאפשר את בניית כרמיאל כעיר יהודית. אולם ראמיה הקטנה, כ-160 תושבים שמתעקשים להישאר בכפרם למרות התנאים הקשים, רדיפות משפטיות והתעמרות השלטונות, מהווה תזכורת חיה ומוחשית לאי הצדק הבסיסי שנעשה עם הקמת כרמיאל.

ביקור בראמיה הוא חוויה מזעזעת, מעין מוזיאון קטן להמחשת האפרטהייד. בתי ראמיה מוקפים כעת בשיכונים מפוארים ובשכונות ווילות של כרמיאל, אולם על תושבי ראמיה, שגרו שם הרבה לפני שכרמיאל היתה בתכנון, נאסר לבנות והם גרים בצריפי פח רעועים. הניגוד המשווע בין הבקתות לווילות, אלו לצד אלו, מקומם את העין ואת הלב. הם גרים כאן בשכנות, כולם לכאורה תושבי כרמיאל, אך חלקם, שרק אתמול באו, נהנים ממלוא הזכויות, בעוד התושבים המקוריים נחשבים לפולשים בלתי רצויים.

בנוסף לאיסור על התושבים לבנות על אדמתם המופקעת, במסגרת הניסיון ללחוץ על התושבים להתפנות מאדמתם נמנע מהם חיבור לחשמל ולמים. בין הבתים אין רחובות סלולים והמקום כולו שוקע בבוץ בחורף ומכוסה באבק בקיץ.

עד עתה מתרכזים העירייה ורמ"י בנסיונות ללחוץ על התושבים לחתום על הסכמי פינוי, אך חרב הפינוי בכוח מונפת מעל ראשם. במקרה של ראמיה גם התירוצים לפינוי גרועים במיוחד – אין מחלוקת כי האדמות היו בבעלות התושבים מזה זמן רב וכי האזור בו הם גרים נועד לבניה למגורים במסגרת כרמיאל. "צורכי הציבור" שביסוד ההפקעה הם הצורך לבנות שכונה ליהודים, בעוד שהתושבים בעלי הזכויות במקום הינם ערבים. פינוי כזה של אוכלוסיה על בסיס השתייכותה הדתית, האתנית או הלאומית נקרא טיהור אתני. כאשר הוקמה כרמיאל עדיין לא נטבע המושג של טיהור אתני, אך כיום הוא מוכר כפשע חמור במסגרת החוק הבינלאומי. השאלה העומדת על הפרק היא האם ב-2016 או בשנים הקרובות ניתן עדיין לעשות טיהור אתני בגליל?

> 40 שנה ליום האדמה: הנישול נמשך, וכך גם המאבק

אדמת הכפר ראמיה, ומנוף בנייה של כרמיאל המתרחבת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

40 שנה של ניסיונות גירוש. אדמת הכפר ראמיה, ומנוף בנייה של כרמיאל המתרחבת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מאבק עממי ומשפטי

כאשר הוצאו הצווים להפקעת אדמותיהם, תושבי ראמיה כלל לא ידעו על כך. כרמיאל היתה אז מציאות רחוקה. המאבק המשפטי נגד ההפקעות החל בשנות ה-80 והסתיים בהחלטת בית המשפט העליון שאישר סופית את ההפקעות ב-1992.

בראשית שנות ה-90 הפכה ראמיה למוקד המאבק נגד יהוד הגליל. באחת השנים אף התקיימה בראמיה התהלוכה הארצית המרכזית לציון יום האדמה. בהזדמנות אחרת השתתפו כל המפלגות הערביות בארגון תהלוכת סולידאריות המונית ממג'ד אלכרום אל ראמיה, שהיתה אז עדיין לבד על ההר, ללא כביש גישה סלול.

המאבק הציבורי הוביל להסכם שנחתם ב-1995. ההסכם רחוק מלהיות צודק אבל יש בו גם הישג מסוים: הוא מבטיח הקמת שכונה ובה שלושים חלקות לבניה לתושבי ראמיה על חלק מאדמותיהם. בכך שבר את עיקרון האפרטהייד של פינוי התושבים מ"שטח כרמיאל" ואמור היה לאפשר את המשך חייהם כקהילה.

אלא שהמינהל לא הזדרז לקיים את ההסכם. כשהוכן השטח לשכונה החדשה, אחרי יותר מחמש שנים, נהג המינהל בניגוד למוסכם. במטרה להשתלט על מה שיותר אדמות ולהשאיר בשטח מה שפחות תושבים, סגר המינהל עיסקה עם מספר מועט של תושבים שהיו בבעלותם יותר אדמות ומסר להם חלק גדול של השטח המיועד לשכונה החדשה. התושבים האחרים שנותרו ללא פתרון למגורים במסגרת השכונה החדשה פנו לבית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטה מ-2009 קיבל בית המשפט את טענת התושבים כי המינהל הפר את ההסכם ו"הציע" למינהל להגדיל את שטח המוקצה לשכונה החדשה כדי לפתור את הבעיה שנוצרה.

המינהל לא עשה דבר כדי לתקן את העוול הנוסף שהוא גרם אלא המשיך לפעול למען פינוי התושבים גם ללא פיתרון מגורים – ובאוגוסט 2013 השיג החלטה חדשה של בית המשפט המחוזי בחיפה הקובעת כי על התושבים לקבל את תנאי הפינוי שמציע המינהל ואם לא יעשו זאת תוך שלושה חדשים יחשבו כמוותרים על זכויותיהם במסגרת ההסכם.

בתגובה להחלטה זו עבר שוב מרכז הכובד של המאבק למישור הציבורי. ועדת המעקב נכנסה לתמונה והוקם ועד פעולה ציבורי תחת השם "קבוצת ידידי ראמיה", הוקם אוהל מחאה בראמיה ונערכו הפגנות רבות בצמתים, בראמיה ובכרמיאל.

עם התחדשות המאבק ב-2013 סיכמתי בפירוט ב"חיפה החופשית" את השתלשלות העניינים במאבק הציבורי והמשפטי. בהמשך דיווחתי על חלק מהפעולות. הדף של "ידידי ראמיה" בפייסבוק נמחק ולאחרונה פתחנו דף חדש אליו אתם מוזמנים להצטרף.

בשנה האחרונה היתה תקווה שעניין הכפר ראמיה יעלה על פסים אחרים. התנהל משא ומתן בין נציגי התושבים ואישי ציבור ערבים התומכים בהם ובין רשות מקרקעי ישראל. התושבים אף הביאו מתכנן מטעמם, דר ראסם ח'מאייסי, שהציג פתרונות תכנוניים להרחבת השכונה המיועדת לתושבי ראמיה בכרמיאל, בצורה שתשתלב עם המרקם העירוני של כרמיאל ותבטיח את המשך קיומה של קהילת ראמיה כקהילה מאוחדת.

אולם למרות הבטחות מצד העירייה והרשות לחפש פתרון מוסכם, התחדשו בינתיים הנסיונות להוציא צווי פינוי לחלק מהתושבים, והסכסוך בן 40 השנה (צווי ההפקעה הוצאו ב-1976) חזר לבית המשפט.

> איך הפסקתי לפחד ועשיתי לייק לע'סאן כנפאני

"בית קברות אינו נדל"ן". תושבי הכפר ראמיה נלחמים על אדמתם (צילום: יואב חיפאווי)

"בית קברות אינו נדל"ן". תושבי הכפר ראמיה נלחמים על אדמתם (צילום: יואב חיפאווי)

מאבק נגד הרס בית הקברות

בינתיים התחדש מאבקם של תושבי ראמיה ותומכיהם מזווית אחרת. לתושבים נודע כי קבלן פרטי קיבל חוזה לבנייה למגורים על אדמת בית הקברות של הכפר, הנמצא ליד "דרך השלום", דרומה ל"כיכר המחתרות". לפי מה שהבינו התושבים, יש כעת חשש כי הדחפורים יעלו על בית הקברות בכל יום.

בית הקברות הקטן שימש לקבורה עד לשנות השבעים. הוא מגודר והקברים נראים היטב. למרות זה התברר לתושבים כי האזור מופיע במפות התכנון כמיועד כולו לבניה מגורים. בעקבות הידיעה על הסכנה המיידית להרס בית הקברות, התכנסו בדחיפות נציגי התושבים והוועד הציבורי התומך במאבקם. הם החליטו על שורת פעולת מחאה ומאבק ציבורי, תכנוני ומשפטי.

ביום שישי ה-30 בספטמבר התקיימה באוהל המחאה בראמיה תפילת יום השישי המוסלמית בנוכחות פעילים ואישי ציבור מהאזור. אחרי התפילה עדכנו נציגי התושבים את האורחים על הסכנה הנשקפת לבית הקברות ועל המשך מאבקם של התושבים למען זכותם לבנות באדמותיהם. אחרי הדיון פנו הנוכחים לסיור בבית הקברות וקיימו משמרת מחאה ב"דרך השלום".

במשמרת נישאו שלטים שקראו "בית קברות אינו נדל"ן", "כבוד למתים ולחיים", "לא לגירוש ראמיה", "זכותנו לבנות באדמתנו" ועוד.

בין המשתתפים בלטו שלושה חברי כנסת, דר' יוסף ג'בארין, מסעוד גנאים ועבדאללה אבו מערוף, וראש ועדת המעקב העליונה מחמד ברכה. השתתפו גם נציגים מארגונים יהודיים וערביים הפועלים נגד אפליה ולמען שוויון זכויות ורואים בהבטחת מעמדם של תושבי ראמיה, כולל כיבוד קדושת בית הקברות והסדרת ההכרה בו, מבחן חשוב ליחסים בין יהודים וערבים באזור.

בישיבה של  נציגי ראמיה ותומכיה שנערכה לאחר ההפגנה החליטו המשתתפים לקיים יום עבודה התנדבותית ביום שישי ה-21 באוקטובר לשיפוץ וטיפוח בית הקברות במטרה להמחיש לעיריית כרמיאל את חשיבות הנושא ואת החלטתם הנחושה למנוע את ההרס.

יואב חיפאווי הוא פעיל פוליטי וחברתי המתגורר בחיפה, חבר בתנועת אבנאא אלבלד ובחראק חיפה, ופעיל בקמפיין למען דארין טאטור. הוא כותב את הבלוג חיפה החופשית (בעבריתבערבית ובאנגלית).

> המסע הנצחי של הילד בנימין בארץ יצורי הפרא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf